הנקראות ביותר

בגלל המלחמה ההיא

אין כמו ספר ספורט טוב של סיימון קופר כדי לצלוח את המלפפוניאדה ; למה אני לא כועס על ברק יצחקי?

1. אדי האמל לא עבר את הסלקציה בטרבלינקה. הספורטאי החסון הצליח לשרוד תקופה ארוכה למדי במחנה ההשמדה, אבל באותו בוקר גורלי סבל מפצע בפה. הוא נשלח ימינה, כלומר לטור של מי ש"הופנו לקבלת טיפול רפואי בבית החולים". אדי האמל היה ככל הנראה, אחד הכדורגלנים היהודים הגדולים בהיסטוריה. הבעיה היא במינוח "ככל הנראה": מעבר לעובדה שהשתייך לאיאקס אמסטרדם ושיחק בשורותיה מתחילת שנות ה-20, קשה לאסוף חומר אודותיו. אחד משחקני העבר הגדולים של איאקס, הכליל אותו לקראת סוף שנות ה-40 ב"נבחרת כל הזמנים של המועדון", אך היה זה כמובן לפני עידן איאקס הגדולה של שנות השבעים. רישום אחר מייחס לו אפילו הופעה בנבחרת הלאומית של הולנד, אבל מתי היה זה ומול איזו נבחרת, זאת לא נדע לעולם. גם על מותו של האמל לא היינו יודעים, אלמלא יהודי רוטרדמי קשיש בשם גרימן, שחלק עימו את דרגש השינה בצריף בטרבלינקה.

ספרי ספורט בכלל וכדורגל בפרט, הם תחום מרתק. שתי אבני היסוד של הז'אנר הן ביוגרפיות (לפעמים איכותית ומקצועית, אך לרוב אוטוביוגרפיה שנועדה לנצל את רגעי התהילה של הכוכב כדי למכסם את רווחיו), או אלבומים שמנסים לסכם תקופה, בדרך כלל פרי עטם של עיתונאי הספורט. רק לעיתים רחוקות מתפרסם בעברית ספר על כדורגל שהוא גם ספר עיון מרתק. ספרו של סיימון קופר "איאקס, הולנד והמלחמה" (הוצאת מעריב) הוא בפירוש כזה. קופר, עיתונאי שנולד להורים יהודים אנגלים באפריקה ובגר בהולנד של שנות השבעים והשמונים, בא חשבון עם מיתוס "ההולנדי הטוב", זה שהתנגד לנאצים והציל יהודים. חלק מהעובדות ידועות מפרטים שאינם קשורים לכדורגל. אבל הוא מרחיב את היריעה גם אל הכדורגל הגרמני בתקופה הנאצית ואפילו דן מחדש באותו מקרה מצמרר שבו הצדיעו שחקני נבחרת אנגליה במועל-יד לפני משחק בינלאומי מול גרמניה, כדי לרצות את הפיהרר ברוח מדיניותו הפייסנית של צ'מברלין (התמונה בספר).

מי שמחפש דרכים מרחיבות אופקים למעבר קל של הפגרה, יעשה טובה גדולה לאינטלקט שלו אם ייקח פסק זמן ממלפפוני הקיץ במדורי הספורט ויעביר כמה שעות עם קופר, שפרק מיוחד בספרו מוקדש ליחס המיוחד של הישראלים כלפי איאקס ונבחרת הולנד.

2. ומהולנד לבלגיה שבה נדלדלה לאחרונה מאוד אוכלוסיית הכדורגלנים הישראלים. קשה לי לבקר שחקנים מוכשרים כברק יצחקי, על שלא עמדו לכאורה בציפיות, לא נלחמו על מקומם בליגה אירופית איכותית יחסית ושבו אל חיקו החמים של האוהד הישראלי. מצד אחד ברור שרק שחקנים שילחמו על מקומם בליגות מהדרג השני של אירופה, יוכלו להמשיך אל הליגות הבכירות באמת. מצד שני, קשה לי להאשים בחור צעיר שמרגיש שמיטב שנותיו עוברות עליו בבדידות, ושמעדיף לבלות אותן בארץ עם החברים והחברות, עם האוכל של אמא, העיתונאים המפרגנים והאימונים הקלים: אחרי הכל זו הקריירה של ברק יצחקי, גילי ורמוט ואחרים. לא שלי.

