נבו קמחי | שחקן

לפני שבע שנים התגרש נבו קמחי, 43, ומצבו הכלכלי התדרדר כמעט עד לפת לחם. השחקן המוכשר, זוכה פרס התיאטרונטו 2007 על ההצגה "שעתו האחרונה של קול"; שהופיע בהצגות דוגמת "פילומנה", "סתיו ימיו", "הוכחה", ו"חיכיתי רק לך"; שכיכב בהצגת היחיד "ג'וני שב משדה הקרב", ובסדרות הטלוויזיה "סיטון" ו"חצי המנשה", מצא את עצמו מובטל.

"עברתי שנים קשות", הוא אומר, "עם תאומים בני שנתיים שהיו בחצי משמורת שלי, ובלי כסף לקנות דלק. אז כדי להרוויח משהו התחלתי לסייד קירות. היו אומרים לי, 'אתה שחקן, לא?' ומרחמים עליי שאין לי עבודה. הייתי מסייד ומתפלל לאלוהים שיחזיר אותי לבמה. ככה שמונה חודשים. חשבתי שאגמור את החיים שלי כסייד, שזאת עבודה מאוד מכובדת, אבל לא הייעוד שלי. דווקא הצטיינתי בזה. עד שסוף-סוף התחילו להגיע הצעות".

עם כל הרזומה הזה, איך עוד לא מיתגת את עצמך?

"כי אני לא יודע איך ממתגים. אולי פעם אהיה שחקן מותג כמו ליה קניג, אבל זה בטח יקרה בעוד המון שנים. עד היום, הקריירה שלי זה מהרגע להרגע".

בלי מטרות?

"אני רוצה להיות שחקן ראשי בהצגות, וזאת אחת הסיבות שאני מריץ עכשיו את 'שעתו האחרונה של קול' כהצגת יחיד".

למה לא נותנים לך להוביל הצגות?

"אין לי מושג, אבל גם אין בי תסכול, כי אני עושה המון דברים מעניינים, כמו עונה שלישית של 'מעורב ירושלמי', והצגה שרצה כבר שנה והיא שלאגר, נוגעת במסחריות".

מה זאת אומרת נוגעת?

"היא לוקחת כל קהל, אבל הבעיה היא שאין לנו מערכת שיווק נכונה".

אין משרד הפקה?

"לא. איה קפלן, הבמאית, ביקשה שאקרא טקסט של סובול ואחזיר תשובה בתוך 24 שעות. קראתי אותו שלוש פעמים, ואמרתי שאני הולך על זה".

אתה פרילנסר בבית לסין.

ומשלמים לי לפי הצגות. אני עושה עשרים בחודש, ובנוסף משתתף בשתי סדרות, תפקיד אורח ב'פולישוק', דרך מצוינת להכיר עוד במאים ומפיקים, וב'שירות חדרים' של איתן ענר".

החזרות ל"קול" נמשכו חודשיים.

"מבוקר עד ערב, ואף אחד לא שילם לי עליהן. להפך. אני שילמתי על הנסיעות באוטו, על אוכל, אפילו קניתי את החליפה של ההצגה".

למה לא ניסו לשווק אותה לפני שעלתה לבמה?

"כי כנראה לא ידעו אם היא תעבוד. אני האמנתי בה מהתחלה".

לא הטריד אותך הצד הכספי של ההרפתקה?

"בתחילת העבודה פחות, כי התרגשתי מהעשייה. כבר היה לי ניסיון של אלף הצגות יחיד של מחזה קשה, ועכשיו התעסקתי עם קומדיה בלשית".

התייחסת לכל העניין כמו לאולימפיאדה.

"בעיקר להופעה בתיאטרונטו. לקחתי בית מלון בעכו, שעלה 2,000 שקלים, כדי שיהיה לי נוח, בלי לדעת שאזכה בפרס של עשרת אלפים שקלים".

והמבקרים הכי קטלניים חיבקו אותך.

"קונצנזוס".

שלא הבטיח ביטחון בהמשך ההופעות.

"היו הצעות להעלות אותה בתיאטרון הרצליה, שעושה דברים מדהימים, אבל חיפשנו משהו יותר מיינסטרים. גשר ובית לסין ביקשו פרזנטציה, ואיך שהוא זה לא יצא, ואף אחד לא טיפל בזה".

אתה מתבייש.

"אני לא טוב בלשווק. אני טוב בלשחק".

מי מטפל בצד העסקי?

"מורן בן-ציון, הבת של בועז, הסוכנת שלי. אני לא טוב בזה, אבל אני עוקב".

גדלת בקיבוץ כברי. אף אחד לא לימד אותך להתעסק בכסף.

"היו לי הורים נפלאים, אבל אף פעם לא ראיתי אותם מתנהלים עם כסף. לא הייתה הוויה כלכלית. כשעברתי לעיר למדתי בעצמי. היום אני נשוי שוב, עם שני תינוקות תאומים, ואני מפיל על אשתי, שהיא עורכת דין מוכשרת, את ניהול הכסף. כשאני לא מתייעץ איתה אני אוכל אותה. חוץ מזה יש לי רואה חשבון, עוסק מורשה, חשבוניות".

אתה בררן.

"בבית צבי לימדו אותנו ששחקן צריך לעשות הכול. זה לא תמיד עובד אצלי, ואני לא גאה בזה".

וככה התגלגלת לטלנובלה "אגדת דשא".

"שהסכמתי לעשות בשביל הפרנסה ובדיוק לא היה כלום. נזרקתי לזה והתייסרתי לא מעט".

תוך כדי?

"ואחרי. החומר לא היה גבוה, ואנחנו, השחקנים, כמו נרקומנים. יודעים להעריך חומר טוב".

ולא יצא מזה כלום?

"זה הביא את 'קול'. עדנה סובול ראתה אותי ואמרה ליהושע, 'זה משחק אחרת מכולם, תראה אותו'. לכן צריך לסתום את הפה ולעשות, כי בארץ שום דבר לא מוריד מהערך שלך".

אתה מתפרנס בכבוד.

"אבל עוד לא במקום שאני רוצה, כשחקן מוביל בקולנוע ובתיאטרון".**