"אני אוהבת עימותים, שמחה לרגע שבו אני יכולה להטיח דברים שאני מאמינה בהם"

חני פירסטנברג מחייכת המון, אולי כי החיים מאירים לה פנים לאחרונה. היא מגלמת את אופליה ב"המלט", משחקת ב"יומן חוף ברייטון", ב"משחקים בחצר האחורית" ועכשיו גם בשלאגר של הקאמרי "כנר על הגג". "אני מתחברת לכולם", היא אומרת, "אבל אוהבת דברים שונים בכל הצגה. ב'משחקים בחצר האחורית' אני פשוט מאוהבת בדמות שלי, לשחק מישהי שכל-כך צמאה לאהבה, ועיוורת מהרצון הזה שלה להיות שייכת, זה משהו טבעי לבני 15 ולפעמים גם לבני 30".

את צריכה שיאהבו אותך?

"אין בן אדם שלא רוצה שיאהבו אותו ולהרגיש שייך. עם השנים והגיל הדברים משתנים. חשוב לי לא לפגוע באנשים. היום, כל עוד אני שלמה עם מה שעשיתי, אני אוכל להשלים עם זה שיש מישהו שלא מדבר איתי".

את טיפוס שנכנס לעימותים?

"אני אוהבת עימותים, אני אשמח לרגע שבו אני יכולה להטיח דברים שאני מאמינה בהם. למשל, העניין האקולוגי: אני אעיר לבן אדם שמשליך אשפה. חוסר צדק זה דבר שמשגע אותי. התייחסות לבן אדם שלא במקום, חוסר נימוס, חוסר הבנה של אנשים לפעמים. ב'משחקים בחצר האחורית' אני משחקת גם את הנערה שהתעללו בה וגם את התובעת, וכשהיא אומרת את דברי הסיכום, אני ממש מרגישה אותה".

אולי היית צריכה להיות סנגורית.

"אולי, או מורה. אני חושבת שאני אוהבת ללמד, לא עשיתי את זה אבל טיפלתי בילדים. כשהייתי בלוס-אנג'לס טיפלתי בילדים מגיל שלושה חודשים עד גיל שנתיים".

"אני בהיי מטורף"

פירסטנברג, 29, נסעה לניו-יורק לפני כחמש שנים. היא למדה תסריטאות וחיה שם במשך שלוש שנים, עד שחזרה לארץ לפני שנתיים. "ניסיתי לראות אם מעניין אותי לחזור לעבוד שם, ואחרי שלוש שנים בארה"ב, שנתיים מהן בלוס-אנג'לס, הבנתי שזה לא בשבילי".

מה לא בשבילך?

"יש משהו נורא קשה בלעשות את העבודה שמספקת אותך. האודישנים הופכים למקצוע שלך. בניו-יורק נסעתי ללמוד, ושם היה מדהים. בלוס אנג'לס ניסיתי לראות איך אני באמריקה. יש לי יחסי אהבה-שנאה עם העיר הזאת. חייתי שם את 16 השנים הראשונות בחיי, אבל אני מחוברת לתל-אביב. לדרך החיים פה, למזג האוויר. כל-כך התגעגעתי, ראיתי שאני במקום אחר. אם הייתי חוזרת בגיל אחר, הכול היה נראה אחרת. הייתי שונה, סדר העדיפויות שלי היה שונה. היום סדר העדיפויות שלי הוא משפחה, להיות מסופקת אמנותית.

"תמיד אמרתי שבחו"ל אני מנסה להבין מהי ההצלחה האישית שלי. היום אני מרגישה שאני מצליחה לעשות דברים. בתיאטרון אני מרגישה שאני סביב האנשים הכי מוכשרים בארץ, אני משתתפת בהצגות שהתפקידים בהן הם משהו שרק אפשר לחלום עליו. רק שימשיך טפו, טפו, טפו. הרבה פעמים שואלים אותי ברחוב למה אני לא בטלוויזיה. אני מאוד אוהבת טלוויזיה וקולנוע, אבל יש בתיאטרון משהו שממלא אותך לאורך זמן".

היו לך זמנים פחות טובים?

"רק בחו"ל. תמיד הייתי אחת שיודעת מה אני רוצה ולאן אני הולכת, ולא פחדתי ללכת אחרי החלומות שלי. בחו"ל זו הייתה הפעם הראשונה שנתתי לעצמי ללכת לאיבוד, וזה הכניס אותי לדיכאונות ולבלבול. אומרים שיוצאים מזה יותר חזקים".

עכשיו את מרגישה נוח?