אבל עם כל ההבנה למאווייו של בחור צעיר שמתקשה לשרוד את הקור הפיזי והאנושי באירופה, הרי שהויתור הקל על ההזדמנות, מחזיר את כובד האשמה בדיון על כשלונו המתמשך של הכדורגל הישראלי מזירת העסקנים והמאמנים, לרגליהם של הכדורגלנים. ספורט הישגי הוא הרי זה שנלחם בקשיים, מתאמץ, מושך את עצמו למעלה בשערות ראשו ומחפה על כל גרם חסר של כישרון בקילוגרמים של מוטיבציה. הקיץ הזה הוכח שוב שהשחקן הישראלי בוחר בדרך הקלה. הבחירה הזאת, לגיטימית ככל שתהיה, מבטיחה את השארותנו בדרג שרק מפנטז על אירופה, אבל צורך את הכדורגל שלה דרך מסך הטלוויזיה

3. עזיבתו הצפויה של יאיר רבינוביץ' את הרשות לבקרה תקציבית, מתקבלת ברגשות מעורבים: מצד אחד, טוב לערוך מדי פעם איזה מכרז לתפקיד בכיר, אפילו בגופים שנמצאים מעל לחוק, כמו ההתאחדות לכדורגל. מצד שני, כשמחליטים להחליף רק את ראש הרשות לבקרה תקציבית ולא לערוך מכרז לתפקיד תובע ההתאחדות או היועץ המשפטי שלה, מתגנב ללב החשש שמישהו שם מעוניין לאייש גם את המשרה הזאת באיש שיהיה נוח להנהלת ההתאחדות.

בצד הזכות של תקופת רבינוביץ' בבקרה, אפשר למנות את הנחת התשתית לביקורת על התנהלותם הכלכלית של מועדוני הכדורגל בישראל: לא עוד חוזים על מפיות, ולכאורה גם לא עוד כספים "מתחת לשולחן". בצד החובה, צריך לזכור את הבטוחות הלא בטוחות שהפקידו בהתאחדות רובי שפירא המנוח וגד זאבי - בטוחות שהתגלו כלא שוות את הנייר שעליו היו כתובות ושהביאו את הקבוצות (הפועל חיפה ובית"ר ירושלים) לתהליך של פירוק.

עם תום עידן רבינוביץ', נדמה שעיקר חולשתה של הבקרה התקציבית הוא ביכולתה לחקור את הנעשה בקבוצות: בעלות לא רשמית של גורמים עבריינים לכאורה על כרטיסי שחקן; בעלות של אותו גורם, דרך אנשי קש, על קבוצות שמשחקות באותה הליגה ושמשחקיהן משתתפים בהימורים הרשמיים (שלא לדבר על ה"בטים" השכונתיים). אפילו שיחה עם רואי חשבון שבדקו את הנעשה בקבוצות שעברו לידי בעלים חדשים, היתה חושפת מציאות שלא באה לידי ביטוי בדו"חות שהוגשו לרשות לבקרה תקציבית (בלשונו של רואה חשבון שליווה את תהליך מכירת אחת הקבוצות: "כמעט כל שחקן הרכב שבדקנו, היה שייך לשניים-שלושה עבריינים שקבעו ביניהם את תוצאות המשחקים").

רבינוביץ' התווה את הדרך הנכונה אמנם, אבל הלך בה צעדים ספורים בלבד. קשה להאמין שמי שיחליף אותו ירצה, לא כל שכן יצליח, לעשות יותר.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות