מבצע סבתא

כל מי שחבש את ספסלי בית הספר העממי בשנות ה-60, ה-70 ואפילו תחילת ה-80, זוכר בוודאי את אותן מחברות של "דפרון". על הכריכה האחורית שלהן, הוטבעו כמה תאריכי יסוד בתולדות הציונות - משפט דרייפוס, הקונגרס הציוני הראשון בבאזל והעליות השונות לארץ ישראל. השורה התחתונה בישרה על "הקמת מדינת ישראל וחקיקת חוק השבות". לא בכדי היה מעמדו של זה חשוב כל-כך: עם שנמלט על נפשו ונתקל בחומות סגורות, רצה לצקת תוכן חשוב למדינה הצעירה - מקלט לכל יהודי.

יש מי שיטען, אולי במידה של צדק, שהתפקיד הזה עדיין לא תם. לעומת זאת, אין ספק שהחוק הזה מאגד בקליפת אגוז את הבלבול וחוסר הנוחות שחש כל ליברל לנוכח האוקסימורון "יהודית ודמוקרטית".

ניקולאי לעומת זאת, רצה רק פרנסה. כמו מיליון רומנים אחרים, הוא עזב את מכורתו כדי לנסות להתפרנס טוב יותר במקום אחר. "טוב" הוא עניין יחסי, שכן ניקולאי גילה שגם במדינה מתקדמת כמו ישראל מנצלים קבלנים תאבי בצע, עובדים זרים וחסרי ישע. כמעט במקרה, הוא גילה גם שהמדינה המוזרה ורבת-הסתירות הזאת, מקבלת כאזרח שווה זכויות, כל מי ששורשיו יהודיים. מכאן והלאה - במקביל להסתבכותו של ניקולאי עם משטרת ההגירה, מצליחה רודיקה אשתו למצוא עדות לכך שהסבתא רוזה היא יהודייה. ניקולאי שב לישראל כמנצח, הפעם עם כל המשפחה.

מהומה-זוטא ליוותה את זכייתו של הסרט המרתק הזה של דוד אופק בפרס "וולג'ין" לסרט התיעודי. חלק גדול מהסצנות מבוימות בהתאם לסיפורו של ניקולאי, כלומר - מחקות סצנות מהמציאות, אך אינן אותנטיות. כצופה - זה לא ממש חשוב. הסרט מתנהל היטב בשני מישורים, פעם במישור הביוגרפי, הטרגי-קומי של ניקולאי ומשפחתו, ופעם שנייה כמשל על מדינת ישראל וחוקי הגזע שלה. *

מראה מקום

"המקום", ג' 21:40, ערוץ 10

מיד אחרי פרק חושני במיוחד של "לאהוב את אנה" המשתפרת (העלילה עדיין בעייתית, אבל המשחק הנפלא מצליח לחבר את הצופה אל הדמויות), תעלה ותבוא עונה חדשה של "המקום".

כהכנה לעונה החדשה, צפיתי בכמה מפרקי הסיום של העונה הקודמת, בסופם מצאתי את עצמי מתקשה מאוד להסביר מדוע אני לא ממש מחבב את הסדרה הזאת. יש בה כמה שחקנים לא רעים, מחדשים יחסית כמו אלי אלטוניו למשל (שמוכר בעיקר לצופי טלנובלות כמו "פיק אפ" או "השיר שלנו") או רננה רז, דרך מוכרים כמו נתי קלוגר ויובל סגל - ועד לוותיקים שרק משתבחים עם השנים, כמו ליאורה ריבלין ועמוס לביא. יש לה גם את האינטימיות הדרושה כדי להתקרב לדמויות. אבל משהו לא נדבק שם. אולי זאת העלילה המעט מופרכת שלא ממש נדבקת לסיפורים האמיתיים שמהם מורכבת מסעדה תל-אביבית. *

ילד אסור

בין זבולון אורלב ל"סופר נני"

היום (ג') נדונה בוועדת החינוך של הכנסת הצעת החוק של זבולון אורלב, שמבקשת לאסור על צילומי קטינים במקום שבהם מונע המחוקק את חשיפת זהותם (במקם טשטוש פניהם כמקובל היום). בחברות החדשות של הערוצים המסחריים נזעקו, ובצדק. ההצעה של אורלב צדקנית, והטשטוש הקיים היום מתמודד יפה עם הגנה על פרטיות הקטינים מחד וזכות הציבור לדעת מאידך.

אם באמת רוצה אורלב להיטיב עם ילדי ישראל, הוא צריך להגן עליהם מפני הורים תאבי פרסום, כמו אלה שמשתתפים למשל ב"סופר נני". ההורים בוחרים להיות מתועדים, הילדים מתועדים בעל כורחם, ברגעים הכי אינטימיים ומביכים שלהם. נניח שהילד שמאיים לקפוץ מהמרפסת בפרק שישודר הערב, יהיה מועמד פעם לתפקיד בכיר - והקלטת מהסדרה "המבדרת" תישלף נגדו. במקום זה מתעסקים כאן בפיקסלים. *