"אחרי טיפול טוב, אחרי שנתיים מאז שחזרתי, אני מרגישה שכן. אם תהיה לי אפשרות ליצור בחו"ל, אעשה זאת בשמחה גדולה, אבל אני לא יכולה לזלזל במה שיש לי פה ולהגיד שזה לא מעניין אותי יותר. לשמח אנשים במדינה כמו שלנו, זה דבר נורא חשוב".

זה שאת נראית כמו ילדה בת 12, נמצא בעוכרייך?

"לא, איך זה יכול להיות נגדי? אני מודעת לכך שאני לא נראית בהתאם לגילי. ההתייחסות של אנשים מוזרה לי, ועוד יגיע השלב שגם מלהקים, במאים ואנשי מקצוע יצטרכו לפתוח את הראש ולהבין שגדלתי. אני חושבת שברגע שאהיה אמא, אנשים יתייחסו אלי כאל אישה בכל מובן המילה. תמיד צחקתי על זה שכשיצאתי מבית צבי בגיל 20, אמרתי שאולי בגיל 30 אשחק בת 15, אבל שאלה יהיו הבעיות שלי. כשאני עובדת אני כולי עבודה, ולא צריכה לישון או לנוח. כשאין לי סדר יום אני יכולה להיות הכי עצלנית ולא לצאת מהמיטה. אני לא נופלת לדיכאונות קשים מאוד, אני כן נמצאת בהיי מטורף. הכול בפרופורציות".

נשמע שהעברת את עצמך סדרת חינוך.

"זה בא מהבית. אמא שלי היא שחקנית, זמרת ומורה לפיתוח קול, ואבא שלי הוא מנכ"ל של חברת היי-טק ומפיק לשעבר, כך שיש לי את הצד האמנותי מאמא ואת הביזנס מאבא. אני באה מבית אוהב ומפרגן עם ערכים מאוד גבוהים, ואני חושבת שהם תרמו לי להרגיש שאני יכולה, שאני שווה. לימדו אותי לשמוח, ולא לפחד לשמוח".

ב'כנר על הגג' אני קודם כל גאה להיות חלק מההצגה, זו הרגשה שאתה עושה משהו היסטורי, כי ידברו על ההפקה הזו עוד הרבה. והקאסט הוא נפלא. מאחורי הקלעים זו הפקה משפחתית. האחיות שלי בהצגה - אנחנו באמת כמו אחיות".

"היה לי שוק גדול לחזור לארץ", מגלה פירסטנברג. "אני לא טובה עם שינויים. קשה לי איתם, אני אוהבת להיות עם ההרגלים שלי, זו הקרקע שמתחתי. זה חלק מזה שאני אוהבת את תל-אביב, שבה כולם מכירים את כולם. מקצועית, הרגשתי שהגעתי למקצוע חדש ושעברו כל-כך הרבה דברים. כשנסעתי עוד לא היה 'כוכב נולד', וכל העניין של כוכבים ופפראצי לא היה מפותח כמו היום. לקח לי זמן להסתגל למקום".

לא רק שחקנית

כשאני מנסה להבהיר לפירסטנברג שהיא למעשה בת מזל, היא נאלצת להסכים, גם אם זה בא לה בחריקת שיניים. "אני בת מזל במובן הזה שאני עושה את מה שאני אוהבת לעשות. אני פרפקציוניסטית ברמות חולניות, אבל זה בא מתוך רספקט מאוד גדול לאמנות".

חושבת מה היה אם לא היית בת מזל?

"אני מקווה שאני לא אגיע למקום שבו אצטרך לחשוב על זה. ויש דברים נוספים שאני יכולה לעשות, כמו לטפל בילדים, ומקווה שבפעם הבאה שאטפל בילדים אלה יהיו הילדים שלי. יש לי רצון ללמד, אבל אני פוחדת עדיין כי מי אני שאלמד, אבל היו לי מורים כל-כך טובים, שאני רוצה חלוק את זה.

"היו לי זמנים קשים בחו"ל, שלא רציתי לצאת מהמיטה, לא רציתי לראות אף אחד. הלכתי לאיבוד. זו הייתה הפעם הראשונה שמצאתי את עצמי בלי משחק, ופתאום לא ידעתי מי אני והשטיחון שלי מגיל אפס, נמשך מתחתי. ופתאום בגיל 25, כשהפסקתי להתעסק במשחק, הרגשתי שאני לא שווה, שמי אני בלי זה? וזה דבר חשוב שלמדתי בשנים האחרונות, מאז שחזרתי.

אחד הדברים הראשונים שהפסיכולוג שלי אמר לי, זה שמותר לי להיות סתם ושאני עדיין מדהימה גם אם אני לא עושה כלום, שעדיין יאהבו אותי. היה לי קשה להבין את זה, אבל זה חלק מהחיים - להכיר את עצמך ממקומות אחרים, יותר נקיים. משחק זה חלק ממני, אבל זה לא מי שאני".