3 סיפורי חמדנות נדל"ניים

הן מיד יתגברו הקולות שיתריסו שפקיעת הבועה היא בסך הכל עונש על "לא תחמוד"

או-טו-טו נשמע יותר קולות שיאמרו שבקול רם יותר, שפקיעת הבועה היא בסך הכל עונש, ואולי אפילו תגובה טבעית, לחמדנות ולפזיזות של האנשים שרצו "לדפוק מכה", ובדרך הפכו לגמרי עיוורים. מי שברא לעצמו עולם שניתן לעשות בו עסקים בלי לזוז מהכורסה, צריך כנראה לצפות את קריסת מגדל הקלפים שעליו הוא יושב. "לא יגעת ומצאת - אל תאמין".

למה נזכרנו בזה עכשיו? לא בגלל ליהמן ברדרס, בית ההשקעות שהיה כנראה הכי חמדן מכולם (אולי יחד עם בר סטרנס שקרס כבר מזמן), כשהפיץ ברחבי העולם חבילות משכנתאות חסרות כיסוי שנעטפו בשמות מסובכים. אנחנו דווקא מדברים על חמדני הנדל"ן הקטנים יחסית, אבל גם כאלה שראו את עצמם מספיק מתוחכמים, עד שנתפסו לפתע עם המכנסיים למטה.

שלושה סיפורים כאלה תפסו כותרות בימים האחרונים. אצל כולם, המכנה המשותף הוא כנראה החמדנות והרצון לעשות עסקה מהירה, מבלי לטרוח יותר מדי או לעשות קצת שיעורי בית (תרתי משמע), שיכלו בקלות יחסית למנוע את הטעויות.

1. אורי שני

שני הגיע בשנת 2002 לשיכון ובינוי אחרי שנים בביצה הפוליטית העכורה. בחברה של שרי אריסון הוא הצליח למצב עצמו כאיש עסקים נחוש: הוא עצר את הדימום בקבוצה, חילץ את סולל בונה מהפסדים ונפרד מלא מעט עובדים וותיקים שכבר הפכו לנטל על החברה.

אבל בכל זאת, במקום להישאר אצל אריסון או לעבור לשחק במגרש האמיתי של לבייב ותשובה שהציעו לו עבודה, הוא בחר בגימיק ושמו גאידמק. זאת מבלי שהוא עצמו ידע למה הוא נכנס.

שני, שהספיק להיפרד די מהר מגאידמק, מספר בימים האחרונים שהוא עומד לדרוש לקבל לידיו 10% מכל נכסיו של גאידמק, כפי שסיכמו השניים (לטענתו) ערב הצטרפותו לתפקיד מנהל עסקיו חובקי העולם. אבל מהם נכסיו המפתים? האם מי שהתיימר לנהל אותם, ואפילו דרש כאמור את תקבוליו כשיעור מערכם, אמור לדעת?

"אני לא יודע את שוויו של גאידמק", אומר שני, "אבל אדרוש הרמת מסך על נכסיו". עכשיו אתה נזכר?!

2. הפלאזה בניו יורק

מלון הפלאזה חגג לפני קצת פחות משנה 100 להיווסדו. בעליו יצחק תשובה, שרכש אותו ב-2004, אמנם שינה את פניו מבפנים, בעיקר הפך את מרבית חדרי המלון לדירות יוקרה, אבל לא העז לגעת בצורת המלון המפואר.

לכן ברור לגמרי שהמיליארדר הרוסי, אנדריי ואווילוב, הטוען כעת בבית משפט שקיבל עליית גג במקום את הפנטהאוז שהובטח לו בבניין, סמך על הדמיות, פרסומות ותדמיות במקום להתעקש בעצמו לראות את הבניין. ללא שום קשר לשאלה המשפטית מי צודק, אין ספק שקצת מאמץ היה פותר חלק גדול מהבלגן. "חלונות קטנים מדי"? ככה תכננו את הבניין לפני 100 שנה.

אבל לפני שנה ושנתיים כולם מיהרו לקנות דירות ונכסים לפני שמחיריהם ימשיכו לעלות. באינטרנט, בהדמיות מחשב, בפרוספקטים יוקרתיים - כל דרך היתה טובה למכור נדל"ן. הקונים החמדנים רצו לזרועותיו של כל יזם.

3. סיטי טאואר

גם בארץ היתה עד לא מזמן תחושה שאם לא תקנה היום, לא יישאר מחר. ובכל זאת, כשקונים נכס "על הנייר", מחשש שמא עד הצבת השלד והשלמת הפרויקט ייחטפו כל הדירות האטרקטיביות, ניתן להבין את הקונה המתוסכל שהלך שולל אחרי הדמיות מרשימות שסיפקו לו באתר המכירות. אבל כשהנכס כבר קיים, קשה להבין למה הרוכשים לא בדקו מה יש להם בתוך השק. אולם יש כאלה שאין להם זמן לבדיקות. רואים דירה במבצע, בטוחים שהיא תעלה כפליים מחר, ומאבדים את הראש.

כך צמחה לה תביעה של אם ובתה שקנו בשנת 2004 שתי דירות בפרויקט שרתון סיטי טאואר ברמת גן, וכעת הן נזכרו לגלות שהן קטנות ממה שהובטח. זאת, נזכיר, בפרויקט שהוקם לפני יותר משמונה שנים, ושעמד מוכן ומושלם כשהרוכשות חתמו על החוזה ושילמו עבור הדירות.