האם אנו באמת זקוקים לתיווך של קדוש מעונה בדמות מיקי רוזנטל כדי לגבש דעה על האחים עופר?

לפחות עד שייקבע תאריך שידור לסרט "שיטת השקשוקה" בערוץ 1, כדאי ללכת לראות אותו בסינמטקים

לפחות עד שייקבע תאריך שידור לסרט "שיטת השקשוקה" בערוץ 1, כדאי ללכת לראות אותו בסינמטקים. זה סרט חשוב, ולו רק בשל העובדה שמישהו לקח על עצמו פרויקט בנושא יחסי הון-שלטון. זו גם הזדמנות לתרגל את זכותכם הדמוקרטית ולהיחשף למידע שמנסים להרחיק מעיניכם.

בראש ובראשונה צריך להגיד ש"שיטת השקשוקה" הוא סרט שטוב שנעשה. רק אחר-כך אפשר לשאול האם מדובר בסרט טוב. וכשמגיעים לענות על השאלה הזאת, צריך להודות שמדובר בסרט הסובל מלא מעט בעיות.

הסרט לא מציג מידע שלא פורסם קודם לכן, ואין בכך צורך: זו לא כתבת תחקיר, ועיקר העיסוק כאן הוא בריכוז החומר הקיים ובניסיון לקבלת תשובות מהגורמים הרלבנטיים, בדרך שתהיה נגישה לקהל הרחב.

נראה שנגישות החומר עמדה בראש מעייניהם של יוצרי הסרט, מיקי רוזנטל והבמאי אילן עבודי. יש להם ערימה של נתונים מספריים, והם צריכים להעביר אותה לקהל בצורה ידידותית. את הנגישות הזו הם מנסים להשיג בשני אופנים: הראשון הוא רידוד של יחסי ההון-שלטון במדינת ישראל לסיפור אחד ויחיד, "מאבקו של מיקי רוזנטל באחים עופר". האופן השני הוא שימוש באנימציה ופסקול הומוריסטיים בקטעי הקישור.

בתור מי שבאמת לא מבינה שום דבר בכלכלה, לא הרגשתי שנזקקתי להמחשות בדמות בובות של רוזנטל והאחים עופר, המקפצות על לוח מונופול, או של מדינת ישראל בצורת ביצה שמוסרת שטרות לעופר. יפה מצד יוצרי הסרט שהם מנסים להעלות חיוך על פניי, כי הנושא באמת מדכא. אבל זה לא עובד. האנימציה בעיקר מפריעה ואפילו צורמת על רקע סיפור התמוטטות ערכי השלטון, ריכוז ההון בקרב פרטים בודדים והתפרקות הסולידריות החברתית במדינה. זה נראה כמו ניסיון מאולץ להצחיק במקום שבו אין בכך צורך. אנחנו לא בשיעור כלכלה בערוץ הילדים, וספק אם רוב הצופים זקוקים לקריקטורות בדיבוב לעגני של בני משפחת עופר, כדי להבין מי כאן הרעים.

וכאמור, "שיטת השקשוקה" גולש גם לסיפורו האישי של רוזנטל. כל-כך אישי, עד שהסרט נפתח בהשוואה בין העץ המשפחתי של משפחת רוזנטל ובין זה של משפחת עופר לדורותיה. כל-כך אישי, עד שהבמאי ובני משפחת רוזנטל עוסקים, מול המצלמות, בניסיונות "להוריד אותו מהפרויקט". בלי לזלזל במחויבות של רוזנטל לנושא, זה מצטייר בעיקר כהרמות להנחתה שמעניקות לרוזנטל הזדמנות להשיב כי הדבר בנפשו.

רוזנטל הופך למוקד הסיפור במידה כזו, עד שלעתים נדמה כי גם השאלות בסרט סוטות מקשרי השלטון עם האחים עופר, ומתמקדות יותר ב"למה האנשים האלה לא נחמדים למיקי". האם הצופים באמת זקוקים לתיווך של קדוש מעונה בדמות מיקי רוזנטל כדי לגבש דעה לגבי עסקאות המדינה עם האחים עופר? הרי הקורבן האמיתי של העסקאות האלה הם אנחנו, אזרחי המדינה, וספק אם אנחנו צריכים שיציבו בפנינו את קורבנו של רוזנטל על מנת לעורר בנו עניין.

דוקו-אקטיביזם הוא המצאה נהדרת, שמאפשרת להתעמת עם מרואיינים חמקמקים, לנקוט עמדה ולהוסיף דרמה ליובש התיעודי. אבל בשנים האחרונות נעשה שימוש מוגזם בז'אנר הזה. מייקל מור כבר מזמן לא כזה מגניב, ומאז "פרנהייט 9/11 " נראה שגם לא כזה משפיע. במקום לקחת צעד אחורה מחוקי הז'אנר, להימנע מהאדרת שמו של היוצר-כוכב ולחתוך כמה סצנות עימות מייגעות שאינן מחדשות דבר, בוחרים יוצרי "שיטת השקשוקה" לדהור בהילוך גבוה יותר משל כל הבולדוזרים והבולדוגים גם יחד.

הסיפור הגדול של הפרטת נכסי המדינה, העברת הכוח והרווחים למספר מצומצם של משפחות, והפתח העצום שהמהלך הזה פתח לשחיתות שלטונית, הופכים בסרט לסיפור קטן, אפילו קטנוני, על מאבקו של רוזנטל. יש נושאים שהם ברורים מספיק, כך שהם לא מצריכים עודף של מניפולציות, פולחן אישיות, ונקיטת עמדה מופגנת שחוזרת על עצמה שוב ושוב. יש נושאים שהעמדה שיש לנקוט לגביהם מובנת מאליה. אילו היו יוצרי הסרט מבינים שיש בידם נושא כזה ומורידים לרגע את הרגל מדוושת הגז, הרווח היה כולו של "שיטת השקשוקה". *

"שיטת השקשוקה", יוצרים: מיקי רוזנטל ואילן עבודי. במאי: אילן עבודי, ישראל 2008, 93 דקות

יומן קורונה:
ניוזלטר יומי על כל מה שצריך לדעת
הרשמה
הרישום נכשל
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988