קבלו את התל-אביבים החדשים

המציאות זה לא מה שהיה פעם. הערבים הצעירים של ישראל כבר אינם מסתפקים בלימודים גבוהים ובחזרה לכפר. גם הם רוצים לעבוד בהיי-טק, לשבת בבתי קפה, לגדל ילדים בלי תסביכי זהות וללכת למכון כושר

לאחר שהברמן מוסיף את מנת האספרסו לספל החלב המוקצף, וההפוך הגדול מוכן על דלפק בית הקפה התל אביבי, מזדרז הקופאי להכריז ברמקול: "ישראל". סאיב דווירי קם, מסדר קצת את חולצת הטומי הילפיגר החדשה, ולוקח את הקפה שלו. "הם לא מצליחים להבין ולהגות נכון את השם סאיב", הוא מסביר, "אז בקפה אני ישראל". דווקא ישראל, מכל השמות שבעולם.

סאיב, 34, ערבי נוצרי מנצרת, הגיע לראשונה לתל אביב בגיל 20. מאז ניסה כמה פעמים לחזור ולהתגורר בעיר הולדתו, ללא הועיל. "לבנות בית ולחיות בנצרת, זה עבודה-בית-לישון וחוזר חלילה, זה לא סגנון החיים שמתאים לי", הוא אומר. "שם אנשים קמים בבוקר ואין זמן, אין מנטליות של בתי קפה, שזה אחד מהתחביבים הכי קרובים ללבי. החיים שם רצים לפניך, ולא אתה רץ בתוך החיים. אני כבר התרגלתי לעיר הגדולה, מתחיל את היום בבית קפה, עושה סידורים דרך הסלולרי, אוכל בחוץ, הולך למכון כושר, לבריכה, נפגש עם חברים. ואם בא לצאת, אז יוצאים. אני לא יכול לוותר על אורח החיים הזה".

סאיב דווירי אינו יוצא דופן. בשנים האחרונות מתחולל שינוי בדפוס ההפרדה, בת שישים השנים, בין האוכלוסייה הערבית ליהודית בישראל. כשישים אלף ערבים מתגוררים כיום בערים יהודיות. זה התחיל בערים המעורבות, המשיך בערים הנושקות ליישובים ערביים, כמו נצרת עלית וכרמיאל, וזלג אל המרכז, אל תל אביב. קשה לקבל נתונים מדויקים על היקף התופעה; בתפוח האדמה הפוליטי הלוהט הזה אף אחד לא רצה לגעת. עם זאת, על-פי אומדנים כלכליים של חברת גיאוקרטוגרפיה, הביקוש לרכישת דירה בתל אביב-יפו במגזר הערבי עומד על כ-4%. זאת אומרת שכ-52 אלף ערבים מעוניינים לרכוש דירה בתל אביב-יפו, אך בפועל, עקב המחירים המאמירים, קנו דירה בעיר רק 2.1% מהם. ד"ר רינה דגני, מנכ"לית גיאוקרטוגרפיה, מתכננת ערים המתמחה באומדני פוטנציאל כלכלי, טוענת כי המגמה הרבה יותר מסיבית ומשמעותית מההערכות, ושהיא נובעת מהיעדר פתרונות דיור ביישובים הערביים.

צעירים ערבים רבים, שרוצים להשתלב בעולם העסקי, הטכנולוגי, המשפטי והתרבותי, מבינים שאין מנוס אלא לעבור לעיר הגדולה. לעיר הלבנה. זה לא קל ולא פשוט, רבים מוותרים בדרך על חלקים נכבדים בזהותם ואפילו על שמם, קשה להם הרבה יותר להתקבל לעבודה, לשכור דירה, למצוא חברים, ואפילו סתם לדבר ברחוב בסלולרי בלי שעוברי אורח יזמינו משטרה. אבל הם חיים בה בכיף, בינתיים.

כמו יורדים

סאיב, משפטן וקבלן, ואשתו הרוקחת לא מוותרים כל-כך מהר, "ההורים שואלים אותנו כל הזמן מתי אנחנו חוזרים הביתה, לנצרת, כאילו ירדנו לארצות הברית. הציפייה היא שהבן יהיה עורך דין ושיפתח משרד ליד הבית. זה החלום של כל אימא ישראלית, כולל ערבייה. אבל ההורים שלי כבר בראש יותר טוב, הם הבינו והפנימו שאנחנו כאן. הם רואים את ההתפתחות ואת ההתקדמות שלנו בחיים, את האושר בעיניים. אני מגיע הביתה עם סיפורים, דאווין, צחוקים. תמיד יש מה לספר, השוואות בין כאן לשם. הם נהנים מלראות אותנו שמחים".

לפני 14 שנה, כשסאיב הגיע לראשונה לתל אביב, והחל ללמוד משפטים בשלוחת אוניברסיטת מנצ'סטר בקריית אונו, הוא היה זן נדיר, ציפור משונה - ערבי בתל אביב. "כשהגעתי נתקלתי בכזו בורות, רבים התפלאו שיש לי תעודת זהות בכלל, חשבו שאימא שלי עם רעלה, שאני הולך לבית הספר על גמלים. אף אחד לא ידע איפה זה נצרת, שיש ערבים בישראל, שחלק מהם נוצרים. לדור שלנו יש תסביך, לא חונכנו לחיות יחד. לא חונכנו לנהל דיון, כל ניסיון לדיאלוג היה יוצר בלגנים. היום המצב קצת השתנה, בכל תוכנית ריאליטי יש נציגים ערבים, יש דוגמניות, שחקנים, שחקני כדורגל בנבחרת. וערבים מציפים היום את תל אביב, יש כאן המונים".

איפה הם? לא רואים אותם, לא שומעים.

"אנחנו כאן, אבל רובנו לא נראים כמו שאתם חושבים שערבי נראה, אז לא מזהים".

מרב (ג'ומאנה) וסאמר קאוער ובתם הקטנה לור, עם תלתלים בלונדיניים וחיוך שובב, נראים כמו פוסטר של החלום הבורגני הישראלי - זוג צעיר עם בית יפה, עם ילדה יפה ועם קריירות מרשימות. הם גרים בתל אביב-יפו, פלזמה גדולה בסלון, אמביציה לא פחות גדולה, ושאלות גדולות של זהות ושייכות, המסתתרות היטב בין הספות האיטלקיות האדומות לנברשת היפה על התקרה.

במקור סאמר (30) מנצרת ומרב (30) מחיפה, הוא עובד בחברת ההיי-טק מטריקס, והיא עורכת דין במשרדו של אביגדור פלדמן. היא כבר כמעט עשר שנים תל אביבית, הוא רק שלוש. מה שמשאיר אותו כאן זאת העבודה, אצלה זה כבר יותר עמוק.

"התרגלתי לדרך החיים התל אביבית", היא אומרת. "מה שאני הכי אוהבת זה שכשאתה הולך ברחוב - אתה לגמרי חופשי. יש כאן קלילות שאין בשום מקום אחר. בנצרת אני צריכה לחשוב אלף פעמים לפני שאני מחליטה מה ללבוש למכולת, כאן אני יורדת עם טרנינג וזה בסדר".

ואיך אנשים שאת מכירה מגיבים למוצא שלך?

"לפני החתונה הייתי יוצאת הרבה יותר, מבלה, ולא נתקלתי בבעיות בכניסה כי אף אחד פשוט לא זיהה שאני ערבייה. אבל עכשיו, כשלור איתי בעגלה, אז אני נאלצת לדבר בערבית, ופתאום מכל עבר נפתחות עיניים חשדניות. גם אותם תל אביבים, שמאלנים עם השקפות עולם נאורות לכאורה, מקבלים אותי ביותר מדי מאמצים, נותנים לי תחושה שאני שונה מהם, חיית המחמד שלהם".

