לא האמנתי שאסתבך אי פעם במלחמה מכוערת

הבית > "המפלצת", ככה מכנים בהומור חלק מהשכנים בחופית את ביתם החדש של טלי ובועז איתן. הווילה עצומת הממדים, שאליה עברו הבעלים לפני כשנה, ממוקמת ברחוב שקט על התפר שבין הים לבין הווילות הישנות-מסורתיות יותר של המושב. פנים הבית מעוצב בסגנון אלגנטי-מודרני-יוקרתי. בחלל גדול בקומה הראשונה מסודרים בסדר מופתי, כמו חיילים במסדר, ספות לבנות, הדומים זהובים וחפצי אמנות שונים, בדיוק במקום ובמידה הנכונים. קרני שמש החודרות מבעד לוויטרינות ענקיות - הבנויות מהרצפה עד התקרה הגבוהה במיוחד - מאירות את החדר בעוצמה שאף תאורה מלאכותית לא משתווה לה. מבעד לוויטרינות נגלית גינה מטופחת למשעי, שמעבר לה, ולדיונות זהובות, מנצנץ לו הים בגוני כחול-ירוק עזים.

בזמן שבעלת הבית יושבת בפטיו, מביטה אל הים, מסתובבים להם בבית בעלה המרוכז בעיקרי בשידורי האולימפיאדה, ובתה ההריונית. בריזה מערבית מלטפת את פניה של איתן ומעיפה את שערה אל עיניה, אך אותה זה לא מטריד. "אני מאוד אוהבת את הים. מאז שעברנו לכאן אני מגלה אותו מחדש", היא אומרת לפני שהיא מתחילה לדבר בלהט על המשרד המצליח, הבעל המוכשר, והקריירה שבנתה במו ידיה.

תשוקתה לים, לעבודתה ולבעלה מתגמדת ואף נעלמת כשאיתן מדברת על חמשת ילדיה ושלושת נכדיה. אז עיניה הכחולות נוצצות ובורקות כמו הגלים בבריכת השחייה המעטרת את גינתה, וחיוכה לא מש מפניה. "באחרית ימי, כשישאלו אותי מה עשיתי כל ימי חיי, אענה בלי היסוס 'גידלתי 5 ילדים נהדרים'. זה מה שרציתי להיות, ומשפחתי היא עדיין הזהות המרכזית שלי", אומרת עורכת-הדין המצליחה.

ביוגרפיה מקוצרת > "נולדתי ברעננה, בתוך פרדס, אך את רוב שנות הגידול שלי עשיתי בירושלים. אבי רצה להיות חקלאי ולכן התיישב במגרש ברעננה, אך לימים הוא החליט להיות פיזיקאי. הוא למד ועבד בירושלים, ובמשך תקופה ארוכה נסע הלוך ושוב מרעננה לירושלים. כשהייתי בת 9 עברנו לירושלים, ולקראת סוף התיכון עברנו לבאר-שבע. גרתי שם שנתיים, עד שחזרתי ללמוד בירושלים. מאוחר יותר, כשהתחתנתי, עשיתי את מה שאמי עשתה עם אבי, ונסעתי אחרי בעלי לכל מקום שבו עבד.

"יותר מכול, אמי, שהייתה מורה, השפיעה עלי ועל מהלך חיי. היא ניהלה כמעט לבדה את הבית, גידלה חמישה ילדים, שאני הבכורה מביניהם, ודאגה שאבי יוכל להקדיש את כל זמנו לקריירה שלו. לימים, השתרשה גם אצלי התפיסה שהקריירה של הבעל יותר חשובה משלי. למדתי ממנה שני דברים: איך אפשר לא לישון, וכך לגדל משפחה וגם לעבוד, וגם את זה שתפקיד האישה לטפל בבית, נוסף לעבודה. אף שבעלי הוא ראשון הפמיניסטים, הוא הרוויח הרבה מאוד מהחינוך של אמי.

"כנערה מתבגרת הייתה לי אמביציה אחת בחיים: לעשות הרבה ילדים. החלום שלי היה ילדים ומשפחה. לא חשבתי בכלל על קריירה. כשהשתחררתי מהצבא התלבטתי מה ללמוד, ואמי אמרה לי 'לכי ללמוד משפטים. מתאים לך להיות עורכת-דין'. אבי דווקא אמר שזה לא מתאים לי, כי אני לא לוחמנית באופי שלי. מרד הנעורים היחיד שהיה לי בחיים היה שלא הלכתי ללמוד משפטים כשאמי הציעה זאת. במקום משפטים, נרשמתי ללימודי סטטיסטיקה וסוציולוגיה. לא ידעתי להחליט אם אני הומנית או ריאלית, אז ניסיתי לעשות משהו שהוא פחות או יותר באמצע. ביום הראשון של הלימודים כבר ידעתי שלא אהיה סטטיסטיקאית ולא סוציולוגית, אבל לפחות נהניתי מהעובדה שהייתי הבחורה היחידה בחוג לסטטיסטיקה.

לקראת סיום הלימודים התחתנתי, ואז כבר ידעתי שאני מחפשת מקצוע שאפשר לעשות איתו משהו. למדתי שלוש שנים באוניברסיטה סוציולוגיה וסטטיסטיקה, אבל ידעתי שאין מה לעשות עם זה, ושמקצוע לא יצא מזה. לעבוד רציתי, אז חיפשתי איזה מקצוע מתאים לי, ופחות או יותר בשיטת האלימינציה הגעתי למשפטים, והפסקתי להילחם באמי. מובן ששילמתי מחיר. הייתי הסטודנטית הכי מפורסמת באוניברסיטה, כי תמיד הייתי בהריון. שני הילדים הראשונים הגיעו תוך כדי 3 השנים הראשונות של הלימודים, ואת הבת השלישית שלי ילדתי בשנה של הסטאז'.

"בדיעבד, אני חושבת שהדבר הכי בולט בחיים שלי הוא שאני לא התכוונתי לעשות קריירה. אני נהנית מהקריירה שלי, ולא מפתיע שעשיתי קריירה, כי אני מאוד אמביציוזית, אבל לא הייתי עם דרייב אדיר לעשות קריירה. לא חשבתי שאהיה בעלת משרד משל עצמי או שאגיע אל המקומות שהגעתי אליהם".

בחירת התמחות > "את שנת הסטאז' הראשונה שלי עשיתי בבית המשפט המחוזי בירושלים, אצל עמי זאבי. הוא היה בורג מאוד משמעותי בקריירה שלי. קודם כול, החשיבה המשפטית שלו הייתה נכס עבורי, ולמדתי ממנו המון, אבל מעבר לכך הייתה לו השפעה מכריעה על הכיוון המקצועי שלקחתי.

"יום אחד ישבתי איתו באיזה דיון ונכנס עורך-דין מתחום הפטנטים, ארנן גבריאלי. זאבי מיד אמר לי 'טלי, זה מה שאת צריכה לעשות. תעבדי עם פטנטים. כל עורכי הדין מפחדים מזה, אבל את לא פחדנית. זה המקצוע שלך וזה המקצוע של העתיד'. אני חושבת שאז נזרע הזרע של הפטנטים והקניין הרוחני בראש ובלב שלי. את השנה השנייה של הסטאז' עשיתי במשרד של נעמי וויל בירושלים, שהתמחתה בתכנון ובנייה וגם בזכויות יוצרים, ושם הייתה החשיפה הראשונה שלי לתחום הזה, שאני עוסקת בו מאז".

הבעל > "מבעלי בועז למדתי איך נראות חברות טכנולוגיה, איך הן פועלות, את מאחורי הקלעים שלהן, ומה הצרכים המסחריים שלהן, ובזכות זה שהייתי נשואה לרב הייתי רבנית. כשגרנו בארה"ב, הבוס האמריקני של בעלי מאוד דאג שהישראלי הטכנולוג הבכיר שלו לא ירצה לחזור לישראל כל-כך מהר, והוא הבין שאם לאשתו, האמביציוזית לא פחות, לא תהיה עבודה אז המשפחה עלולה להתקפל חזרה לישראל.

"יום אחד הוא ישב עם רושם הפטנטים שלו, אלן מקפירסון, ועבד איתו על הפטנט של בועז. עורך הפטנטים התפעל, ואמר לו 'איזה בחור מוכשר בועז'. הבוס, אלי הררי (מנכ"ל, נשיא סנדיסק ומייסד החברה, א' ל'-ו') אמר לו: 'בועז מוכשר? אתה צריך לפגוש את אשתו עורכת-הדין. היא המוכשרת במשפחה'. למזלי, הדחיפה הזאת לראיון ראשון הולידה 12 שנות קריירה יפה בארה"ב, וזה בזכות הפטנט של בועז. חוץ מזה, במשך שנים ארוכות הייתי עורכת-הדין של החברה של בועז, סייפן, ועבדנו יחד. אפשר רק לדמיין איך נראו החיים שלנו כשבעלי הוא הקליינט שלי, וכשברור שהקליינט תמיד צודק".

המשך ביוגרפיה מקוצרת >"כשעוד הייתי בסטאז' בועז טס לארצות הברית. בער לו לעבוד על הפטנט הראשון שלו, אז הוא טס לפני שסיים את הדוקטורט שלו, ולפני שסיימתי את הסטאז'. הצטרפתי אליו עם הילדים לאחר חצי שנה. כשהגעתי לשם ביליתי שנתיים בלהיות מזכירה, כי לא היה לי גרין-קארד. ישבתי הרבה בבית וממש לא אהבתי את זה. אלה היו השנים היחידות בחיי שישבתי בבית. אחרי שנתיים קיבלתי גרין-קארד ויכולתי להתחיל לעבוד. היה לי הרבה מזל שסודר לי ראיון ראשון במשרד שעוסק בקניין רוחני.

"הייתי מאוד זולה למשרד כיוון שהתחלתי לעבוד לפני שקיבלתי את הרישיון בקליפורניה. עבדתי בשכר של 14 דולר לשעה. הם נתנו לי לגעת בכל דבר, ולמדתי שם המון. למדתי שם שלושה דברים מאוד קריטיים: למדתי להיות אינטרדיסציפלינרית בנושאי קניין רוחני, זכויות יוצרים, אסטרטגיה ועוד. דבר שני, בין שנות ה-80-90 עמק הסיליקון התחיל להתפתח וחברות היי-טק התחילו לגדול, כך שלמדתי איך לעבוד עם חברות וטכנולוגיה מהייסוד. ואחרון חביב, למדתי ניהול אמריקני.

"בשלב מאוד מוקדם יחסית, אחרי 4 שנים, הפכתי להיות שותפה במשרד. התחלתי שם עם תיק או שניים, שאף אחד לא ידע מה לעשות איתם, וגמרתי עם 17 אלף תיקים. בניתי וניהלתי מחלקה מאוד גדולה לקניין רוחני, שהייתה מאוד רווחית. ברגע שהפכתי להיות מוקד רווח כל-כך חשוב בתוך הארגון, הציעו לי שותפות. כל השנים שגרנו בארה"ב אמרנו שנחזור לארץ מתישהו, ואף אחד לא האמין לנו. אחרי 12 שנים, התנתקנו ניתוק חד, בבת-אחת, מארה"ב, וחזרנו לארץ".

5 ילדים וקריירה > "אין לי נוסחת קסם. התקדמתי בצעדים מאוד קטנים ולא ניסיתי לכבוש את העולם. הילדים היו תמיד בעדיפות ראשונה. בחרתי ענף משפטי שאפשר לחיות איתו ועם הילדים בשלום. הייתי יוצאת מהבית בשבע בבוקר, ובשעה שלוש העט היה נופל לי מהיד. למזלי, היו לי מעבידים נהדרים שאפשרו לי לעבוד בפורמט כזה. זה לא בדיוק היה מקובל בארה"ב. בשלוש וחצי הייתי מתייצבת בבית-הספר היהודי, אוספת את הילדים, ומבלה איתם עד שעות הערב המאוחרות. הבית היה די מבורדק. אף פעם לא הייתי מהאימהות שאומרות 'אצלי הילדים הולכים לישון בזמן'. אצלי הם לא הלכו לישון מוקדם, אבל כשהם הלכו לישון, הייתי מתיישבת לעוד שעתיים-שלוש בלילה, וגומרת כל העבודה שהייתי צריכה לגמור".

