דוח אמון
2019
הנקראות ביותר

נהיה כאן גם ב-120

הנה הסיבות שגורמות לי להאמין שישראל תחגוג את יום העצמאות ה-120

המובן מאליו הוא שקיום מדינת ישראל ב-60 השנים הבאות איננו מובן מאליו. אל מול איומים אסטרטגיים מצמררים ניצבת ישראל עם המנהיגות המדינית והתרבות הפוליטית השברירית והנחותה בתולדותיה, כלכלה המתרחקת בדהרה משוויוניות לעבר פערים אכזריים, מערכת חינוך מידלדלת, מערכת משפט אגוצנטרית וסקטוראלית ועם תקשורת ילדותית, שבויה בשעשועיה, שאיננה מסוגלת לעסוק ביסודיות באף בעיית יסוד.

ואף על-פי כן ולמרות הכל, וככל שהדבר יישמע אבסורדי ומתגרה בתורת הלוגיקה, העסק איננו אבוד. הוא רחוק מלהיות אבוד.

בין אוקטובר 2000 ל-2004 היו בישראל מאות הרוגים ואלפי פצועים כל שנה מפיגועי טרור, באוטובוסים, בקניונים ובמרכזי הערים. התיירות נעלמה. ההשקעות הזרות ביצעו סיבוב פרסה. עשרות מיליארדים התחפפו מכאן. הדולר הסתחרר בין 4 ל-5 שקלים והמשק נקבר ל-3 שנות צמיחה שלילית ועמד לנפוח את נשמתו.

אילו היה מישהו משרבט תסריט אימים כזה, שרבוט תיאורטי, ושואל לתוצאה הטבעית הצפויה, היתה התשובה: ספק אם ישראל תמשיך להתקיים. והנה, התקופה חלפה והיתה כלא היתה, מה שמוכיח יכולת עמידה מופלאה וחיוניות יוצאת דופן של החברה הישראלית.

בלי כיבוש ובלי שיבוש

40 שנות כיבוש והתנחלות הצליחו להשחית אך לא לשבש את דעתם של הבריות. רוב מובהק תומך היום ברעיון שתי המדינות. ההשתהות הארוכה והרביצה בשטחים לא הסתירו את השמש, אלא שהשמש, שעדיין מצליחה לזרוח, מוסתרת כבר על ידי עננים המקדירים את האופק ומבשרים הפניית עורף לרעיון שתי המדינות לטובת מדינה אחת משותפת. הפניית העורף הזו נרשמת בעולם הערבי והמערבי, הפלסטיני ואפילו אצל ערביי ישראל.

מה שהחל עם שתי מדינות לשני עמים, התעוות למדינה וחצי לפלסטינים וחצי מדינה ליהודים. כלומר, הקמת מדינה פלסטינית לתפארת המליצה וניתוב פליטים למדינת ישראל - מתכנס לעבר מדינה אחת. חלון ההזדמנות למימוש הפורמט הראשון, המקורי, הולך ונסגר ויש המעריכים שנותרו שנים אחדות עד שיוגף.

מלחמת לבנון השנייה נפתחה כתגובה, מתגלגלת אמנם ובלתי מושכלת, למתקפת ירי נרחבת של חיזבאללה על יישובי הצפון וחטיפת שני חיילים. המתקפה פרצה כשישראל ניצבת בקפידה ובדקדקנות על הקו הבינלאומי, כפי שהוסכם ונחתם על ידי האו"ם וממשלת לבנון. בלי כיבוש ובלי שיבוש.

במלחמה נהרגו 52 אזרחים ישראלים, 18 מהם ערבים. חרף זאת ואף שאת המתקפה זמם ארגון טרור שיעי, שהוא חברה-בת איראנית, חסר זיקה ומחויבות לעניין הפלסטיני - רבים מערביי ישראל הזדהו עמו וייחלו להצלחתו.

את תמצית ההתרסה ייצג בחוצפה עילאית ערבי ישראלי מנצרת, עבד רחים טלוזי, שטיל איראני קטל את שני ילדיו הקטנים והפך אותם בעל כורחם ל"שהידים". נסראללה התנצל בפניו בפומבי, הוא הודה לו בחום, והציבור היהודי רתח ובצדק.

בקרב ערביי ישראל הולכת ונחלשת הדרישה לשוויון זכויות ומתחזקת שלילה אלימה של מדינת ישראל. לא זכויות אזרחיות, צעקו פורעים במהומות אוקטובר, ולא לחם-עבודה, אלא לטבוח ביהודים.

"באוקטובר 2000 רעדה הארץ", כתבה ועדת אור, "יהודים הותקפו בדרכים בשל היותם יהודים(!) במקרים אחדים אך כפסע היה בינם לבין מוות מידי המון מתפרע. נעשו ניסיונות לעלות לעבר יישובים יהודיים ולאיים עליהם".

נו, מה יום מיומיים, יאמר ההיסטוריון, החדש או הישן, הרי כבר באחד במאי 1958 צעד מצעד הפועלים בנצרת עם דגל אדום אך תחת הסיסמא: זכות הגדרה עצמית ל... ערביי ישראל. מצעד האחד במאי ההוא תוכנן והיה למצעד לאומני אלים, בנצרת, באום אל-פחם ובשפרעם. אבנים ומוטות ברזל שהוכנו מבעוד מועד, חתכו את האוויר. שלושים שוטרים נפצעו, ארבעה מהם קשה.

