ארכיטקטים על האולימפוס

כל בוקר, בערך בשעה עשר, נפסקת העבודה במשרד האדריכלים שנחשב כיצירתי ביותר בעולם. הקהל נאסף בקומת הקרקע של הווילה הצנועה מהמאה ה-19 על גדות נהר הריין ולועס לחם טרי שנאפה זה עתה, ריבה ופירות. קולות הפטפוט של האדריכלים הצעירים במשרד, המדברים בנחת על עיצובי היום, יוצר כמעט אווירה של מסיבה. ואז, לפתע, זה נגמר. והמשרד חוזר לדממה מתוחה.

אם הם נמצאים בעיר, ז'ק הרצוג ופייר דה מרון יהיו שם. את הרצוג קל לזהות: ראשו מגולח למשעי, עצמות לחייו בולטות, מבע עיניו עז. הוא הופך מהר מאוד למרכז הכובד. דה מרון - שיערו מאפיר, עיניו עייפות במקצת, דעתו מוסחת בקלות. הוא לא מרבה לחייך, למרות שההומור שלו ניכר בחוצפה של המבנים שהוא תכנן.

הלוגו האמיתי של בייג'ין 2008

המשרד הזה הוא הלב של האימפריה הפרושה בכל העולם, מגורדי שחקים ניו יורקיים ועד לעיר הנבנית והולכת באבו דאבי. לכל פרויקט מתייחסים כאן כאל ניסוי חד-פעמי, המציית למערכת חדשה של דרישות ותנאים. הרוח האוונגרדית של המשרד הזה מככב בכל מסך טלוויזיה בימים אלה, כאשר האצטדיון הלאומי בבייג'ין, הידוע גם כ"קן הציפור", הופך ליצירתו המוכרת ביותר. הפרויקט השאפתני של הרצוג ודה מרון, רשת של תומכות מפלדת אל-חלד המעוצבים לתוך קערה, הוא הלוגו האמיתי של המשחקים האולימפיים 2008, והוא, ללא ספק, האצטדיון המרשים ביותר מאז הקולוסיאום.

הרצוג ודה מרון הם מופע זוגי מטיל אימה. הרצוג הוא הפנים הפומביות; דה מרון שקט יותר, הסטודיו משרה עליו נינוחות. השניים הם חברי ילדות, שנולדו בהפרש של חודש אחד מהשני בשנת 1950, וגדלו בבאזל, העיר השווייצרית הקטנה והנעימה, שבה הם עדיין חיים ועובדים.

הרצוג תמיד רצה להיות ארכיטקט, כשעמיתו התחיל ללמוד ביולוגיה וכימיה באוניברסיטת באזל. הם הקימו את המשרד שלהם ב-1978, נקודת שפל לאדריכלות, אבל תקופה טובה לאמנות בשווייץ. הכהן הגדול של האמנות הקונצפטואלית, יוזף בויס, היווה עבור השניים מקור להשראה מתמדת, והזיקה שלהם לאמנות שירתה אותם היטב.

הם עבדו בצמוד ובשיתוף פעולה עם אמנים כמו הצלמים הגרמנים אנדראס גורסקי ותומאס ראף, שהותירו אותם עם אוסף בלתי רשמי של יצירות אמנות. "תחומי העניין שלנו ניכרים במבנים שאנו מתכננים", מציין הרצוג ביובש, בניסיון ברור לחמוק מהענקת נימה אישית לשיחה.

הרצוג ודה מרון הם באמת ייחודיים בחדשנות הארכיטקטונית שלהם. הצמד הזה הוא הניגוד המוחלט של הדפוס המוכר בעולם האמנות, של רדיקל צעיר הזוכה להצלחה ואז מבלה את שארית זמנו בניסיון לשחזר את הנוסחה. כל אחת מהעבודות שלהם שומרת על קו עקבי של מקוריות.

השלמות הצלולה של גלריה פרטית במינכן, היופי הבל יתואר כמעט של אחוזה בבאזל, מגדל של תחנת רכבת המצופה בנחושת שכמו נארגה ביד אמן - כל בניין, בלי קשר לתפקידו זכה לאותו כבוד, מסירות ומקוריות. המוניטין הוא כזה, שהם אינם זקוקים אפילו לאתר אינטרנט כדי לקדם בו את העבודות שלהם.

הצמד עובד יחד כבר זמן רב כל-כך, שקשה להבחין מי עושה מה. כריסטיאן גרוס, מנג'ר קבוצת הכדורגל אף.סי באזל, שהשניים חתומים על תכנונו של האצטדיון הביתי שלה, (והם גם אוהדים שרופים) מתאר את הרצוג כ"חלוץ יצירתי ואנרגטי" ואת דה מרון כ"שוער הנחשב ביותר. כצוות הם הזיווג המושלם".

סר ניקולאס סרוטה, מנהל גלרית טייט, עבד מולם על תכנון הטייט מודרן בלונדון, כשזה הפך ממפלצת תעשייתית למוזיאון הפופולרי ביותר בעולם לאמנות עכשווית. "הם באמת מצליחים לעלות על סכום החלקים שלהם. זה נכון שהם טיפוסים שונים, אבל אסור לאף אחד להאמין שז'ק הוא המעצב ופייר הוא המנהל. יש להם יכולת מדהימה להקרין אחד על השני וחשוב מכך, הם טובים מאוד בשילובם של ארכיטקטים צעירים במשרד".

הרצוג ודה מרון הביאו לדרגה של אמנות את החוש שלהם לזיהוי המרקם והמגע של הסביבה. ככל שהארכיטקטורה הופכת גלובלית, ואגב כך הופכת מקומות מרוחקים להומוגניים מדי בשל השפעתם של תאגידים בינלאומיים, כך הקפיד הצמד לשמור על גולמיות ורעננות המאפשרים לכל בניין להגיב לאתר שלו ולהקשר התרבותי הנרחב שלו.