ריאליטי רחוב השוהדא

מאחר שנתתי את מילתי לחברת ההפקה שלא אגלה דבר וחצי דבר על העניין הזה, ומאחר ואני אדם שעומד במילה שלו פחות או יותר, אספר לכם רק זאת: לא מדובר בתוכנית הדורשת כישורים מיוחדים כמו ריקוד, בישול או עיצוב פנים, או כישורים בכלל. כמובן שלא אספר לכם על התוכנית הזו - או "הפרויקט", כמו שקראו לה החברים הנחמדים מחברת ההפקה - גם אם תעקרו את ציפורני בהונות רגליי, אבל בגדול מדובר בתוכנית מהז'אנר המאוס של "הצבה מחדש".

השבוע הוזמנתי למשרדים של חברת הפקה, שם הציעו לי להתנתק מחיי הנהדרים למשך פרק זמן די ארוך ולעבור למקום המנוגד לחלוטין להווייתי, מקום שרק המחשבה עליו עושה לי להתגרד. בבקשה אל תמשכו אותי בלשון, אמרתי לכם שהבטחתי. לא, לא אגלה יותר דבר.

אגלה לכם רק זאת: אמרתי לא.

ב. תשאלו: אם לא רצית, למה הלכת לפגישה? שאלה טובה, והתשובה: קצת רומיתי. בטלפון הכול היה נשמע אחרת. אמרתי להם שאני לא אוהב להיות בטלוויזיה - האמינו לי, אין שבוע שאני לא מדבר עם שניים-שלושה תחקירנים ומסרב בנימוס תקיף - אבל הם אמרו שזה, ואני מצטט, "משהו שעוד לא נעשה בארץ". מי יכול היה לדעת, לעזאזל, שכשאומרים לך שזה משהו שעוד לא נעשה בארץ מתכוונים שזה משהו שעוד לא נעשה בארץ השבוע?

מה גם שבטלפון אף אחד לא דיבר על ריאליטי. בטלפון זו הייתה, ואני מצטט, "סדרת תעודה חווייתית". מי יכול היה לדעת, לעזאזל, מה זו סדרת תעודה חווייתית? חשבתי שישלחו אותי לאיזה מקום אקזוטי בעולם, לואי ת'רו סטייל, וייתנו לי להשתולל קצת על חשבון משלם חבילת הבסיס. מי יכול היה לדעת, שכשאנשים מהטלוויזיה אומרים לך משהו אחד הם מתכוונים למשהו אחר לגמרי?

הבעיה עם אנשים מהטלוויזיה זה שהם רגילים לדבר אליך כאילו שאתה צופה בהם בטלוויזיה. משמע, כאילו שאתה טמבל גמור. ואני, אין לי כוח לשטויות האלה.

ג. האמת היא שאני אפילו לא יכול להעיד על עצמי שאני לא אוהב תוכניות ריאליטי, וזה מהסיבה הפשוטה שאני לא רואה אותן. אין טלוויזיה בבית. הסדרה האחרונה שראיתי הייתה 'קחי אותי שרון', אם אינני טועה, ואני זוכר שהיה שם אחד יגאל. מה איתו היום, באמת, מישהו יכול לומר לי? דווקא אהדתי אותו בזמנו, נורא רציתי שהוא יהיה זה שייקח את שרון (תשאלו: אם אהדת אותו, למה רצית שהוא ילך עם הבחורה הזו? שאלה טובה והתשובה: יותר משרציתי שהוא יהיה מאושר, רציתי שהוא ינצח), אבל בסוף לקח אותה מישהו אחר, לא? מה איתו היום, באמת, מישהו יכול לומר לי?

ומישהו יכול לומר לי באמת מה עם כל שאר הטמבלים שהשתתפו בכל סדרות התעודה החווייתיות שכמותן עוד לא נעשו בארץ עד היום, והודחו?

ד. אבל אם יש דבר אידיוטי אפילו יותר מתוכניות ריאליטי, הרי זו הנטייה של כל מושך בעט, מהזוטר עד הבכיר, לעשות מהן משל לכל מה שקורה פה, ומה שיותר גרוע: הנטייה של כל אוחז מקלדת להציע פורמט משלו לתוכנית ריאליטי.

היש קלישאה משעממת מזו? לא עובר יום בלי שאני קורא איזה מישהו שהיה לו רעיון מהמם לריאליטי: לבחור ראש ממשלה בסמסים, או משהו בסגנון. ואוו. חשבת על זה לבד?

ותמיד יש איזה מישהו שאומר משהו כמו "גם אני השתתפתי פעם בריאליטי: נסעתי באוטו מחיפה לירושלים וכל הזמן ניסו להדיח אותי מהכביש", או "גם אני השתתפתי פעם בריאליטי: הייתי שלוש שנים בצבא", או כל וריאציה אחרת על הבדיחה העבשה הזו. ואוו. כבר אין אף אחד שחושב את המחשבות שלו בעצמו במדינה הזו?

ה. ואפרופו זה, השבוע הייתי בחברון, בקריית ארבע ובדרום הר חברון. נסעתי עם האנשים הטובים של ארגון "בצלם" להתרשם מיד ראשונה מהפרויקט shooting back, שבמסגרתו חולקו מצלמות לפלסטינים שיתעדו מה שעושים להם המתנחלים ועושי דבריהם, לובשי המדים. הפרויקט הזה נחל כמה הצלחות תקשורתיות, כמו תיעוד הירי בפלסטיני הכפות בנעלין או צילומי מתנחלים רעולי פנים מרביצים במקלות לפלסטינים - ואם אלה לא סיפורי הצלחה אני לא יודע סיפור הצלחה מהו.

אין לי שום כוונה להשוות את החיים הקשים והשגרה השוחקת והמדכאת בחברון לז'אנר התיעודי החווייתי, שכולו הדוניזם, אסקפיזם וטמטומיזם. אמנם בשני המקרים מעורבות מצלמות, אבל כאן נגמר הדמיון. מה שכן, מפגש מקרי עם מג"ד סא"ל אחד, נקרא לו ש', נתן לי קצת חומר למחשבה.

ו. חומר א': כששאלנו אותו על איזה גדוד הוא מפקד סירב המג"ד סא"ל לומר דבר מעבר ל"אחד הגדודים שמשרתים פה באזור". סודיות זה חשוב, בטח ובטח שבצבא, אבל אז ציינתי בפניו שהסודיות מעט טיפשית כי מספר ושם הגדוד כתובים בגדול על חזית כובע המצחייה הצבאי שלו. המג"ד סא"ל חייך במבוכה. הרי לכם משל ונמשל על צה"ל של היום בכרטיס אחד, לא?

אבל סך הכול הוא היה אחלה גבר, באמת.

חומר ב': הוא מאוד בעד המצלמות של הפלסטינים, ומפציר גם בחייליו וגם במתנחלים להסתובב עם מצלמות ולצלם כל דבר. זה גורם לרגיעה, אמר. ואכן, גם פלסטינים, גם מתנחלים וגם אקטיביסטים שדיברתי איתם אישרו את הדבר. הם ידעו לספר על לא מעט הפגנות שבהן שלושת הצדדים עמדו וצילמו אחד את השני. אלה היו ההפגנות הכי שקטות.

מה אנחנו למדים מזה? בעוד שבעולם שלנו כל המצלמות שאנו מוקפים בהן, והתיעוד הלא רצוני והבלתי פוסק, רק גורמים לעודף רעש (לבן ומלוכלך) עד כדי הטרדה, שלא לומר זיהום סביבתי, הרי שבעולם של חברון וסביבתה - ושלא יהיה לכם ספק, זה באמת עולם אחר - דווקא המצלמה מביאה מעט סדר ושקט לתוך הכאוס והאלימות.

בעולם שלנו כל מצלמה שנשלפת היא כמו עוד עז שנכנסת בדוחק לחדר מלא באלף עזים אחרות. לפעמים אתה נמצא באירוע חברתי שיש בו יותר מצלמות מאנשים, זה קצת מלחיץ. אבל בעולם של שם המצלמה ממלאת תפקיד אחר לגמרי, יש לה סוג של כושר הרתעה. וזה דבר טוב. כרגע, נדמה שזה פחות או יותר הדבר היחיד שעובד.

ז. תנו לאנשים האלה עוד מאה אלף מצלמות. חלקו אותן בחינם לכל דורש: לחיילים, למתנחלים, לאנרכיסטים, לפלסטינים, לעזים ולחמורים. שימו מצלמה על כל אדן חלון ובכל פינת רחוב, לטף ולזקן - פוקוס לכל אזרח. תנו לכולם לצלם את כולם כל הזמן. זום לכול!

ח. וחוץ מזה, איך היה בחברון? זוועה. כלומר, סתם עוד יום רגיל של כיבוש. היהודים יכולים לעשות מה שהם רוצים, לערבים אסור לעשות כמעט כלום. ברוב העיר אסור להם לנהוג, בחלק מהעיר אסור להם ללכת, בחלקה הם חייבים ללכת רק ליד הקיר.

רחוב השוהדא המפורסם היה ריק ושקט, וכך גם רוב המקומות שהסתובבנו בהם. שקט מפחיד, מתוח, לא טבעי, שמופר מדי פעם רק על ידי מכשיר קשר מעמדה שעל הגג או על ידי חייל ששר שירי אהבה לאבי נמני. חברון או לא, אני הרי מפתח תקווה, וכמו שאומר ההמנון הלא רשמי של העיר שלנו: אם ציפורים אינן שרות/ המוות פה מולך/ כדאי לצאת מפה מהר/ הנה אני הולך.

כמה הוקל לי כשיצאנו משם.**

הרהור

בשטחים מספרים על הפגנות שבהן שלושת הצדדים עמדו וצילמו אחד את השני. אלה היו ההפגנות הכי שקטות

http://dror.notes.co.il