לכאורה בשלנו, רק בשלנו

לפני כשנה התמנה שר משפטים, שונה, אחר, פרופסור דניאל פרידמן. טרם הובהר אם הוא בא לערוך רפורמות או לסגור חשבון מהבית, לבצע שינויים או לממש נקמות פרטיות. אבל הוא יזם גם כמה מהלכים שוליים אך ברוכים. הוא הציע, לדוגמא, שמינוי נשיאים וסגני נשיאים יעשה בידי ועדה מקצועית ולא על ידי שר המשפטים בהסכמת נשיא בית המשפט העליון. שתקופת כהונת הנשיאים וסגניהם תיתחם מראש לשבע שנים ולא תהא תלויה עוד ברצונו של שר המשפטים.

הצעות אלה מרפות את אחיזתו של השר ומנטרלות את שרי המשפטים העתידיים ממרכיבי כוח. מה לך כוחני ונעים יותר מהמצב הקיים, שבו שופטים עולים לרגל ללשכת השר, מתרפסים, מרכלים ומסגירים את הממונים עליהם? כמה נרחבת ונוחה היא מוטת השליטה של השר הפוליטיקאי הקובע מי השופט שימונה לנשיא, לסגן או אם ימשיך בתפקידו?

אילו התקיים בישראל רצף שלטוני תודעתי, אילו היתה כאן מחשבה פוליטית למרחוק, פוליטיקה צופה פני עתיד - צריכים היו דווקא הפוליטיקאים לעוט על פרידמן ולחסום את יוזמותיו, שהרי הוא דופק את שרי המשפטים מכאן ועד להודעה חדשה.

והנה קמים עליו דווקא שופטים, כשמרחב הסבירות שלהם נתחם בין אינסטינקטים לרפלקסים, כמו היו חברי ועד עובדי נמל אשדוד או חברת החשמל.

ב-1950 שרר בארץ צנע כבד. משטר עוני של קיצוב מזון. במחנות העולים פרץ משבר קשה כולל אלימות פיזית בין עולים חדשים לוותיקים על אופי חינוך הילדים, חילוני או חרדי. בנוסף לכל הצרות ניחתה על הארץ מגפה אכזרית, פוליו, שיתוק ילדים. אבל שופטי ישראל, שלטענתם בקרב עמם הם יושבים, עסקו בשלהם ורק בשלהם. הם איימו בהתפטרות קולקטיבית, המונית, אם לא יועלה שכרם ומיד. הממשלה נתקפה פחד, נכנעה ללא תנאי והעלתה את שכרם ב-50%!

יום העצמאות ה-120?

אחת לשנתיים-שלוש מתחלפת ממשלה בישראל. שרים נכנסים ויוצאים ממשרדים כהרף עין, עושים כלום ולא מזיזים דבר.

הנגב, שמהווה את רוב שטח המדינה, נותר שומם וצחיח. אחת לשנה יורד ראש ממשלה תורן לקברם של פולה ודוד בן גוריון, אומר, "אנו עומדים כאן נכלמים" וטס ללשכתו לאשר תקציב נוסף להתנחלויות ולישיבות חרדיות, אם בהסכמה אם מחמת אונס פוליטי.

הנגב נכבש על ידי בדואים מסיני ומדרום הר חברון. הוא לא ממתין לרשות החדשה להסדרת ההתיישבות הבדואית בראשות השופט בדימוס אליעזר גולדברג.

הצפון, שבמלחמה האחרונה ספג מכה שלא כתובה בתורה, מכיר העדפות והשקעות רק מקריאה בעיתון וצפייה בטלוויזיה.

פיתוח הנגב והגליל איננו מימוש ריבונות ופיזור אוכלוסין בלבד, רגע לפני שנקרשת מדינת תל אביב, או קנטון חדרה-גדרה, אלא גם חיזוק ציבור חלש כלכלית ומוכה חבלנית.

התפלת מי ים, אגירת מי גשמים, מחזור והשבה, הם מונחים מדעיים, שההמתנה לביצועם מייבשת אותנו ועלולה להשאיר את כולנו עם הלשון בחוץ.

מערכת החינוך וההשכלה מסמיכה בורים עם תעודות. הצעירים שנפלטים ממנה, מידרדרים לפשיעה ודווקא להם צפויה הצלחה וקידום, כשרק אחד מתוך שמונים וחמישה פורצי דירות ומכי קשישות מובא לדין ורק אחד מתוך שישים וחמישה גנבי רכב עומד למשפט.

שש מאות ועשרה (!) מקרי רצח לא פוענחו מאז קום המדינה. באזור הצפון, בשנתיים האחרונות בלבד, יש שנים עשר תיקי רצח עלומים.

הפוליטיקה, במתכונת הנוכחית, לא בנויה להתמודד עם כל אלה. אהוד אולמרט נעשה ראש ממשלה רק משום שהזדמן לו בנסיעה האחרונה לשבת ליד הנהג, אריאל שרון, בעת שראשו נשמט על ההגה. אברהם הירשזון לא התאים לשר אוצר גם בלי להיות גנב.

הבאים בתור לא יהיו טובים יותר וגורלם יהיה דומה. ראש הממשלה הבא יסתבך אף הוא כנראה, בגין תרומות או הטבות שקיבל, אם לא מאמריקה אז מאנגליה ואם לא מאנגליה אז מקנדה.

למה אני מאמין שישראל תחגוג את יום העצמאות ה-120? משום שעתידה תלוי במונהגים ולא במנהיגים, בעובדים ולא במנהלים, בלוחמים ולא במפקדים, וכן, גם בקוראים ולא בכותבים.

אמנון אברמוביץ' הוא פרשן חדשות ערוץ 2

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
הסיפורים הגדולים של היום
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות