הנקראות ביותר

ההדלפות גורמות לתוהו ובוהו מוחלט

הבית > שמש לוהטת של אחר-צהריים קייצי מאיימת לייבש את שיחי הנוי והפרחים המעטרים את הכניסה לווילה של מרים ואמנון סטרשנוב ברעננה. בתוך הבית שקט ונעים. שולחן אוכל גדול, ספות בד בהירות ובעיקר ספת עור שחורה, שסימני גופו של בעל הבית מוטבעים בה, גם כשאינו יושב עליה, מקנים לבית אווירה משפחתית מזמינה. על הרצפה בסלון, קרוב לוויטרינה המובילה לגינה קטנה, מונח מכשיר לגיזום צמחים, כאילו זה מקומו הטבעי בבית. "הגנן אמור להגיע", אומר סטרשנוב, ומפנה ראשו לעבר הגינה כחולק סוד. הצצה חטופה בגינה, שהצמחייה בה צמחה "פרא", ככל שיכולה גינה קטנה להרשות לעצמה, מעידה שהיא אכן זקוקה לידו של גנן.

בזמן שבעל הבית שוקע בתוך ספת העור השחורה, מסתובבת מרים בין הקומות והחדרים ועוסקת בענייניה. "הכרתי אותה כשהייתי סטודנט בירושלים והיא למדה בסמינר למורים. כשראיתי אותה, עם עיניה הכחולות היפות, ידעתי שהיא בדיוק בשבילי", אומר סטרשנוב ומתרפק על העבר. "אל תספר רכילות", מתערבת מרים בחיוך.

האידיליה המשפחתית הזאת מתאפשרת ברוב ימי השבוע. מאז פרישתו מהשפיטה עוסק השופט בדימוס בבוררויות, ואת ההחלטות ופסקי-הדין הוא כותב בבית. יומיים-שלושה בשבוע הוא שומע "הוכחות", באולמות ששוכרים הצדדים, ובשאר ימות השבוע הוא בבית. "כאן המשרד שלי", הוא אומר בשביעות רצון, "וזה מאוד נוח".

ביוגרפיה מקוצרת > "נולדתי בשנת 1947 בפרדס-חנה, שהייתה כמו כפר קטן שכולם מכירים בו את כולם. אבי חקלאי, והוא עוסק בכך עד היום בגיל 87. אימי הייתה עקרת בית, שגידלה אותי ואת שני אחיי, יורם ואילן. הייתה לי ילדות רגילה ומאושרת, בלי אירועים מיוחדים, חוץ מזה שקפצתי מכיתה א' ל-ג'. אבי אומר שהייתי 'ילד פלא, הילד הלך, הפלא נשאר'. למדתי בתיכון בבית-הספר החקלאי בפרדס-חנה, שממנו יצאו בוגרים רציניים כמו אלוף אהרון יניב ז"ל, מוטי קירשנבאום, דב לאוטמן ואחרים. סיימתי תיכון בגיל 17, וכיוון שהיה לי זמן עד הגיוס לצבא, נרשמתי לעתודה האקדמית והתחלתי ללמוד משפטים.

"בחרתי במשפטים בדרך האלימינציה. רופא או מהנדס לא רציתי להיות, ומשפטים נראה לי מעניין. בפורים אחד התחפשתי לשופט, אז יכול להיות שזה נתן לי את הרעיון, אבל לא הייתה שום סיבה מיוחדת מאחורי הבחירה הזאת. למדתי באוניברסיטה בירושלים במחזור מכובד, עם פרופ' רותי גביזון ומספר רב של שופטים, ביניהם שופט בית המשפט העליון סאלים ג'ובראן, השופטים אילן שיף ואורי שוהם, שהם חברים טובים שלי, וגם ויקטור הראל שהיה שגריר ישראל בספרד ובבלגיה ועוד כהנה וכהנה.