הקמת משרד בישראל 1 > "כשחזרתי לארץ ציפתה לי הפתעה לא נעימה. הייתי שותפה די מתקדמת במשרד בארה"ב, עם ביזנס אדיר בגודל של חצי מיליון דולר וחשבתי שהמשרדים הגדולים בישראל יקבלו אותי כשותפה, ימחאו לי כפיים וישמחו לעבוד בתחום של קניין רוחני. אבל זה לא היה דומה למה שחשבתי. אף אחד לא הציע לי שותפות. בחלק מהמקומות לא האמינו לי בכלל, חשבו שאני מספרת שטויות. אישה שמגדלת 5 ילדים ונהיית שותפה חשובה במשרד עורכי-דין, ומביאה חצי מיליון דולר?. הם אמרו את זה בנימוס, אבל רמזו מה עובר להם בראש. ראיתי שהם סקפטיים. באותה תקופה, ב-1992, היה נהוג שיש עורך-דין אחד שמוביל את המשרד. המונח 'שותפות' היה נדיר. השוק לא היה בשל לזה. ברוב המשרדים היו מוכנים לשלם לי 50% ממה שאני מביאה ו'נראה מה יקרה בהמשך'. בסוף התייאשתי מהם, אמרתי לעצמי ש-50% ממה שאני מביאה אני יכולה לעשות לבד, והתחלתי לעבוד מהבית.

"מאוחר יותר פתחתי משרדון קטן בבית אמות המשפט בתל-אביב. קרה לי נס גדול, שחזרתי לארץ בדיוק כשתעשיית ההיי-טק התחילה לפעול. באתי עם הרבה ידע, כשבועז נמצא בתוך תעשיית ההיי-טק ואני בעצמי עבדתי עם חברות טכנולוגיה הרבה שנים. התעשייה שהתבשלה כאן לא הכירה את הצרכים העסקיים שלה עצמה, ולא את הנושאים המשפטיים שאני כבר טיפלתי בהם בארה"ב. בזכות הידע שצברתי בארה"ב, הפכתי תוך 3-4 שנים למשרד הטכנולוגיה הכי משמעותי בארץ. התחלתי אותו לבדי, מאפס, ובהמשך הצטרפה אלי היידי ברון, ואחר-כך עו"ד זאב פרל ואחרים, ותוך זמן קצר משרד עוה"ד איתן, פרל, לצר, כהן-צדק, הפך לאחד הגדולים בארץ עם 40 עורכי-דין. לא היו משרדים בהיקפי עשייה כזאת בזמנו".

פירוק המשרד > "הייתה לי שותפות מאוד טובה במשרד (איתן, פרל, לצר, כהן-צדק, א' ל'-ו') ואם היו שואלים את כל השותפים שם אם הם חושבים או מחכים שניפרד, כולנו היינו עונים שלא צפינו את זה בכלל. במיוחד לא שזה יהפוך למלחמה. המשרד היה מאוד רווחי ומצליח, ולא היו מוטיבציות כלכליות לקום ולפרק אותו. אבל בשלב מסוים התגלעו חילוקי דעות אסטרטגיים אמיתיים ביני לבין השותפים לגבי תחומי הפעילות של המשרד והרחבת העסקים בארה"ב, והחלטתי שאני לא שותפה לדרך שבה הם רוצים ללכת.

כבר הייתי עצמאית מבחינה כלכלית, העבודה הפכה מבחינתי ליותר תחביב מאשר צורך מטריאלי, ורציתי ללכת לכיוון שאני מאמינה בו. חשבתי שיותר נכון לי להקים משרד שיכול לתת ללקוח שלי את כלל השירותים המשפטיים, ולא להתמקד בתחום אחד בלבד, הקניין הרוחני, כפי שסברו שותפיי. כשהודעתי להם את זה, הגשם הכבד התחיל לרדת והסתבכתי איתם במלחמה (הפרידה בין איתן לשותפיה לוותה בזמנה בסכסוך משפטי קשה. איתן ביקשה צו מניעה שיאסור עליהם לבצע שינויים במשרד, נמסרה הודעה על סגירת המשרד ופיטורי עובדים, ונחשפו בבית המשפט ההכנסות השנתיות של הפירמה, א' ל'-ו').

"לא האמנתי שאני אי פעם אסתבך במלחמה מכוערת כזו, זה גם לא באופי שלי. אבי היה איש שידע לנהל מלחמות, והוא תמיד שאל אותי איזה עסק יכול להתקיים בלי מלחמות. הוא אמר שאני מנהלת עסקים יפים, אבל 'מה זה עסק בלי מלחמה'. אני צריכה ללכת להשתטח על קברו ולומר לו שגם אני כבר יודעת לריב".

הקמת משרד 2 > "את המשרד הקודם הקמתי לבדי, מאפס, וזה לא היה קל. הקמת המשרד החדש אחרי פירוק המשרד הקודם, הייתה הקמת משרד 'דלוקס'. יצאתי עם גרעין של עורכי-דין נהדרים וקבוצת לקוחות מאוד יפה - השמנת של המשרד - וזה היה בסיס מצוין להקמתו. התחלנו עם קבוצה מצומצמת של חמישה אנשים מהמשרד הקודם, אנשים צעירים אבל פצצות אחד-אחד עם איכויות מאוד מגוונות, והיום אנחנו כמעט 50. תוך שלוש שנים אנחנו מדורגים, מבחינת כמות אנשים, במקום ה-25. זו פריצת דרך גדולה".

עורכי-דין ועסקים > "עורכי-דין חייבים להבין בעסקים, אבל גם לא להתבלבל ולחשוב שהם אנשי העסקים ולא הלקוחות שלהם. הם לא מנהלים במקום הלקוחות את העסקים, אבל אם הם לא מבינים היטב מה הם רואים, לא יודעים איך העסק צריך להתנהל, ואת זה שתפקיד עורך-הדין הוא לעזור לנהל את העסק, הם בבעיה. המשרדים המסורתיים לא באמת יודעים את זה. הם לא יודעים ללבוש את שני הכובעים. עורך-הדין צריך עדיין לכתוב את המילים הכי טוב שאפשר, ולהסביר ללקוח מה הם הקשיים שנמצאים בעסקה, אבל הוא מוכרח למצוא גם את הפתרונות איך לעשות את העסקה בדרך האופטימלית עבור הלקוח.

"ההרגשה שלי היא, שבתוך השוק הזה יש אמנם עורכי-דין נפלאים שתענוג לעבוד מולם, אבל כשאני עובדת מול עורך-דין צעיר יותר ומול עורכי-דין שהם לא מהשורה הראשונה, אני מוצאת עורכי-דין שמתווכחים בלי טעם ובלי ריח, ורואים שהם לא מבינים מה הג'וב שלהם בעסקה. הם רבים את הריב המשפטי בלי לשקול את השיקולים המסחריים. ברוב המשרדים המובילים יש ארבעה-חמישה עורכי-דין מהשורה הראשונה, שלעבוד מולם זה תענוג, כי הם באמת מבינים את העסק, אבל המאסה הגדולה של עורכי-הדין לא מבינה את זה".

סוד ההצלחה > "קודם כול מזל. אבל אני אומרת שניווטתי טוב את המזל. אם מסתמכים רק על מזל, שום דבר לא קורה. היו לי הרבה שנים של עבודה מאוד קשה וסיזיפית. לא הרבה עורכי-דין היו מסכימים לעשות את עבודות הפרה-ליגל שאני עשיתי במשרד בארה"ב, כמו למלא טפסים שגרתיים ויומן עם עשרות תאריכים, או לעשות מאמצי שיווק. אני חרוצה, עובדת קשה, ולא מתעצלת לעשות גם את הדברים הקטנים, שה'אריסטוקרטים' לא אוהבים לרחוץ את הידיים שלהם בהם.

"חוץ מזה, גם להתרחק ממסלול לא טוב זו החלטה שמסייעת להצלחה. כשנפרדתי מהשותפים שלי במשרד פרל, כהן-צדק, לצר, למרות שהיה רעש וריח של מריבות וסכסוכים אישיים סביב הפרידה, זה התחיל מתובנה שזה לא דבר שמתאים לי. צריך לדעת להתרחק מכישלונות או מדברים לא טובים ולא מתאימים, ולא להיאחז בקרנות המזבח.

"גם לבעלי הייתה השפעה מאוד גדולה על ההצלחה שלי. כשיש לך עם מי לחשוב, כשיש מי שמאמין בי וחושב שאין דבר שאני לא יכולה לעשות, זה סוד מאוד גדול להצלחה. במקרה שלי, זה גם בן-זוג אינטליגנטי שמבין וחי עסקים, אז קיבלתי עצות טובות לאורך כל הדרך. מעבר לכך, אני חושבת שסוד ההצלחה שלי הוא שאני באמת אשת מקצוע טובה וגם אינטרדיסציפלינרית. אני יודעת להתארגן טוב בבית עם הילדים ולחסל מהומות, והיכולת הזו לתמרן 5 ילדים ולגמור מהומות, הופכת אותך לאינטרדיסציפלינרי גם בעבודה. שום דבר לא נשאר על השולחן".