יזמות ממתנת

המעבר מהכפר אל העיר אינו תופעה חדשה בארץ ובעולם, זהו אחד מסממניה של המודרניזציה. רק לא של ערבים, לא בישראל. עשרות שנים של הפרדה גיאוגרפית וכלכלית מכוונת בין האוכלוסיות הביאו להדרה כמעט מוחלטת של ערבים ממרכזי הכוח הגיאוגרפיים, הכלכליים והתרבותיים של מדינת ישראל. אבל מתברר שמשהו מתחיל להשתנות. "יישובים ערביים אינם מספקים את המאוויים של המעמד הבינוני הערבי שהחל לצמוח", אומר פרופ' ראסם חמאיסי, מהחוג לגיאוגרפיה וללימודי סביבה באוניברסיטת חיפה ועמית מחקר בכיר במכון ואן ליר. "צעירים רוכשים השכלה גבוהה ולא מוצאים ביישובים הערביים אפשרויות תעסוקה, דיור ורמת חיים. בנוסף לכך, המרכז הפיננסי הוא במרכז הארץ, וכל מי שרוצה לקחת בו חלק חייב להתגורר שם".

לדברי חמאיסי, המגמה החלה בכך שערבים היו מגיעים רק לעבוד במרכז, אך עם התבססותם הכלכלית, וישראליזציה מסוימת המתרחשת בחברה הערבית, אותם בודדים עברו להתגורר במרכז, ולהערכתו מגמה זו רק תגבר ותלך: "מדובר במגמה שנובעת מיחידים, יזמים, שהולכים נגד המגמה הכללית של החרפה והקצנה של היחסים בין ערבים ליהודים בישראל. רואי חשבון, עורכי דין, מנהלי עסקים ואנשי היי-טק ערבים רבים שלא מוצאים עבודה ביישובים הערביים, ונכנסים לאט-לאט לשוק היהודי".

אבל גם הכניסה לשוק היהודי לא קלה, בלשון המעטה. מנתונים שאסף המרכז היהודי-ערבי לפיתוח כלכלי עולה כי רק 0.6%-2% מאנשי הפיתוח בתעשיית ההיי-טק הם ערבים. זאת בשעה שקרוב לרבע מאוכלוסיית ישראל - בין 6.8% ל-10% מבוגרי החוגים להנדסה באוניברסיטאות - הם ערבים. להייטקיסט הישראלי יש קולגות הודים, יפנים, טורקים, צ'כים, אבל ערבים הוא מכיר רק מהחומוס של הצהריים או מהשירות בחברון.

סאמר, מהנדס מחשבים בהשכלתו, סיים את הלימודים ולא מצא עבודה, לא בצפון ולא במרכז, כמו רוב החברים שלו. "בלי קשרים אי-אפשר למצוא עבודה בהיי-טק הישראלי, יהודי תמיד יעדיף להעסיק יהודי", הוא אומר. "אז עבדתי חצי שנה בחברת היי-טק בכפר סבא בחינם. בלי לקבל משכורת. רק ככה יכולתי לרכוש ניסיון, ולהכיר אנשים שמאוחר יותר עזרו לי למצוא עבודה". היום סאמר עובד במטריקס, ולדבריו, כשחברים לעבודה או לקוחות "מגלים" שהוא ערבי "יש אלמנט הפתעה. כי אין הרבה ערבים בתחום, וכמעט שאין ערבים נוספים בחברה". אבל אחרי שלוש שנים בחברה, הוא בטוח שאם מנהליו ייתקלו כיום בקורות חיים של ערבי הם לא יפסלו אותו על הסף.

בתחומים אחרים המצב לא יותר טוב. בפירמות עורכי הדין הגדולות כמעט לא מוצאים שמות ערביים. מרב היא יוצאת דופן. מכיוון שיש לה שם ישראלי, שאימצה בגיל 16, ועברית ללא שמץ של מבטא, היה לה יותר קל למצוא עבודה. בעת לימודי המשפטים שלה עבדה כטרום מתמחה במשרד עורכי הדין ארדינסט-בן נתן. "בגלל השם שלי לא ידעו שם בהתחלה שאני ערבייה", היא אומרת. "למדו להכיר אותי ולאהוב אותי, ורק אחר כך ידעו להתמודד גם עם מי שאני". מאז שסיימה את ההתמחות היא משמשת כעורכת דין במשרדו של אביגדור פלדמן. "יש שמייחסים את העובדה שאני עובדת במשרד יוקרתי לדעות הפוליטיות השמאלניות של הבוס שלי, ולא לכשרונותיי, אבל האמת היא שהשקעתי מאמץ כדי להגיע לאותה רמה של עברית ולהוכיח שמגיע לי, ואכן מאז הגיעו למשרד מתמחים ערבים נוספים".

