הגימיקים עצרו את הדם - כנסיית השכל

באביב 2007 יצא "אוטוביוגרפיה" - דיסק אוסף כפול של כנסיית השכל, שכינס 26 משיריה הנודעים של הלהקה בעיבודים חדשים, תחת כותרת טעונה ומבטיחה. שלושה חודשים מאוחר יותר, הוכנסו האלבום והמופע המלווה להיכל התהילה של התרבות הישראלית, כשההפקה המפוארת, בהשתתפות מקהלה של 40 נגנים, ובהם כלי קשת, נשיפה ופריטה - פתחה את אירועי פסטיבל ישראל, בבנייני האומה בירושלים.

משנסים דואט, אן וחזן

שנה וחצי אחרי שיצא הסינגל הראשון שבישר על "האוטוביוגרפיה" ("האביב הנצחי", ששולב בו פרק "האביב" מתוך "ארבע העונות" של ויוואלדי), הלכנו לקיסריה, למופע "האחרון", כפי שהודיעו-הזהירו המפיקים. כיאה לשכמותו, התארחו בו רמי פורטיס וקרן אן - שני מבצעים-יוצרים מופלאים, כל אחד בדרכו, שהתמקמו בחגיגיות באחת ההפקות המוזיקליות הגרנדיוזיות שנוצרו בתעשייה המקומית.

רגע לפני שהתיישבנו במרומי הטריבונות, רשמנו לפנינו תהייה: מה מביא אמנים שמאחוריהם קריירת יצירה, אמנם מגוונת ומצליחה, אך רק בת 15 שנה, שהולידה עד כה חמישה דיסקים בלבד, להכריז על פרויקט "חיים שכאלה" מונומנטלי, עם הבזקים מגלומניים. מדובר במהלך שאינו דורש הסבר, אם נוקט בו אמן המתקרב לעשור השביעי בחייו. מיק ג'אגר, למשל, שנהיה לאחרונה לפנסיונר בריטי בן 65, או אריק איינשטיין, אם ניצמד לאנשינו, או שלמה ארצי, אם ניצמד לקיסריה.

אמן הפונה לארכיונו הפרטי כדי לדלות מתוכו הופעה שאינה אלא סבב להיטיו בביצועים ידועים-אהובים ממילא, מתמודד עם אתגר עצום: ביצוע גרסת כיסוי לעצמו. ההצדקה לגרסת כיסוי היא פרשנות חדשה, שהיא לא עניין של מה בכך, קל וחומר מול החומרים של עצמך. אם אתה מריאן פיית'פול וקול הפעמונים שלך נשחק באבנים מתגלגלות, ונצרד במנות יתר של וויסקי וסמים, הקאבר של עצמך עובד מאליו. אם אתה יורם חזן, וגורל חייך שפר עליך, אתה כבר צריך סימפוניה שלמה כדי להצליח.

וחזן, ייאמר בקול גדול, קצר הצלחה, אף יבול: "הכנסייה" הציגה את "אוטוביוגרפיה" תשע פעמים, בהן פעמיים בהיכל התרבות בת"א ושלוש פעמים בקיסריה, מכרה 50 אלף כרטיסים, השיגה "דיסק זהב" על מכירת 20 אלף עותקים ויותר, וזיכתה את עמי רייס, מעבד השירים באלבום, בפרס "הישג השנה" מטעם אקו"ם, על עבודתו זו.

חברי כנסיית השכל עושים רוק משובח. זה ניכר, למשל, בביצועים של "תנו לי לשתות", "תגידי שטוב", "תרימי את הראש" ו"מיה" שקיבל ארומה פולקית-אירית משהו, בעיבוד החדש והקפיץ את הקהל לקדמת הבמה, למורת רוחם של אנשי האבטחה. אבל שיאי המופע לא היו של "הכנסייה". כשקרן אן עלתה לבמה (לצלילי המרסיאז'), היא וחזן הפליאו לשנסן בדואט את "lay your head in my arms". ההתרגשות אך גאתה כשאן עלתה לבמה בשנית והצטרפה בגרסה נוגה וכבדה להפליא ל"ידיים למעלה", שנמסרה לנו הפעם בצרפתית.

והיה רמי פורטיס שנכנס לבמה בעוצמה שלא ביישה את כניסתו של גנרל אלנבי לירושלים: מרעים בתוף צבאי שתלוי עליו ונותן את הטון ל"תביט למעלה", קטע שעוד התגמד לעומת הקאבר שהגיש מיד אחר-כך ל"את מתפשטת". פורטיס לא צריך מקהלה, לא נגנים, לא כינור ולא מצלתיים.

היו עוד רגעים טובים של הכנסייה לבדה וביצועים שניצלו את תרומת התזמורת והמקהלה ואפילו הבריקו. אלא שיותר מפעם אחת הם הועמו במנת יתר של גימיקים שאפיינה את המופע כולו: שיירת כלי נשיפה שיצאה למצעד במעברים ב"קח שירים", הדמיה של אזעקת קאסמים בשדרות, בשיאו של "מה נשאר" והחשכת האמפי ב"מיה" ככיסוי לטקסט - "מכבה את האור". אלה נוספו לתצוגת תכלית של כלי נשיפה אקזוטיים - דיג' אוסטרלי וחמת חלילים, שלכשעצמם נגניהם הפליאו לנגן, והפגינו כישורים ומיומנויות.

"אוטוביוגרפיה" הוא מופע מעניין, מלהיב לפרקים, מעורר מחשבה (אך לא יצרים) וכבוד רב ליוצרים ולמבצעים. אך כהופעה מסכמת של הפקה כה מושקעת ומדוברת, ציפיתי לקצת יותר שיוף ודיוק, לבנייה מהודקת יותר של רצף הקטעים, ליותר שיאים ולפחות פיזור, ולעוד קצת מהפורטיס הזה, שלפעמים הוא מכשפה, לפעמים פיה טובה, ויודע לעשות קסמים ולבצע שירים שצובעים את המוזיקה בדם. *

"אוטוביוגרפיה" - מופע מסכם, כנסיית השכל, מוצ"ש, אמפי קיסריה, מוצ"ש 2 באוגוסט