סדר יום אופייני > "אני מתעוררת בסביבות 6:00 בבוקר, מתארגנת ויורדת לים לשחק מטקות או לעשות הליכה עם בועז על החוף. כשאני חוזרת אני אוכלת ארוחת בוקר, ובסביבות תשע אני מתחילה לעבוד מהבית. את מתכונת העבודה מהבית אימצתי רק בשנה האחרונה, מאז שעברנו לגור בחופית. לפני כן, כשגרתי ברעננה, התחלתי את היום בהולמס-פלייס בהרצליה, וב-9:00 בבוקר כבר הייתי במשרד. כשעברנו דירה, הבנתי שאין טעם לצאת מוקדם למשרד, כיוון שאתקע בפקקים בכביש החוף. תמיד אהבתי לעסוק בפעילות ספורטיבית לפני יום העבודה.

"היום, שעות העבודה שלי בבית הן השעות שאני מספיקה בהן הכי הרבה. מתישהו, מאוחר ככל שניתן, אני הולכת למשרד, לפי לוח הפגישות שיש לי באותו יום. גם כשאין לי פגישות אני מגיעה כדי ולהיות קרובה למקרה שיצטרכו אותי.

"כשאני חוזרת הביתה, בין שמונה לתשע בערב, יש לי הרבה אופציות איך לבלות את המשך הערב. פעמיים בשבוע, בראשון וברביעי, אני ובועז הולכים לחדר כושר. בערבים אחרים אנחנו אוהבים לקרוא. מדי פעם אנחנו הולכים, לבד, עם חברים, שכנים, עם הבן החייל או הילדים האחרים, לשבת אצל 'אמציה על החוף' (מסעדה על חוף הים בבית ינאי, א' ל'-ו'), או שאני אוספת את בועז מהעבודה בשבע בערב, ואנחנו עוצרים בקולנוע הגלובס-מקס בנתניה, ורואים סרט".

שישי-אישי > "כל שישי בערב יש לנו אירוע רב-משתתפים. הילדים שלנו, וארבעת האחים שלי עם הילדים שלהם מגיעים אלינו לארוחת שישי. זה מוסד רב-שנים. פעם הזמנו את חבר שלנו, קן לוי (מנכ"ל KLA בארה"ב), שנתקע בישראל ב-11/9, לאכול איתנו ארוחה סטנדרטית בשישי. הוא הגיע והתיישב לשולחן עם פרצוף המום. שאלנו אותו מה קרה? והוא ענה: 'סדר פסח הגדול ביותר שהיה לי, לא היה חצי מהגודל שאני רואה כאן סביב השולחן'. בשבתות, מאז שעברנו לבית החדש, יש פה קאנטרי. הילדים, הנכדים והחברים שלהם באים לשחק סביב הבריכה ובחצר, ויש פה הרבה אנשים, רעש ובלגן, בדיוק כמו שאני אוהבת".

מטקות > "כשעברנו לחופית רציתי לעשות כושר, אבל גם לשחק וגם לשלב את הים במשחק. שאלתי את עצמי מה אוכל לעשות שגם איהנה וגם אפסיק לסבול מללכת על ההליכון בחדר כושר. ואז חשבתי על מטקות. לא ידעתי לשחק בכלל, ובועז אמר לי גם שאני צריכה יד נוספת למטקות, אז מצאתי מאמנת.

*יש דבר כזה, מאמן למטקות?

"אין. אני המצאתי אותה. היא מאמנת בחדר כושר שאני מתאמנת בו. שאלתי אותה אם היא יודעת לשחק מטקות ומוכנה לאמן אותי, והיא אמרה 'כן'. כשהתחלתי, הייתי צריכה שהיא תענה לי כמו שעונים לדביל, אבל עכשיו אני משחקת טוב, והמאמנת גאה בי. לפעמים אנחנו רואות גברים משחקים על החוף, והיא אומרת לי 'תראי את הפדלאות האלה, שמשחקות כמו בנות'".

קייקים > מאז שעברנו לחופית גיליתי את הים. נוסף למטקות אני עושה גם שיט קייקים בים. זה מאוד קשה, אבל אני מתמידה. כשיש רוח נגדית, אז ממש צריך להילחם וגם השיט בגלים קשה, אז בינתיים אני עובדת רק כשהים רגוע.

אופניים > "אני רוכבת מכורה. בנחל אלכסנדר שקרוב אלינו, יש מסלולי רכיבה נהדרים ואני ובועז רוכבים שם די הרבה. זה משהו שאנחנו עושים כבר הרבה מאוד שנים. כשגרנו ברעננה רכבנו בשדות סביב העיר. כל שנה אני ובועז טסים לניו-יורק להשתתף במסע אופניים של 70 קילומטר, שעובר בכל חמשת הרבעים של ניו-יורק. סוגרים את כל ניו-יורק בשביל זה, וזו חוויה מהנה ושונה, לראות את כל הרבעים של העיר תוך כדי רכיבה".

קריאה > "אני קוראת המון ומגוון, ואני בוחרת את הספרים שלי בעזרת אמי ובועז. יש לי גם בעל וגם אימא, שהם קוראים סדרתיים. אין דבר שלא עובר להם דרך הידיים. אני הכי אוהבת לקרוא את הספרים שהם שולפים לי, במיוחד אלה שאמי שולפת. הם מפנקים אותי בספרים שהם חושבים שאני איהנה מהם. עכשיו אני קוראת את 'יוצאים לגנוב סוסים' של הסופר הנורווגי פר פטרסון.

"אני קוראת הכול. יש לי ספרי חופשה וספרי טיסה וספרים מכל הסוגים והמינים. אני קוראת גם את ג'ון גרישם ורם אורן. נוסף לזה, אני קוראת הרבה ספרות עסקית, ספרים של שיווק באינטרנט, ספרים על ניהול ועל מכירות, וככה אני לומדת דברים שמעניינים אותי".

אלמלא הייתי עורכת-דין > "קודם כול, בטוח שהייתי אימא לחמישה. מבחינה מקצועית, כנראה הייתי יזמית, כי חלק גדול מההצלחה שלי היום נובע מזה שאני לא עורכת-דין שגרתית. אני גם עורכת-דין טובה, מתהדרת בנוצות האלה, ומחשיבה את עצמי כבעלת מקצוע טובה, אבל גם יזמית טובה. אני יוזמת מרקטינג טוב, עושה מכירות טוב, לא מפחדת לנהל עסק ולא מפחדת להשקיע. רוב עורכי-הדין לא גזורים ככה".

בעוד 10 שנים > "בהקשר הזה אני אוהבת לצטט את וורן באפט. שאלו אותו מתי הוא יפרוש והוא אמר 'שלוש שנים אחרי מותי'. אני אוהבת לעבוד וללמוד, ולדעתי גם בעוד 10 שנים אהיה עסוקה בעבודה. אני עושה את עבודתי בהנאה. אני משוחררת כלכלית, אז אני עובדת מתוך תענוג. אולי זה לא יפה לומר שהתחביב העיקרי שלי זה עבודה, אבל זה באמת תחביב, לא עבדות, לא השתעבדות ולא שום דבר אחר".

לא יודעים עליי > "הסנסציה היחידה היא שאני אוהבת לשחק 'סטוץ' - משחק קלפים במחשב שאני נהנית ממנו. מעבר לזה אין לי חדשות מרעישות". *

רזומה

* עו"ד טלי איתן (55) נולדה ברעננה ומתגוררת בחופית. נשואה לבועז איתן (מייסד ומנכ"ל סייפן), אם לחמישה וסבתא לשלושה * עומדת בראש משרד עוה"ד איתן-מהולל * מתמחה בקניין רוחני, סימני מסחר, זכויות יוצרים, פטנטים, אינטרנט ומחשבים ובטכנולוגיית מידע * הקימה בתחילת שנות ה-90 את משרד עוה"ד איתן, פרל, לצר, כהן-צדק, מהראשונים בארץ שהתמחה בתחומי היי-טק ופטנטים. המשרד פורק לפני כשלוש שנים, לאחר סכסוך מתוקשר בין השותפים