מתחת לסינר של אמא

זה היה שבוע שחון בגזרת הסרטים החדשים, והעובדה הזו הורגשה היטב באולם שבו הוקרן "ילד של אמא". לא יותר מ-15 מושבים נתפסו, וגם הם על ידי אוסף רנדומלי של משוטטי קניון עם שעה וחצי לשרוף. כשנכנסה פתאום קבוצה של ילדים, גערה בהם אחת הצופות המבוגרות: "אתם בטוחים שהגעתם לאולם הנכון? זה לא סרט לילדים". הילדים ענו לה שכן, הם יודעים שפה זה הסרט "ילד של אמא", והתיישבו. אחד מהם הזהיר את זוג חבריו: "אם אתם מתנשקים תגידו לי, אני אקיא". הם צדקו והאישה טעתה. הם באמת הגיעו לאולם הנכון, והסרט לא ממש היה מהסוג שצריך להרחיק ממנו ילדים בגילם. אפילו כמעט שלא היו בו נשיקות.

"ילד של אמא" הוא עוד קומדיית התבגרות אמריקנית, שבה הגיבור התלותי והאנוכי צריך להיפרד מהילדות שהוא נאחז בה בכוח וללמוד, קצת באיחור, איך להיות גבר. ג'פרי מאנוס כבר בן 29 ומאז מות אביו הוא נשאר תקוע בשנות ה-80. הוא גר עם אמא, ולא נוהג, ואין לו השכלה או עבודה רצינית, והוא מפחד מהעולם (בעיקר הוא מפחד שיאנסו אותו, מה שמשקף כמובן את חוסר הגבריות שלו). לכן, כשהחבר החדש של אמא עובר לגור בבית, ג'פרי מנסה להיפטר ממנו ולחזור לשגרה המוכרת.

כבר היה פה לא מזמן סרט על נושא דומה. קראו לו "אין כמו בבית", עם שרה ג'סיקה פארקר ומת'יו מקונוהיי, והוא היה באמת איום ונורא ומביך. "ילד של אמא" לא מביך. למעשה, בהשוואה ל"אין כמו בבית", הוא זהב טהור. הבעיה היא שבפני עצמו, "ילד של אמא" הוא סתם סרט. יש בו כמה בדיחות חביבות, ורפרנסים שחוקים לאייטיז, וקאסט שעובד - ג'ון הדר ממחזר את השטיקים של נפוליאון דינמיט בתור הילד בן (כמעט) 30. דיאן קיטון בתפקיד האמא ממחזרת את מניירות חוסר-הביטחון-על-סף-התקף היסטריה שלה. אנה פאריס ממחזרת את תפקיד הסטלנית החמודה (היא באמת מאוד חמודה), וג'ף דניאלס משחק את הדמות העגולה ביותר - פסיכולוגית, ובעצם גם פיזית - בתפקיד המחזר של אמא שנקלע למלחמה עם הבן.

אולי כל זה אמור היה להיות הרבה יותר פרוע וייחודי בתכנון המקורי, אולי זה אמור היה להיות להיט שהדמויות האקסצנטריות שלו יהפכו לקאלט, או להזכיר את הסרטים שווס אנדרסון וחבריו עושים. ואולי זו הסיבה ששחקנים כמו קיטון, דניאלס ואפילו אלי וולך הוותיק בתפקיד אורח, החליטו להשתתף ב"ילד של אמא". אבל בסוף יצא סתם סרט. צפוי מבלי להביך, חינני בלי להקסים, מקרטע קצת בלי לקרוס. בסוף יצא ש"ילד של אמא" הוא בעיקר סרט דייטים מוצלח (בהנחה שאתם מאלה שמסוגלים לסבול את ג'ון הדר). הוא מתאים לדייט כי יש סיכוי די טוב שתהיה לכם פרטיות באולם, ויש בו שירים טובים, וכי הוא סרט מספיק קצר, ומספיק מצחיק, וסביר להניח שדי תיהנו ממנו תוך כדי צפייה, ותשכחו לגמרי מקיומו ברגע שתצאו מהאולם.

אה, רק עוד דבר אחד: סליחה שהטעיתי, אבל לא באמת קוראים לסרט "ילד של אמא". סתם המצאתי את זה כדי שיהיה לי נוח יותר לכתוב עליו, כי היה לי קצת לא נעים להשתמש בשם האמיתי וגם פחדתי שתברחו אם אכתוב אותו. האמת היא שהשם שנבחר לסרט הזה בעברית הוא "הרוס על אמא". אז מי שבאמת יחליטו לראות אותו בדייט, יצטרכו לגשת לקופה ולהגיד "שלום, אני רוצה שני כרטיסים ל'הרוס על אמא' בבקשה". אבל היי, זה לא נורא, לפחות לא קראו לו "הבן שתקע אותי".