"בגיל 21 היה לי תואר ראשון. הילדים שלי בגיל הזה רק מתחילים את מסעותיהם בחו"ל, ולא חושבים אפילו להתחיל ללמוד. כשסיימתי את הלימודים, גויסתי לפרקליטות הצבאית, ושם עשיתי מסלול בן 23 שנים, שהתחיל מדרגת סגן-משנה עד תפקידים של תובע, סגן פרקליט, שופט ונשיא בתי המשפט הצבאיים בשטחים, והפרקליט הצבאי הראשי.

"כשפרשתי מהצבא, ב-1991, הייתי רק בן 44, והתלבטתי אם להמשיך בשירות הציבורי או לצאת לשוק הפרטי. התייעצתי עם עו"ד אמנון גולדנברג ז"ל, שהיה איש מילואים אצלי בפרקליטות הצבאית, והוא אמר שאני צריך להיות שגריר ישראל בארה"ב, כיוון שיש לי כישרון דיבור, אני יודע להציג דברים ואני משפטן. אמרתי לו, 'אמנון 50% הסכמה יש לך. עכשיו תדאג ל-50% הנוספים'. בסופו של דבר, דן מרידור העלה את שמי בפני הוועדה למינוי שופטים, ונבחרתי לכהן כשופט בית המשפט המחוזי בתל-אביב. זו הייתה הפעם הראשונה שפרקליט צבאי ראשי, שלא היה בתפקיד שיפוטי אחר חוץ מהשטחים, מתמנה לשופט מחוזי".

שופט אידיאלי > "עורך-דין פליליסט תל-אביבי שהופיע מולי, אמר לי פעם 'אתה השופט האידיאלי עד שלב הכרעת-הדין, אבל אם הרשעת מישהו, לצורך גזר-דין צריך להעביר את התיק לשופט אחר, כי אתה נחשב למחמיר'. אמרתי לו שאני מקבל את שני החלקים של מה שהוא אמר כמחמאה. אמנם אחוז הזיכויים אצלי היה גבוה יחסית, אבל נחשבתי לשופט מאוד מחמיר מבחינת העונשים שהטלתי. בעבירות אלימות ומין אמרו עלי שהעליתי את רף הענישה. פעם הענישה הייתה שלוש-ארבע שנים על אונס או על מעשים מגונים, אני העליתי את רמת הענישה על העבירות האלה".

הפרישה מהשפיטה > "אצלי, עם כל הצניעות, או שהדברים הולכים עד הסוף או שהם לא הולכים בכלל. לא הרגשתי שאני צריך לשבת ולחכות לקידום לבית המשפט העליון, ולכן פרשתי בגיל צעיר יחסית. ההצעה למנות אותי לעליון עלתה פעם באיזו שיחה, אני כבר לא זוכר עם מי, אבל זה לא התקדם לשום מקום. אף פעם לא הלכתי ואמרתי, 'אם לא ממנים אותי אני פורש'. פשוט חשבתי שאם המערכת לא מציעה לי להתמנות לעליון אחרי 12 שנים במחוזי, זה כבר לא יקרה. זה גם לא היה חלום חיי. זו עבודה סיזיפית ומייגעת. מרבית שופטי העליון מוכרים לי ומיודדים איתי אישית. הם מתחילים לעבוד בשבע בבוקר, ולא יוצאים מבניין בית המשפט העליון עד 11:00 בלילה.

"בשלב מסוים הרגשתי שמיציתי. היום אני חושב שעשיתי צעד נכון כשפרשתי בגיל 55, שזה גיל פרישה מאוד צעיר, כיוון שיכולתי לפתוח בקריירה נוספת בגיל הזה. חברים שלי שמכהנים כשופטים אומרים לי 'הטיימינג שלך היה בסדר גמור. ידעת מתי לפרוש מהמערכת, כי היום היא גם בעייתית מאוד וגם עומדת בפני ביקורת כל הזמן'. מערכת בתי המשפט והשירות הציבורי הם לא מה שהיה פעם, בתקופתי. היום המלחמות הפנימיות בתוך המערכת המשפטית, והטיפול שלה בחלק מהתיקים, כמו תיק רמון ואחרים, ראויים בהחלט לביקורת".

מערכת בתי-המשפט > "הבעיה של מערכת בתי המשפט היא הסחבת והתמשכות ההליכים. אנשים צריכים לחכות שנה ויותר לפסק-דין? יש שופטים שמחזיקים תיק שנתיים, ולא מתחילים לשמוע אותו, ואז בית המשפט נאלץ, למשל, לשחרר חשוד ממעצר זה כישלון של המערכת. עו"ד יעקב נאמן אמר לי פעם בבריכה בקאנטרי-קלאב: 'יש לי תביעה בסך 150 אלף שקל שמתבררת כבר 4 שנים בבית משפט השלום. אצלך זה היה נגמר בתוך שלושה חודשים'.

"לפי חוק, צריך לתת פסק-דין תוך 30 יום, אבל אין שופט אחד, חוץ מהשופטים הצבאיים שנתמנו למחוזי ולשלום, שנותנים פסק-דין בפרק הזמן הזה. כמעט שאין כאלה. אדם מחכה חודשים ולפעמים שנים, למה? לצדק. אם אדם רוצה לחם, הוא מקבל אותו באותו יום, אם הוא רוצה אוטו, הוא יחכה חודש, ואם הוא רוצה בית, הוא יכול לקנות תוך חצי שנה. ודווקא לדבר אלמנטרי ולשירות שהוא אמור לקבל במהירות, הוא מחכה ומחכה ולא רואה את הסוף.

"אני מאשים בכך את כל המערכת. ברגע שמינו שר משפטים, שעם כל הכבוד לזה שהוא פרופסור דגול ואיש חכם מאוד, הוא בא כנראה מספירה אחרת, ובמקום לספק לאזרחי המדינה את הסעד האלמנטרי שהם מבקשים - מערכת משפטית ראויה - הוא מתנצח עם בית המשפט העליון, ומתעסק בשטויות. במערכת המשפט מתנצחים ונלחמים אם סגן נשיא צריך לכהן חמש שנים או שבע שנים, ואם תהיה ועדת איתור שתמנה נשיא לבית משפט שלום בנצרת.

"הם ירדו מהפסים. הממשלה צריכה להקדיש שש שעות לדיון על כבודו האבוד של חיים רמון, שהורשע כדין ואפילו לא עירער? אני חושב שבכלל לא היה צריך להעמיד את חיים רמון לדין, אלא לנסות לגמור את זה בדרך אחרת, אבל זה לא העניין. שהממשלה תקדיש חצי מהזמן לעניין הסחבת בבתי המשפט ולתקנים לשופטים, ואולי הבעיות האמיתיות ייפתרו.

"יש לי טענות גם למערכת בתי המשפט עצמה, כי היא לא מתפקדת ולא ממלאת את ייעודה. יכול להיות שאני לא צריך לבוא בטענות, כי אז באים אנשים לבוררויות ולגישורים, שזה דבר חיובי כשלעצמו, אבל למה הם נזקקים לבוררות, כי המערכת לא נותנת תשובות ופתרונות.

"אני חושב שדניאל פרידמן עשה גם דברים חשובים מאוד, כגון פתיחת בית משפט מחוזי במרכז, בפתח-תקווה, וגם הצעתו לצמצם ערעורים להרכב של דן יחיד או שניים, במקום שלושה, היא נכונה. אני חושב, שתיקי עבירות מין שמתנהלים שלוש שנים בפני שלושה שופטים הם בזבוז זמן. מספיק שופט אחד. כשהייתי דן יחיד, התיק הראשון שקיבלתי היה של אדריאן שוורץ, שהיום נדון במשפט חוזר, שהואשם ב-7 מקרי אונס. שמעתי אותו לבדי, דנתי אותו ל-25 שנות מאסר, והתיק נגמר בזמן סביר. בית המשפט העליון ביטל הרשעה אחת, הקל בעונש ל-20 שנה, וככה הסתיים התיק. למה המשפט של חנן גולדבלט היה צריך להימשך שלוש שנים?. הנפגעות העיקריות מזה הן המתלוננות שנמצאות במתח עד שמזמינים אותן להעיד ועד שהתיק נגמר.

