מגילת רותו

למודן יש כישרון איור נדיר, אבל הרומן הגרפי שלה לא מתגבש לכלל אמירה נוקבת שהולכת עד הסוף ; הספר מכריז על עצמו שהוא "רומן גרפי", דבר היוצר ציפיה למעמקים שקצת נכזבת בקריאתו

קובי פרנקו, נהג מונית ביישן, מצטרף בעל כורחו לנומי הג'ירפה, חיילת משוחררת וגמלונית, למסע בעקבות גופה לא מזוהה מפיגוע בחדרה. ההרוג אמנם אלמוני, אבל נומי משוכנעת שהוא אהובה שנעלם. ככל אישה היא מעדיפה להאמין ברע מכל, מאשר להודות שנעזבה. לקובי זה לא ממש אכפת. אביו יצא מחייו לפני שלוש שנים וגורלו לא מעניין אותו. אבל נומי עקשנית, וקובי די אדיש, וככה בסופו של דבר (או בתחילתו של ספר) הוא מצטרף אליה למסע בלשי, עם הרבה הומור וקצת רומנטיקה, בעקבות הגופה.

זה הסיפור שעומד מאחורי "קרוב רחוק" של רותו מודן, שבימים אלו יצא אל המדפים בתרגום לעברית, אחרי שהצליח מאוד בקנדה, וזכה בתחילת החודש בפרס אייזנר (האמריקני) היוקרתי לספר הקומיקס הטוב של 2008.

הספר מכריז על עצמו שהוא "רומן גרפי", כלומר שייך לז'אנר הלא כל-כך מוכר בארץ של Graphic Novel , ששני שגרירים קודמים לו: "מאוס - סיפורו של ניצול"- ארט שפיגלמן, הגיע לכאן ב-1990, ו"פרספוליס" - מרג'אן סטראפי, ב-2005. אז אחרי שניים-שלושה עמודים ראשונים של מאמץ יחסי, כי הקורא הבוגר לא מורגל לקריאת רומן תוך כדי התבוננות בציורים, אפשר לצלול לעולם שהוא מחד ישראלי מאוד, ומאידך קסום ויוצא דופן ביופיו הוויזואלי. אין ספק שלרותו מודן כישרון איורי נדיר. בחירת הדמויות נפלאה בהסתכלות המדוקדקת בתכונותיהן, במכאוביהן וברקע התרבותי והחברתי שלהן. מרשימה ביותר שפת הגוף שאומרת הכל. ההקפדה על כל תנועה ועל כל מבט, הרקעים והאור הצורב את הנופים הישראליים כל-כך, והתבנית המחושבת מאוד של היצירה. הקריאה מרגישה מקומית מאוד, וגם אוניברסלית מאוד. בדיוק החומרים שהופכים ספר לרומן עמוק וליצירה ספרותית.

וכאן מתחילה הבעיה. אם בוחנים את המילה רומן במושג "רומן גרפי" ואת העולם שהיא צריכה לשאת בחובה, הרי שהציפייה למעמקים שיתנו ערך מוסף לרובד העליון של העלילה, קצת נכזבת. יש עשייה כמעט קולנועית בכוחה שיוצרת עולם משכנע, ודמויות עם מצוקות מוכרות עד כאב ולפעמים עד גיחוך, אבל בניגוד ל"ארץ קטנה, איש גדול" של הפנר, שגם הוא מדבר על מסע בעקבות גווייה לא מזוהה מפיגוע, אין כאן עומק עלילתי ממשי. הכל נשאר על פני השטח. אז אולי פורמט עני בטקסט שכולו בנוי על דיאלוגים וציורים בלבד, לא מאפשר מורכבות ועומק? רק ש"פרספוליס" ו"מאוס" מוכיחים את ההיפך. לא סתם האחרון זכה בפוליצר. שניהם משתמשים בסוגה יוצאת הדופן של רומן גרפי כדי להעביר מסרים חתרניים. החיבור בין איור לבין רומן מוליד אמירה מחודדת והסתכלות מקורית, ומנפץ קונבנציות מחשבתיות. שפיגלמן מצייר דמות של עכבר כדי לתאר מאבק הישרדות בתקופת השואה, וסטראפי היא ילדה (מצוירת) בטהראן של שנות השתלטות האייתוללות. השימוש שלהם בקומיקס מתקיף את הנפש ממקום לא צפוי ושובר התנגדויות.

אצל מודן יש הרבה הערות קטנות על "המצב", ועל החברה, ועל היחס לעובדים הזרים, ועל פולחן היופי, ועל הערגה לאהבה, אבל זה לא מתגבש לכלל אמירה נוקבת שהולכת עד הסוף. לכן בסופו של יום נשארים עם סיפור חביב, מצויר להפליא, אבל לא חזק ובעיקר לא חתרני כפי שמתבקש מהעלילה ומהז'אנר. *

"קרוב רחוק - רומן גרפי", רותו מודן, עם עובד, 172 עמ'