זה לא מחיר גבוה מדי, לשנות את השם כדי להתקבל על-ידי לקוחות יהודים?

"אבא שלי, שהיה עיתונאי ב'ידיעות אחרונות', תאופיק חורי, היה יוצא פעמים רבות עם ראשי ממשלות לחו"ל, ובכל פעם שהיה יוצא כחלק מהפמליה היו עוצרים אותו ועושים לו את המוות, אז הוא שינה את שמו לתומס, ולא נקלע יותר לשום בעיה. תמיד השם הפרטי מרתיע. בשם מרב מקבלים אותי בלי דעה קדומה, ואחרי שמכירים אותי רואים שלדבר עם ערבייה זה לא כזה נורא. בבית אני ג'ומאנה, עם סאמר אני ג'ומאנה. אבל בתעודת עורך דין, בפספורט, בגן של לור - אני מרב. בנצרת מרימים גבה על השם, סאמר גם כן מרים גבה. אבל אחרי כל-כך הרבה שנים במקצוע, התרגלתי. עכשיו זה קצת בעייתי לשנות בחזרה".

סאמר מהמהם בעדינות אופיינית ממקומו בצד השני של השולחן במרפסת ביתם, שממנה נשקף קו התפר בין תל אביב ליפו. "אני לא חושב שהיא צריכה את זה יותר", הוא אומר ומדליק עוד סיגריה. אבל מרב-ג'ומאנה דבקה בינתיים בשמה החדש-ישן, ומרגישה שזהותה החצויה היא בעצם חיל חלוץ. "אני מרגישה שלחיות ולעבוד בתל אביב זו שליחות. מי שמכיר אותי מבין, באמצעותי, שזה לא כזה נורא לעבוד עם ערבים, לגור לידם, לחיות איתם".

יחס מיוחד

סומוד דיאב, 26, בחור שנון ויפה מתמרה, היום מרמת גן, התחיל את דרכו המקצועית כטייח, הקים תיאטרון בובות, תמיד חלם לעשות קולנוע דוקומנטרי, והיום מנהל תיקי מט"ח, "כי כסף זה חשוב".

בלימודיו סומוד זכה ליחס מיוחד. "הגעתי לתל אביב עם המון תקוות כדי ללמוד קולנוע", הוא אומר. "חשבתי שתהיה אווירה סטודנטיאלית, שיהיו לי חברים וחברות. אבל הייתי הערבי היחיד בכיתה, ומהר מאוד הבנתי שמדלגים עליי, שלא סופרים אותי. בכל פעם שאמרתי את דעתי, גם למרצים, זה התגלגל למריבות. אם הייתה לי דעה מסוימת על סרט מסוים, תמיד אמרו לי שבגלל שאני ערבי אני חושב כך. אז ויתרתי על הפנטזיה, והלכתי ללמוד באוניברסיטה הפתוחה. הבנתי שהסיכוי להתחבר עם יהודייה או יהודי קלוש, יש סטיגמות לא נכונות על המגזר, שאי-אפשר לשנות ביום אחד".