"המערכת המשפטית אשמה. השופטים, שר המשפטים, נשיאת בית המשפט העליון והממשלה ביחד. המערכת הזו צריכה לתת שירותים משפטיים לאזרחים ולא להתברבר ולהתעסק במלחמות יוקרה. קודם כול, המערכת המשפטית יכולה להתייעל באמצעות ניהול נכון של הזמן, הקפדה על לוחות-זמנים ומתן פסקי-דין בזמן. הפרקליטות לפעמים מגזימה בהגשת כתבי אישום, המשטרה מגזימה בחקירות, ובתי המשפט לא זריזים מספיק.

"מערכת המשפט נמצאת בבוץ עמוק מכל הבחינות. יש את 'מלחמות היהודים' ובנוסף מקרים מצערים של שופטים שסרחו, כמו השופטת אסנת לאופר וכל מה שקורה עם דליה מרק-הורנצ'יק. זה לא היה בעבר. יש המון מקרים שלא מוסיפים שם טוב למערכת. אם שר המשפטים מטיח כל יום ביקורת חדשה במערכת שלו, אז מה יגיד הציבור. שר משפטים שאומר על השופטים שהם לא בסדר והמערכת לא תקינה, זה כמו ששר הביטחון יגיד, שהרמטכ"ל לא ראוי לתפקידו ושהצבא לא מתפקד. לא נשמע כדבר הזה.

"אני אומר, שיתנו לדורית ביניש, נשיאת בית המשפט העליון, לעבוד בשקט ולעשות רפורמות בתחום הניהולי שעליו היא אמונה. יש לה רקורד ניהולי מכובד מהתקופה שבה הייתה פרקליטת המדינה, אז שיתנו לה לנסות לעשות סדר. אבל לא נותנים לה. אני לא מסכים עם כל הצעדים וכל התגובות שלה בעניין פרידמן, אבל בפירוש גוררים אותה לכך".

פס"ד הרציקוביץ' > (בפס"ד הרציקוביץ, חייב סטרשנוב את רשת שוקן לשלם ללוני הרציקוביץ פיצויים בסך חצי מיליון שקל, בגין לשון הרע, לאחר שדימו אותו ללורד אנגלי מסואב, שהופך אט-אט לעכבר בחליפה. ערעור שוקן לעליון התקבל, ופסה"ד בוטל, א' ל'-ו').

"עד היום אני חושב שפסק-הדין שלי בפרשה היה נכון, ושאם היו כותבים על אחד מבני-הזוג של שופט בבית המשפט העליון את מה שכתבו על הרציקוביץ, התוצאה בעליון הייתה שונה. בכל מקרה, הערעור התקבל באופן די גבולי. התקשורת עושה הרבה דברים חיוביים, אבל היא גם טועה. במקרה הזה התקשורת עשתה מעשה מכוער ונבזי, שלדעתי היה עוולה אזרחית. העליון פסק אחרת, ואנחנו מרכינים ראש בפניו. הנשיא לשעבר, אהרן ברק, אמר פעם שאם הייתה ערכאת ערעור עליו, מעל העליון, היו הופכים לפחות 20%-30% מפסקי-הדין שלו, ומישהו ענה לו 'אתה אופטימי מדי'. אז הפכו לי פסק-דין. לא קרה שום דבר".

תיק אולמרט > "הנושא של עדותו המוקדמת של מוריס טלנסקי, שנמרחת על כותרות העיתונים והתקשורת, כבר לעוס ומאוס. אם התקשורת הייתה נוקטת יותר איפוק, ולא מחזרת אחרי כל אותם גורמים אינטרסנטים, זה היה הרבה יותר בריא ותקין. אני לא רוצה לקחת חלק בכך. מעולם לא התראיינתי בנושא של טלנסקי ואולמרט, ואין בדעתי להתראיין על זה עד שיוגש, אם יוגש, כתב אישום".

