משהו טוב קורה בהרצליה: ביקורת ההצגה "הטענה של דון קיחוטה"

משהו טוב קורה בממלכת הרצליה, ואלו לא רק מוסדות ומפעלי התרבות העומדים וקמים שם, אלא גם התכנים שהם מתמלאים. שהנה, ככל שהוא צעיר, כבר מתבלט התיאטרון המקומי, הקרוי אנסמבל הרצליה, בבחירה מאתגרת ונועזת של המחזות שהוא מעלה, העומדת כמעט בסתירה לבחירותיהם מוכות הרייטינג, אכולות האקטואליה והבידור, של אחיו הבוגרים מתל-אביב.

עכשיו מחזיר התיאטרון ההרצליאני לבימותינו את אחד מטובי המחזאים שלנו, גלעד עברון, שנעלם ונאלם בשנים האחרונות מעל הבימות המרכזיות, אולי משום שסירב להיכנע לזרם הבידור האקטואלי שפשה שם. עכשיו יוצא עברון, עם גיבוריו המחודשים הישנים של סרוונטס, דון קיחוטה וסנשו פנסה, למסע להוכחת "הטענה של דון קיחוטה", שעל-פיה יש אכן במציאות גבירה מופלאה בשם דולציניאה, שכל מסעות היגון והסבל שווים כדי להגיע אליה.

המחזה מתחיל בכך שסנשו חוזר מהפסקת מסע שבילה בפאב הכפרי המקומי, ומספר לאדונו כי בפאב מספרים שיצא ספר אודותיהם ואודות מסעם, ושהספר מטיל ספק לא רק בעצם קיומה של דולציניאה הנכספת, אלא בעצם קיומם שלהם עצמם.

הידיעה מוציאה כמובן את דון קיחוטה מדעתו, ומיד הוא מסתער לכאורה בצעקת "קדימה", החוזרת על עצמה שוב ושוב בהצגה, על אף שדון קיחוטה וסנשו פנסה בעצם אינם מתקדמים לכל אורך ההצגה אפילו צעד אחד מן המקום שבו החלו לכאורה את מסעם. "האדון" דון קיחוטה, שלמעשה איננו בן-אצילים אלא כפרי מתחזה, הוא לכאורה המשכיל, הידען, החכם והמוביל של הצמד, אלא שלמעשה אין לו מושג בשום דבר, קטן כגדול, וכל כולו חי בעולם שכולו הזיה, דמיון ושיגיון, שגם הוא עצמו, ולא רק שאיפותיו, מהווה חלק בלתי-נפרד מההוויה חסרת השחר והפשר שהוא מלהג ומייצר.

פנסו, לעומתו, חושב שהוא לא יודע ולא מבין שום דבר, אבל בכל תחום ובכל מצב הוא קורא את המציאות נכונה ונכוחה, אלא שהוא לא מסוג להבין וליישם את העובדה שלא רק שהוא יודע ומבין הכל טוב יותר מאדונו, אלא שהוא זה שצריך להנהיג, בוודאי את עצמו, ואולי גם את אדונו. תחת זאת הוא מחפש כל העת את מחברו של הספר, שמא ייתן לו הלה, שגם הוא דמות מדומיינת כמו השאר, אות וסימן איך לחיות ולאן ללכת ומה לעשות.

המחזה מתנהל אפוא בארבעה מישורים - החיים הגשמיים, הפילוסופיה של החיים הללו, הפוליטיקה המגשימה את החיים, וכמובן התיאטרון, או האמנות, המציגה ומייצגת אותם.

שני השחקנים הראשיים נפלאים. שלום שמואלוב כדון קיחוטה פתטי, פומפוזי, מגוחך ונלעג ככל שיכול מנהיג להיות, אך בה בעת גם מעורר אהדה ורחמים לגמרי כאחד האדם. מוטי כץ כסנשו פנסה אנושי ומטומטם להפליא, ובה בעת גם חכם ומבריק, ובעיקר מצחיק, מאוד-מאוד מצחיק.

ובכל זאת שתי הסתייגויות: האחת - המחזה של גלעד, שיש בו לא מעט רגעים קלילים, אירוניים וקומיים, מבוים לדעתי קצת בכובד ראש גדול מדי בידיה של אופירה הניג, ודומה שניתן היה לשחרר קצת יותר, לפחות ברגעים הקומיים, את השחקנים אל השתטויות בימתיות פרועות ומשחררות יותר. השנייה - המפגש בין דון קיחוטה וסנשו פנסה לבין אדוניהם האמיתיים "הבורגנים" הולך קצת לאיבוד, משום שהאדונים הללו שורטטו בידי עברון והניג לא כאצולה הבורגנית הישנה של פעם, אבל גם לא כאצולת הממון הבורגנית החברמנית-עלק של היום, ונפלו לפיכך בין הכיסאות, וחבל. כי העובדה שהדון קיחוטים והסנשו פנסאים אינם אלא - והיום יותר מאשר אז - חיות המחמד והשעשוע של הבורגנות העשירה, עיין ערך ריאליטי, אינה באה לכן לידי ביטוי חד ומספק בהצגה. *

*"הטענה של דון קיחוטה", מאת הלל גלעד עברון, בימוי: אופירה הניג, אנסמבל הרצליה השחקנים הראשיים נפלאים, הבימוי קצת כבד