היום סומוד עובד בחברת מט"ח, ומהעבודה הוא מרוצה, גם כמה חברים טובים מאוד הוא רכש במסע הזה. הוא אוהב ללכת לקולנוע, לבתי קפה, אבל עדיין מרגיש שמסמנים אותו בכל מקום שאליו הוא מגיע, "בגלל התקשורת, אין לכם מושג מי אנחנו. אתם חושבים שאנחנו נמצאים אי-שם בשלהי המאה ה-17. אתם חושבים שכולנו מכוערים, שאין ערבים יפים. כששומעים אותי מדבר צרפתית, מתפלאים. כששומעים את העברית שלי, מתפלאים. כשהשיחה מתגלגלת לדברים יותר מעמיקים, היהודים תמיד מגלים שהם בורים בכל מה שקשור לערבים. יהודים זה לא עם שמקבל דעות שנוגדות את הקונצנזוס".

בעולם הפרסום, המתבסס בעיקר על שפה ועל היכרות מעמיקה עם הקונצנזוס, נדיר למצוא ערבים. ג'ואד מבג'יש, 26, יליד נצרת, הגיע רק לפני חמש שנים לתל אביב, ובזמן קצר התברג לעמדות מפתח בברנז'ת הפרסום וצבר מספר מרשים של קקטוסים ופרסים, ומלאי לא פחות מרשים של חברים.

את דרכו המקצועית הוא החל במשרד הפרסום החיפאי איוב, הפונה למגזר הערבי, והקים שם מחלקת אינטראקטיב. שנתיים אחר כך החליט לעזוב. "הספיק לי להיות בצפון, במגזר", הוא אומר. "הרגשתי שההתפתחות המקצועית שלי מוגבלת. לא היה לי ממי ללמוד, יש גבול כמה אני יכול לאתגר את עצמי". אמר, ועבר לרמת גן, השתלב בחברת האינטראקטיב אידיאולוג'יק, התקדם, והגיע לעמדת מנהל קריאייטיב. לפני שנה פתח חברת פרסום עצמאית, פיסטוק, שעוסקת במתן פתרונות קריאייטיב לאינטראקטיב. "החלטתי שאם אני עובד כל-כך קשה, לפחות שזה יהיה בשבילי", הוא אומר.

היום, ממשרד החברה השוכן באזור הבורסה ברמת גן, והמעוטר בצנצנות פיסטוקים, ג'ואד מספר על סוד ההצלחה, ההישרדות, של ערבי בלב הברנז'ה התל אביבית: "הרבה אנשים שלא יודעים שאני ערבי נמצאים בשוק כשהם מגלים. יש אנשים שמשנים פתאום את היחס, טון הדיבור משתנה בלי שליטה, נהיה פחות נעים. חברים ערבים שלי לוקחים את העלבונות באופן אישי, עומדים על הכבוד שלהם, וזה מונע מהם להתקדם. אני פשוט החלטתי להסתכל לצד השני. מי שיש לו בעיה עם זה שאני ערבי שיקפוץ לי, הוא הפסיד אחלה בן אדם".

חשבתי שאתה רוסי, מצטערת

אחלה בן אדם, אין ספק, גם אחרי חמש דקות פגישה. גם מרב, סאמר, סאיב וסומוד. אבל מציאת דירה בתל אביב, אתגר לכל אחד, הופכת למשימה בלתי אפשרית בשבילם. מרב מספרת שלפני החתונה חיפשה דירה בתל אביב יחד עם אחותה, אולה. "לא הייתה לנו בעיה רצינית למצוא דירה, השמות לא מעוררים סימני שאלה", היא אומרת. "שכרנו דירה מבחור קשיש, ניצול שואה, בצפון דיזנגוף. אחרי שכבר חתמנו והעברנו את הצ'קים, התקשר בעל הבית להלין על כך שלא סיפרנו לו שאנחנו ערביות. שאלנו אותו איך ידע, והוא אמר שהוא עובד במערכת הביטחון ובירר עלינו. אמרתי לו שהלאום לא רלבנטי, ושכניצול שואה הוא צריך להיות רגיש ולא לפעול בגזענות, והוא ענה: 'מי יודע, אולי תלינו בבית מחבל?' ואמר שהוא מבטל את החוזה. אמרתי לו שאתבע אותו. למחרת הודיע שיסכים בכל זאת להשכיר לנו את הדירה, ולדעתי הוא מאוד שמח בדיעבד מהחלטתו הסופית".