"אפשר לסגור את בתי המשפט ולחסוך הרבה כסף למדינה, כי המשפטים והדיונים ממילא מתנהלים בתקשורת. זה בלתי תקין לחלוטין, שבמקום לדווח על הנעשה בבתי המשפט דיווח אינפורמטיבי ומדויק, התקשורת - בסיוע נמרץ של הצדדים עצמם, עורכי-הדין ויחצנים - נוקטת עמדה לכאן ולכאן. עצם הפרסומים של קטעי עדויות וראיונות נרחבים של בעלי עניין גורמים לתוהו-ובוהו מוחלט, עד כדי שיבוש עשיית משפט. יש בכך התערבות גסה בהליך המשפטי, עד כדי עבירה על כללי הסוביודיצה, וחבל שאיש לא נוקט צעדים בעניין, לא היועץ המשפטי לממשלה, לא נשיאת מועצת העיתונות, ולא שום גורם אחר".

* היועץ המשפטי לממשלה ביקש להכין רשימה של כל הגורמים שנחשפו לחומר החקירה ב"פרשת מעטפות הכסף" של אהוד אולמרט, ולקבל את הסכמתם להיבדק בפוליגרף.

"אפשר לברך על כך שסוף-סוף היועץ המשפטי החליט לנקוט צעדים ולנסות לשים סכר למבול האינפורמציה והדיסאינפורמציה שמנסה לשטוף את מוחו של הציבור, על לא עוול בכפו".

גדול השופטים > "גדול השופטים הוא ללא ספק מאיר שמגר. אני מעריץ אותו. הוא שילוב נדיר של בן-אדם ומשפטן מזהיר, ובעיקר איש פרקטי שרגליו על הקרקע. הפסיקות שלו ושל שופטים אחרים מסוגו, היו מכוונות לתת פתרון לבעיות ולא ליצור בעיות נוספות במקרים אחרים".

* ואהרן ברק?

"בדרך-כלל אומרים במדור הזה, שברק הוא גדול השופטים. אני לא אומר את זה. ברק הוא איש אקדמיה וגאון משפטי. הוא בא מהאקדמיה וחזר אליה, וחלק מפסקי-הדין שלו מצביעים על כך שהוא בעצם מעולם לא עזב אותה".

עוה"ד הצעירים > "אחד הדברים שמאוד הפריעו לי בסוף כהונתי בבית המשפט הייתה תרבות ההופעה של עורכי-הדין הצעירים, שהייתי מגדיר אותה כ'תת-תרבות ההופעה'. עורכי-דין צעירים מופיעים בצורה מאוד לא מכובדת. לא מכינים את התיק, לא באים בהופעה חיצונית נאותה, לא מסייעים לבית המשפט בתיק, ומדברים בצעקות כדי להרשים את הלקוח כנראה, כי בית המשפט לא מתרשם.

"אני זוכר מקרה שבו עורך-דין ביקש מהתובעת מספר פעמים להראות לו כל מסמך לפני שהיא מגישה אותו כמקובל. באיזשהו שלב הערתי לה שהיא באמת צריכה להראות לו. ואז היא קמה וזרקה לו את זה על השולחן, הטילה את זה לעברו ממש בזלזול. חשבתי שאני יוצא מגדרי, ונזפתי בה בצורה חמורה. זו לא התנהגות קולגיאלית והרבה פעמים עורכי-דין שוכחים שהם גם 'אופסור אוף דה קורט'.

