הענק הירוק

ורמונט וההיסטוריה של ארץ ישראל? נו, באמת. האין זה מזלה של המדינה קטנת האוכלוסים הזו (700 אלף בני אדם), בצפון מזרח ארצות הברית, שלפיל שלה אין כל קשר לשאלה היהודית? מה טוב להתהלך ביערותיה באמצע הקיץ, להתענג על שוליותה, על ריחוקה ועל ירקותה. היש ירוקה ממנה בכל אמריקה? אם אינני טועה, היא היחידה בעולם ש"ירוק" מופיע אפילו בשמה (הצרפתי) "ההר הירוק".

אכן, את המאזן האקולוגי שלה לא השיגה יד הציוויליזציה; אל נכון, העצים האלה כיסו את ההרים האלה מאז עידן הקרח. הרפתקנים וחמדנים, כורתים ומבראים? לא כאן. דווקא כאן. אפילו כאן מאוד. וגם אם הפיל הוא הרבה יותר פרוטסטנטי מיהודי, הנה חדקו מתקשר באופן לא צפוי אל טרשי הגליל. יתר על כן, איש אחד מוורמונט רשאי להיחשב לאבי התנועה לאיכות הסביבה, הרבה בזכות מסע אל ארץ ישראל, כמעט לפני 160 שנה.

הכול התחיל מפני שמדינת היערות הזו - כיום, 80% משטחה מכוסים עצים - הפכה במרוצת המאה ה-19 לאחד האסונות האקולוגיים הגדולים ביותר של זמנה. צילומים מן הזמן ההוא מראים את גבעותיה קירחות ואת גיאיותיה פתוחים לרווחה. בוורמונט, האדם קשר נגד הטבע; אבל התחרט, חזר בו, והצליח לתקן כמעט את כל טעויותיו. אכן, נחמה לא מבוטלת בעידן שבו לוויינים בחלל החיצון מראים לנו כי "יער בגודל של טקסס" נעלם לאורך נהר האמזונס.

לעזאזל הנוף, העיקר העצים

לא הרחק מנהר הקונטיקט, ליד וודסטוק, ורמונט (להבדיל מוודסטוק של הפסטיבל המפורסם, במדינת ניו יורק), אני עוצר בחווה לדוגמה. היא קרויה על-שמו של פרדריק בילינגס, עורך דין מקומי שהתעשר להפליא בימי "הבהלה לזהב" בקליפורניה, באמצע המאה ה-19. הוא חזר הביתה, וגמר אומר לעשות משהו לטובת הטבע. מעבר לכביש הוא בנה לעצמו בית נאה, בסגנון אדריכלי המזוהה עם מלכת אנגליה אן. את הבית הזה היה אפשר לראות ממרחק של קילומטרים, מפני שהוא עומד על גבעה, ומפני ששום דבר לא עמד בין הגבעה ובין העמק שלרגליה. עכשיו, בעומדנו על המרפסת בחזית הבית אנחנו מזדקפים על קצות בהונותינו, ומבחינים רק בקושי בצריח כנסייה רחוקה. את מקום החלל הפתוח תפסו העצים. בילינגס נטע את מקצתם. אחת מבנותיו נישאה ללורנס רוקפלר, מנכדיו של איל הנפט המפורסם. גם רוקפלר קנה קרקע מכל הבא ליד - ונטע עליה עצים.

לא במקרה בחר בילינגס בגבעה ההיא לבנות לו בית. על הגבעה ההיא, בבית קטן בהרבה, נולד ב-1801 ג'ורג' פרקינס מארש, הוא-הוא האיש המופלא, עתיר החזון, בהיר הראייה, ביש המזל והבלתי נסבל שקשר את חדקו של הפיל עם טרשי הגליל.

אחד הביוגרפים של מארש כתב עליו כי הוא היה מאחרוני הזן של ה"גנרליסטים", זאת אומרת מי שידם הייתה בכול. פעם קראו להם "אנשי רנסנס". האנשים האלה חשבו לפי תומם שסקרנות אינטלקטואלית מעניקה להם רשיון בלתי מוגבל לעשות ספקולציות נועזות על כל תחומי החיים והמחשבה.

הגניוס של מארש לא היה מדהים את בני זמנו של ליאונרדו דה-וינצ'י, אבל את רובנו הוא משאיר כמעט ללא אוויר בריאותינו. הוא קרא ודיבר אולי עשרים לשונות, כולל איסלנדית שלמד בכוחות עצמו. הוא היה מומחה לרכבות, תכנן ערים ובניינים, שימש ארבע שנים בקונגרס של ארצות הברית, היה שגריר במשך 23 שנה, הרצה על מקורות הלשון האנגלית באוניברסיטת קולומביה, הוזמן ללמד היסטוריה בהרווארד, היה בעל אוסף ענקי של תחריטים - והתבונן ללא הרף בטבע.