סאיב, הכי הרבה זמן בתל אביב, אומר שהקושי בשכירת דירה הוא פועל יוצא של המצב הביטחוני. "בכל פעם שיש גל של פיגועים, זה נהיה קטסטרופלי לשכור דירה".

לסומוד ניסיון עגום בחיפושי דירה גם בעתות רגיעה. "ערבי שהולך לחפש דירה, זה סיוט", הוא פוצח במונולוג. "לא ממש רוצים אותנו בשום מקום. אני והשותף שלי תקועים כבר שלוש שנים באותה דירה ישנה, רועשת ולא משופצת. לפני כמה שבועות השותף שלי הלך לראות דירה, וסיפר לי בטלפון שהיא מהממת ושחייבים להחליט עכשיו, כי צ'יק-צ'ק היא כבר תיתפס. אני הייתי באמצע הבלגן בעבודה, והוא סגר בינתיים עם בעלת הדירה. למחרת הוא הביא לה את הצ'קים, וכשהיא ראתה שם את השם מחמוד היא מיהרה לאוטו ונסעה משם תוך כדי מלמול, 'מחמוד? בכלל חשבתי שאתה רוסי, מצטערת".

במשרדי תיווך מכירים את התופעה. לא מזמן הגיע למשרד "מומנטום" לקוח ערבי נוצרי ממשפחה מאוד אמידה, וביקש לשכור דירה ברחוב אבן גבירול. "נפגשנו עם בעל הנכס. הכול נראה בסדר, והחליטו לסגור עסקה, אבל כשעורך הדין של בעל הנכס קיבל את מספר תעודת הזהות של הלקוח וגילה שהוא ערבי, הם סירבו לבצע את העסקה. רק לאחר מסע שכנועים הסכימו. כמתווך, אני מעדיף שלא להתעסק עם השוק הזה. אני רץ בכל העיר, ולבסוף הבעלים מסרבים לחתום עסקה. זה לא משתלם לי".

לדברי משה אריאל, גם הוא מתווך, משכירים אינם ששים להשכיר דירות לערבים גם משום שבדרך כלל הם באים כמה גברים יחד, ובעלי הבתים חוששים שהדירה תיהרס. בנוסף, לרבים מהם אין חשבון בנק מסודר, וישנן הדעות הקדומות שיכול להיות שהם משת"פים ושעדיף 'לא להתעסק איתם'".

באווירה כזו, כשהם נחשדים כמשת"פים מכל הכיוונים, העתיד שלהם בתל אביב לא ממש ברור. "בינתיים אני כאן", אומר סומוד. "יש לי עבודה לא רעה, יש לי הספייס שלי. בכפר הייתי צריך להשתתף בשיחות על האבטלה, המינוס בבנק, הצ'קים שחוזרים. כאן יש לי שקט מזה. אבל קשה פה, אולי בסוף אמצא את עצמי דווקא בחיפה, שם לא מתרגשים מערבים".

גם סאיב לא רואה עצמו חוזר לנצרת, מסיבות דומות. ובינתיים הוא קורא לערבים דווקא להפסיק להיעלב. "צריך להפסיק עם רגשי הנחיתות, להפסיק להסתכל על יהודי כמפלצת שבכל רגע עלולה לפגוע בך. אבל צריך להבין מאיפה כל זה בא. ההורים שלי, כשהיו בגילי, נאלצו לבקש אישורים מהממשל הצבאי כדי להגיע לתל אביב או לחיפה. אני כבר חי אחרת".

את הילדים שלו, לכשיבואו, דווירי מתכוון לגדל באופן שונה. "הילדים שלי יהיו ערבים ישראלים נטו", הוא אומר, "ולא יחיו עם בעיית הלאום שלי היום. אני ערבי, נוצרי, פלסטיני, שגר במדינת ישראל. להם אגיד שהם נולדו כאן, וזה הלאום שלהם, וזהו. אבל במקביל, צריך לשנות את יחס הממסד אלינו, שזו הבעיה האמיתית, לא הרחוב".

צרו איתנו קשר *5988