"הבן שלי עורך-דין, ואחד הדברים החשובים שלימדתי אותו, זה לכבד את בית המשפט ולתרבות הופעה. אני חושב, שאפשר גם אחרת. אני מתקשה להאמין שעורכי-דין מרמים או מטעים בכוונה את בית המשפט, וחסר להם אם ייתפסו פעם אחת, אבל בסופו של דבר אין תרבות של הופעה. השוק נשטף בעורכי דין, הרמה יורדת, הדרישות כבר לא מחמירות כפי שהיו פעם, והתוצאה היא פגיעה באחד המקצועות החשובים במדינה. צריך לזכור, שעורכי-הדין הם צלע מרכזית במערכת המשפט".

אוהב-שונא במקצוע > "אני שונא טרחנות. שונא עורכי-דין טרחנים שמדברים הרבה. היה לי קצין בצבא שהיה נכנס אלי ואומר לי: 'אני צריך רק 60 שניות מזמנך, כי אני יודע שאחרי 60 שניות אתה מאבד את הריכוז ולא מקשיב'. הוא אמנם הגזים עם ה-60 שניות, אבל זה בערך המצב אצלי. אני תופס מהר, ולא אוהב שמאריכים סתם. מה שאני כן אוהב במקצוע זה גישה ישירה לעניין ועורכי-דין שתופסים את השור בקרניו, יודעים מה מעניין את השופט, ומתייחסים לדברים שלו".

בוררות > "כשפרשתי מהשפיטה עברתי לבוררויות. כשופט ייחסו לי יעילות, מהירות והבנת העניין, ולכן הגיעו אלי הרבה פניות לבוררויות ולגישורים. כשאדם פונה לבוררות, זה לרוב כי המערכת המשפטית כשלה ולא נתנה לו פתרון. הוא לא רוצה לחכות שלוש וחמש שנים לפסק-דין בבית משפט של ערכאה ראשונה, ועוד שלוש שנים לערעור, אז הוא פונה לבורר לקבלת פתרון מהיר ויעיל. לצערי - למרות שזה בניגוד לאינטרס שלי לומר לצערי - היום הכלי הזה יותר שימושי מבעבר. ככל שהעומס והפקק בבתי המשפט גדלים כך מחפשים יותר ערוצים חלופיים".

* מבחינתך זו עלייה משמעותית בשכר?

"אתה לא הופך פתאום למיליונר או לאיש עשיר, אבל זו בהחלט הכנסה טובה יותר מאשר המשכורת הצבאית או המשכורות בבתי המשפט. השכר בבוררויות קבוע לפי שעות. עורכי-דין ושופטי שלום גובים בסביבות 200-250 דולר לשעה, שופטים מחוזיים בסביבות 300-350 דולר לשעה, ושופטי עליון 400 דולר. כמה כסף הם יעשו תלוי במספר השעות שהם ישקיעו, ועד כמה הבורר מבוקש. בוררות דומה לרפואה פרטית. אדם לא רוצה לחכות איקס זמן בתור לרופא בקופת-חולים או לניתוח, אז הוא פונה לרפואה פרטית, ובוחר את הרופא שהוא מעדיף".

סלולארי > "אין לי ולא יהיה לי טלפון נייד. זה מכשיר מיותר, טורדני ומציק, אני לא אוהב אותו ולא חסר אותו. יש לי טלפון בבית, עם מענה קולי, ואם מישהו מחפש אותי ומשאיר הודעה תוך שעתיים-שלוש אני חוזר אליו. לפעמים אני שוחה בבריכה ורואה אנשים שפתאום קופצים ומחפשים מאיפה מצלצל הטלפון, מהתיק שלהם או של השכן, ואני תמיד מרגיש שמח שאני פטור מהצרה הזו. פעם לקראת טיסה לחו"ל, שאל אותי מישהו אם אפשר להשיג אותי בנייד. אמרתי לו, שאם בארץ אין לי סלולארי, למה אני צריך סלולארי בחו"ל. אני לא רוצה שיטרידו אותי ויבלבלו לי את המוח".