ב-1849 הוא התמנה לציר בקונסטנטינופול (איסטנבול). יחסי החוץ של ארצות הברית היו מוגבלים, האימפריה העותומנית הייתה עמדה קונסולרית לא כל-כך חשובה (הציר האמריקאי דורג במקום ה-27 בסגל הדיפלומטי), ומארש השתעמם. הוא ביקש רשות לצאת אל המחוזות המרוחקים של האימפריה, הפליג אל מצרים, וחצה בשיירת גמלים את חצי האי סיני בואך פטרה, ומואב, ונהר הירדן. את הגמלים הוא החליף בפרידות בדרך מבית לחם לירושלים. בנצרת הוא חלה מאוד, וכמעט מת כאשר כומר מקומי ניסה להקיז את דמו. היו נחוצים לו כמה שבועות להתאושש.

במרוצתם, הוא התבונן סביבו, וראה כי רע. ההתקפה הפראית ביותר נגד יערות הארץ אמנם תתרחש 65 שנה אחר כך, כאשר הטורקים יכרתו כל עץ כדי להניע את מכונת המלחמה הכושלת שלהם. אבל גם כך, מארש - שכמו כל פרוטסטנטי בן זמנו ידע היטב את התנ"ך - נדהם מן המידה שבה הארץ התרחקה מזוהרה המקראי.

החוויה הארץ ישראלית של מארש - מאמינים הביוגרפים שלו - הייתה מקור השראה ליצירה המרכזית של חייו. 15 שנה אחר כך הוא פרסם ספר מורכב להפליא, "האדם והטבע, או השינויים שהכניסו ידי האדם בגיאוגרפיה הפיזית". אף כי הסתמך בייחוד על תובנותיו שלו, הוא הגיע למסקנות מרעישות. מארש כתב, בין השאר, "משעה שנעלם היער, הכול השתנה... האקלים נע בתנודות קיצוניות... במקום להיות ספוג, פני כדור הארץ היו לערימת אבק... וכוכב הלכת שלנו אינו מסוגל עוד להגן על עצמו מפני הרוח ומפני השמש... בהדרגה הוא נעשה צחיח, והארץ אינה מסוגלת עוד להיות מקום מחייתו של האדם".

"בכל מקום", הוא התריס, "האדם הוא מנוע של שיבוש (disturbing agent). באשר הוא מציב את כף רגלו, ההרמוניה של הטבע מתחלפת בצרימה. נהרסות מעיקרן אמות המידה וההסתגלויות, המבטיחות את יציבותו של הסדר הקיים".

1864, אמרנו.

לגאול? לא, תודה

היסטוריון אחד מסכם את דברי מארש באופן הבא: כל צעד שהאנושות עושה לטובת עצמה מחריב עוד מערכת אקולוגית שברירית. כל פריצת דרך טכנולוגית נושאת בחובה איום חדש על האיזון של הטבע.

מארש לא היה אויב הציוויליזציה. בניגוד לכמה מבשרים מוקדמים של תנועת הירוקים, הוא לא התנגד לעצם הקידמה. את התנגדותו עוררה זחיחות הדעת של אנשי הטבע במאה ה-18, אשר ראו במעשי האדם התערבות הכרחית כדי לגאול את הטבע מתוהו ובוהו.

מארש לא היה הראשון שהבחין בכל אחת מן התופעות שתיאר. אבל הוא היה הראשון שהסמיך אותן זו לזו, והזהיר מפני האיום הקוסמי הנשקף מהן ליכולת שיורו של האדם. ספרו פתח עידן חדש ביחסי האדם והטבע, והירוקים חושבים אותו לאב המייסד של תנועתם.

ידענו תמיד שהגליל מעניק השראה מיוחדת לימי אדמה. אבל לא תמיד זכרנו שהוא מקור ההשראה של יום האדמה העולמי. וודסטוק, ורמונט, נראית עכשיו קצת פחות רחוקה; וגם כשהיא ירוקה מאוד, היא נראית קצת יותר שברירית, וקצת פחות מובנת מאליה. אולי כדאי אפילו לקרוא איזה יער על-שמו של ג'ורג' פרקינס מארש אי-שם בגליל התחתון.**

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב yoavkarny.com