מותו של הגבר האולטימטיבי

"הוא היה שחקן מצוין, איש מצוין וגבר יפה תואר", אמר אמש בעצב השחקן חיים טופול, המקורב לפול ניומן, בשיחה עם תרבות "גלובס", לאחר היוודע דבר מותו של ניומן ממחלת הסרטן. "ההיכרות בינינו התחילה כהיכרות של שחקנים בניו-יורק ובלונדון של שנות ה-60", שיחזר טופול, "אבל עיקר היחסים בינינו היו בשש השנים האחרונות. הוא היה המנטור שלי בהקמת כפר נהר הירדן לילדים חולי סרטן. הוא שכנע אותי להקים כפר כזה בישראל, ותרם לפרויקט מכיסו.

"בנובמבר הייתה הפעם האחרונה שנפגשנו, כשהדולר נשחק והיינו צריכים להוסיף כסף להשלמת הפרויקט. בארוחת צהריים אחת שניומן ארגן אספנו 7 מיליון דולר, שזה הסכום שהיה חסר. הוא אמר לי אז שהוא במצב רפואי לא טוב. אני מאוד מצטער שהוא לא יראה את הפתיחה. הוא היה אמור לבוא".

אבל ניומן כבר לא יבוא. עיניו הכחולות של פול ניומן נעצמו ולא ייפקחו שוב. העיניים עמוקות המבע לא יבהו עוד מעלה במבוכה ולא ירטיטו עוד לבבות. ניומן מת אתמול, בגיל 83. מחלת הסרטן הכריעה אותו, לאחר שהותירה אותו למשך למעלה משנה צלול וחד, אך לרגע לא אופטימי. זהו סוף לא הוליוודי לשחקן שהוליווד כה אהבה. הייתה זו אהבה חד-צדדית, שכן ניומן סלד מהתרבות ההוליוודית לא פחות משסלד מהדפוסים שהניעו את התעשייה הזו: חומרנות, מסחריות, תאוות בצע. קפיטליזם טהור, שמאום בו איננו טהור. כזה המחוסר נשמה, עם נטייה אמנותית דלה.

דעותיו אלו לא מעולם לא הפכו את ניומן למוקצה מחמת מיאוס. להפך. ניומן הוא מן הבודדים שתעשיית הקולנוע התברכה והתקשטה בהם ככל הניתן. נדמה שלא היה מי שמייצג טוב יותר מניומן את הגבר האמריקני האולטימטיבי: בחור חסון ויפה תואר, בן למשפחה מהמעמד הבינוני, אשר הפך לכוכב קולנוע אגדי, לפילנתרופ, דעתן ופעיל פוליטי, נהג מרוצים מצטיין, ובעיקר אדם צנוע ואיש משפחה למופת.

כך ניומן גם ייזכר. כג'נטלמן אציל אשר ניחן בקסם אישי רב, ביכולת משחק מופלאה ובאישיות צנועה וכובשת. הוא לעולם יישאר אחת הדמויות הנערצות והאהובות בארצות-הברית ובעולם כולו.

הסרט הכמעט אחרון

פול לאונרד ניומן נולד ב-26 בינואר 1925 בקליבלנד, אוהיו. ניומן הצעיר שיחק בהפקות בית הספר היסודי, ומאז לא הפסיק. את לימודי התיכון סיים ב-1943, והצטרף לאוניברסיטת אוהיו. לימודיו נקטעו כאשר הצטרף לחיל האוויר האמריקני במלחמת העולם השנייה, בתחילה בתיאטרון הצבאי של החיל (לאחר שנכשל במיונים לטיס, כשהתגלה כי הוא עיוור צבעים), ובהמשך כמפעיל קשר באוקיינוס השקט. ב-1949 נשא לאישה את ג'קלין וייט, ושנה אחר-כך נולד בנם סקוט, שמת בגיל 28 ממנת יתר של סמים. ניומן הקים על שם בנו את "מרכז סקוט ניומן", מוסד לגמילה ושיקום מסמים.

מסוף שנות ה-40 הופיע ניומן תכופות על מסך הטלוויזיה בתפקידים שוליים, עד שב-1951 זכה בתפקיד טלוויזיוני ראשון בסדרה "משפחת אלדריץ". הקריירה המקצועית שלו כשחקן תיאטרון החלה בברודווי. "פיקניק" היה המחזה הראשון, תפקיד שבזכותו השיג חוזה עם האחים וורנר. נדרשו כמה הצגות נוספות, עד שעשה את סרטו הראשון "גביע הכסף" (1954), סרט כושל אותו הגדיר, לימים, כסרט רע במיוחד. הסרט אמנם נכשל, אך ניומן דווקא יצא נשכר: הוא זוכה על התפקיד בפרס גלובוס הזהב ובתואר תגלית השנה. זה לא הפריע לו לומר אחר-כך כי כמעט היה זה סרטו האחרון.

הסרט הבא היה "מישהו שם למעלה אוהב אותי" (1958), שבו החלה הפריצה הגדולה שלו, כשגילם את המתאגרף רוקי גרציאנו. באותה שנה, בעודו נשוי, הכיר את אשתו השנייה ג'ואן וודוורד. זה קרה על הסט של "הקיץ הארוך הלוהט", שם שיחק לצדו של אורסון וולס. השניים נישאו ב-1958 ולא נפרדו עד יום מותו. באותו זמן החלה התקופה הטובה בדרכו המקצועית: הוא התבגר, זכה לתפקידי אופי מרתקים ולמועמדויות לאוסקר, ביניהן עבור הסרטים "חתולה על גג פח לוהט" (1958), "העוקץ" (1961) ו"קיד וקאסידי" (1969).

הקריירה של ניומן המשיכה לנסוק גם בחלוף העשור השביעי של המאה ה-20. זכור במיוחד משחקו בתפקיד הראשי לצד טום קרוז הצעיר, בסרט "צבע הכסף" (1986) של מרטין סקורסזה, שעליו כזה באוסקר, וב"הקפיצה הגדולה" (1994), סרטם של האחים כהן, סרט שנכשל בקופות.

"אני לא אייקון"

בתחילת שנות ה-80, כשהוא מפורסם מאוד ומבוסס מאוד, ייסד ניומן חברת מזון המתמחה ברטבים לסלט ולפסטה. השם שנבחר לחברה הוא "ניומנ'ס אוון", כאשר פניו (המשופמים, לסירוגין - תלוי בשנים ובעיקר תלוי בסוג הרוטב) מעטרות את תווית הבקבוק. "היינו חייבים לעשות את זה כדי שהמוצר יהיה רווחי יותר", אמר בצניעות באחד הראיונות הטלוויזיוניים שהעניק. בהזדמנות אחרת אמר, כי "הרטבים שלי מצליחים הרבה יותר מהסרטים שלי".

מרבית רווחי "ניומנ'ס אוון" יועדו מלכתחילה לצדקה. במאי 2007, הסתכמו התרומות לאותה שנה בכ-220 מיליון דולר. כשנשאל על פשר ההחלטה אשר בעקבותיה הרווחים מגיעים לצדקה ולא לכיסו, ענה ניומן בבדיחות הדעת כי "בדיעבד, זו הייתה החלטה מאוד גרועה".

"חור בחומה" הוא שמו של מפעל צדקה נוסף שייסד ניומן, הפעם עבור ילדים המצויים במצב בריאותי קשה. עשרות אלפי ילדים שהו (בחינם) במחנה ההווי "מחנה קיץ של כנופיית חור בחומה", הפועל בין השאר בצרפת, באירלנד, בארצות-הברית והחל מהשנה גם בישראל (המופעל על-ידי חיים טופול. השנה תרם ניומן 10 מיליון דולר עבור מלגות לסטודנטים אמריקנים.

ניומן היה מועמד לאוסקר שבע פעמים במהלך הקריירה שלו אך זכה בו פעם אחת, על משחקו ב"צבע הכסף" (1986).

"אני לא אייקון", התעקש לומר השחקן האגדי, בראיון איתו מאפריל 2003. ניומן הוסיף: "מרלון ברנדו ולורנס אוליביה, הם אייקונים. אני לא. וכדאי שלא אציין רק את השמות הללו, כי יש הרבה שחקנים שאני מעריץ". באותו ראיון, שניתן לתקשורת האמריקנית, הביע ניומן נכונות להמשיך וליצור והכריז שהקריירה שלו רחוקה מלהסתיים. היה זה שנתיים לאחר הופעתו המוצלחת בסרט "הדרך לפרדישן" (2001), שבו היה מועמד לאוסקר על תפקיד משנה. "אני לא מסוגל לפרוש", אמר והוסיף כי הוא רוצה לעשות עוד סרט עם אשתו, השחקנית ג'ואן וודוורד.

ב-2003 חזר ניומן לתיאטרון, כיכב ב"העיר שלנו" וזכה על כך בפרס "טוני" היוקרתי. על משחקו ב"אימפריות נופלות" (2005) זכה בפרס אמי ובגלובוס הזהב. אחרי שדיבב דמות מכונית (דוק האדסון, מכונית מדגם "האדסון" מודל 1951) בסרט האנימציה "מכוניות" (2006), סיפר על אהבתו למרוצי מכוניות, על היותו נהג מרוצים עטור פרסים גם לאחר גיל 80, ועל הקשר בין מרוץ מכוניות לבין עשיית קולנוע: "הרבה יותר פשוט מעשיית סרטים, ועם זאת, אתה מקבל את אותה תחושה בסיסית של ניצחון".

ניומן קיווה לשחק בעוד סרט, האחרון בתכנון, "דה סטינג" - עיבוד מחודש ללהיט שבו כיכב ב-1973. פרויקט שניומן לא זכה להשלים. *