כדורגל > "מבית אבא חינכו אותי לאהבת התרבות על כל גווניה, החל מאולם הקונצרטים והאופרות, עבור לקריאת ספרים, וכלה במגרש הכדורגל. אלה שלושת התחביבים העיקריים שלי עד היום, כשהכדורגל הוא מעין מחלה. בעוונותיי הייתי פעם גם שופט כדורגל, מגיל 17 עד 23, ועד היום עוד זוכרים לי את זה. כשאחד הבנים שלי היה בן 6-7, שאלו אותו 'מה אבא שלך עושה?' והוא ענה במאור פנים 'פעם, הוא היה שופט כדורגל', ואחר-כך הוסיף בשמץ של אכזבה: 'ועכשיו הוא רק שופט מחוזי'.

"כשפרשתי מהשפיטה מינה אותי השר מתן וילנאי ליו"ר ועדת הבדיקה של מצב הכדורגל בארץ. כשחברי הטוב ויקטור הראל היה שגריר בספרד, נהגתי לבקר אותו לפחות פעם בשנה, כדי ללכת לראות את ריאל מדריד או את ברצלונה משחקות כדורגל. לפני ארבע שנים נסעתי לפורטוגל למשחקי יורו 2004. אחי אילן, שהוא משוגע עוד יותר ממני לכדורגל, יושב על האינטרנט שנה לפני המשחקים, ומארגן לנו כרטיסים, בתי-מלון והכול. ליורו האחרון, באוסטריה, טסתי עם שני הבנים שלי, אחי אילן והבן שלו, ועוד שני אחיינים, בניו של האח השלישי, יורם. אין שום דבר שמעורר את עניין ההמונים, חוץ מדת, כמו כדורגל. כשנגמר היורו התקשרתי לאנשים כדי לחדש את הקשרים, שיזכרו שאני קיים. השיגעון שלי עבר גם לילדים. זו מחלה מדבקת".

ספורט > "אני שומר על כושר ועל הבריאות ועושה ספורט חמש-שש פעמים בשבוע. אני שוחה בבריכה בקאנטרי-קלאב שלוש-ארבע פעמים בשבוע, וכשהבריכה סגורה אני עושה צעידות".

קריאה > "אני קורא הרבה מאוד ומהר, אבל יש לי גם תקופות של הפסקות שבהן אני לא קורא בכלל. לאחרונה סיימתי לקרוא את 'מלאכיה נרדמו כולם', של מירה מגן, ועכשיו אני קורא את 'החיים הסודיים של הדבורים' מאת סו מונק קיד. הספר הבא המתוכנן לקריאה הוא 'השיבה הביתה' מאת אנה אנקוויסט. הקריאה שלי מגוונת. אני קורה רומנים וספרי היסטוריה וביוגרפיות, בעברית ובאנגלית".

טלוויזיה > "אני רואה מעט מאוד טלוויזיה. אין הרבה מה לראות. אני לא מבסוט ממה שיש בטלוויזיה, עם השמנים שיורדים במשקל, הכוכבים הנולדים והכוכבים המרקדים. זה מטופש בעיניי וזה לא מדבר אלי. מי שאוהב לראות את זה שיראה. אני לא חייב".

בעוד 10 שנים > "אני חושב שאהיה באותו מקום פחות או יותר". *

רזומה

f שופט (בדימוס) בית המשפט המחוזי בתל-אביב, אמנון סטרשנוב (61), נולד בפרדס-חנה ומתגורר ברעננה. נשוי למרים, אב לארבעה בנים, וסב לחמישה נכדים f שימש כפרקליט הצבאי הראשי (פצ"ר) בשנים 86'-91', עד למינויו לשופט, ב-91' f במהלך כהונתו כפצ"ר פטר את אל"מ יהודה מאיר ממשפט בפרשת "ליל האלות השבורות". בג"ץ ביטל את החלטתו, ומאיר נשפט f ישב כשופט, בין היתר, בתיק הדיסקונטאים ובתיק מנבר f ב-2002 פרש מהשפיטה ועבר לעסוק בבוררויות. משמש כנשיא המוסד הישראלי לבוררות עסקית

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות