העליון: בדית סיפור שאתה מנתח לב וגררת את הדייט למיטה? אתה חשוף לאישום באונס

"מנתח לב, בן 35, אמיד ורווק" - אם כך הצגת את עצמך בפני בחורה שנכנסה אתך למיטה, בשעה שלמעשה אתה "רק" פקיד זוטר במשרד ממשלתי, נשוי ובן 48 - כדאי שתתחיל לחשוש

"לפנינו פרשה רבת פרקים החורגת מכל דמיון, שאילו הוצגה כסרט קולנוע היתה נתקלת ב'הרמת גבה' של ספקנות, אך היא אירעה בישראל של שנות האלפיים, והקורא ישפשף עיניו כלא מאמין". כך פתח שופט בית המשפט העליון, אליקים רובינשטיין, את פסק הדין, בו הוא דחה (בהסכמת השופטים אדמונד לוי ויורם דנציגר) את ערעורו של צבי סלימאן על הרשעתו בעבירות חמורות, בהן אינוס והתחזות, ועל חומרת העונש, שהוטל עליו - 12 שנות מאסר, מתוכן 10 שנות מאסר בפועל. ואכן, פרטי הפרשה מדהימים. בישראל של שנות ה-2000 "הסכימו" נשים, שהיו שרויות במצוקת דיור, לקיים יחסי מין עם סלימאן רק לאחר שהוא התחזה בפניהן כבעל תפקיד בכיר במשרד השיכון, ורק לאור זאת שהוא "הבטיח" להן,כי אם ישכבו עמו, הוא ייטיב עמן במתן דירה, ויפתור את בעיותיהן הקשות.

במהלך השנים 2000-2004 נהג כך סלימאן לא פחות מ-13 פעמים. הוא היה פוגש נשים באקראי, מציג עצמו בפניהן בזהות בדויה, מספר להן, שהוא בעל תפקיד בכיר במשרד השיכון - דבר שלא היה ולא נברא - ומבטיח להן לסדר להן (ולילדיהן הקטנים) דירה למגוריהם. לשם כך הוא דרש רק דבר "קטן": שיקיימו עמו יחסי מין ושיהיו זמינות לו בכל עת שיחפוץ. בחלק מן המקרים עלה הדבר בידו. בחלק אחר - לא. סלימאן הורשע, כאמור, ונשלח לכלא לתקופה ארוכה. אף שכך, נחלקו שופטי בית המשפט המחוזי בתל-אביב, שלי טימן, דורית שפירא ושרה ברוש, בשאלה אם הסכמתה של אישה לקיום יחסי מין, המתבססת רק על כך, שסלימאן הציג עצמו בפניה, באורח כוזב, כבעל תפקיד בכיר במשרד השיכון והבטיח את שהבטיח, נכנסת בגדר "הסכמה שהושגה במרמה לגבי מיהות העושה", המקימה עבירה של אונס.

היעדר הסכמה חופשית

רובינשטיין הכריע במחלוקת זו. "לפנינו נוכל מניפולטיבי ומתוחכם, אשר ניצל, באופן שיטתי ומתמשך, את מצוקתן וחולשתן של נשים קשות יום, ובערמה הצליח להביא את חלקן לקיים עמו יחסי מין, כשלנגד עיניהן החלום הנכסף - בית משלהן", לא יכול היה שלא להביע, בתחילת הדיון, את סלידתו מסלימאן. הוא ראה גם לסקור את ההתפתחות, שחלה בהגדרתה של עבירת האינוס בישראל. "עבירת האינוס עברה במרוצת השנים כברת דרך ארוכה ותיקונים למכביר, ודומה כי המשותף לכולם הוא העצמת ההגנה על האוטונומיה של האשה, על חירותה ועל גופה". לדידו, המדובר בחלק מן התהליך המבורך, העובר על החברה הישראלית, תהליך של מימוש השוויון ותיקון עוולות ועיוותים היסטוריים. "בני דורנו ראו בעיניהם בהקשר המגדרי מהפכה, לא פחות; והמשפט הפלילי והמדיניות השיפוטית, בין השאר ביחס לעבירות המכוונות כלפי נשים ובראשן עבירות מין לסוגיהן, זרמו, בקצב איטי לפרקים ומהיר יותר לפרקים, בתוך מהפכה זו", המשיך.

בטרם בחן את הסוגיה שבמחלוקת, ראה רובינשטיין להבהיר, כי בנסיבות הפרשה, נכון היה להרשיע את סלימאן גם בעבירה של אינוס, לאור העדר הסכמת הנשים-הקורבנות. בקשר לכך הוא אזכר, שהדרישה הראייתית להתנגדות פיסית מצד קורבן העבירה נזנחה זה מכבר. "אין עוד צורך כי הנאנסת תביע בהכרח התנגדות מפורשת למעשה - מילולית או פיסית; די בכך שניתן יהיה להסיק מן הנסיבות כי הבעילה נעשתה בהיעדר הסכמה חופשית", הסביר. הוא המשיך וקבע, כי לעתים תצביע גם התנהגות פסיבית, שהיא תוצאה של פחד ושל הלם, על העדר הסכמה, "ואין הקרבן נדרש להראות כי מיצה את כל האפשרויות הפיסיות של התנגדות". "מעתה גבר היוזם יחסי מין עם אשה נדרש לקבל את הסכמתה", כך רובינשטיין.

רובינשטיין סקר את המקרים, שהובאו בפניו, וקבע כי בכולם התקיים יסוד העדר ההסכמה, הנדרש לשם הרשעה באינוס. לדידו, אפילו כפייה הייתה בהם.

רק בנוגע למקרה אחד היה על רובינשטיין לבחון את השאלה אם היה מדובר באינוס במרמה לגבי מיהות העושה. כך לאור זאת, שבאותו המקרה יכול והיה ספק בשאלת מרכיב העדר ההסכמה ה"כללי". נזכיר: על-פי החוק, אדם הבועל אישה בהסכמה, שהושגה במרמה לגבי מיהות העושה או מהות המעשה, מבצע מעשה אינוס.

"במקרים בהם נתבססה הרשעה על מרמה באשר למהות המעשה, דובר באירועים בהם, במסוה של טיפול מקצועי, נעשה מעשה מיני... בענייננו, נסב כאמור פסק דינו של בית המשפט המחוזי על פרשנות עבירת האינוס במרמה באשר למיהות העושה", הזכיר רובינשטיין, שאין בנמצא פסק-דין, הקולע לנסיבות העניין. הוא הסב את תשומת הלב לכך שהגדרת גבולות העבירה אינה פשוטה כלל ועיקר. "האם בכל פעם שגבר אינו אומר אמת לאשה באשר לפרט, אשר בעיניה הוא מהותי, ובין היתר בעטיו היא מסכימה לקיים עמו יחסי מין, מדובר באינוס?", שאל. האם גבר המציג עצמו, בפני אישה, שהודיעה כי היא מבקשת לעצמה גבר שגילו אינו עולה על 35, כבן 32, ושלאחר שהאישה מקיימת עמו יחסי מין, מגלה היא באקראי כי הוא בן 40, עבר עבירה של אינוס? ומה באשר לגבר, שאינו אומר אמת באשר להשכלתו, ויש מי ש"ברשימת דרישותיה" מבקשת היא לצאת עם אקדמאי - או בעל מקצוע מסוים דווקא (רופא, מהנדס) - ואילו ידעה כי המדובר במי שאינו עונה על דרישות אלה, לא הייתה מעלה על דעתה לקיים עמו יחסי מין? רובינשטיין הזכיר שהדוגמאות רבות בעיקר בעידן הנוכחי, שבו "היכרויות רבות תחילתן באופן וירטואלי, אשר עשוי להיות כר פורה למסירת מידע שאינו מדויק, שלא לומר מופרך". "בסופו של יום ניצבת בפנינו השאלה - היכן נמתח הגבול? מתי נחצה הקו מ'שקר לבן', כחלק מ'חיזור לגיטימי', לעבר 'מרמה', השוללת הסכמה חופשית?".

"מה נדרש אדם לגלות כאשר הוא מפתח קשר המוביל לקיום יחסי מין? האם נדרש הוא להציג מצג מלא?", המשיך רובינשטיין ושאל. בקשר לכך הוא תהה, האם אנו מבקשים, כי כל אינטראקציה מינית בין גבר ואישה תהא בחסות החוק הפלילי? "ומה יהא על הרומנטיקה?", חידד.

'חור שחור' חברתי

לדידו, כאשר גבר או אישה מציגים עצמם שקרית, ובמרמה מביאים אל מיטתם את מי שאילו היה יודע את הדברים כהווייתם, לא היה מקיים עמם יחסי מין, יחול עליהם החוק הפלילי. "יש ליתן פירוש לרצונו של המחוקק שיבטיח, ככל שהמדובר באינוס... שאינטימיות האשה ואוטונומיית הרצון שלה יוגשמו באופן מיטבי". רובינשטיין קבע, כי "מרמה בנוגע למיהות העושה", משמעה מרמה בנוגע למכלול מיהותו של האדם - כלל התכונות המגדירות מי הוא. אדם היוצר לעצמו דמות פיקטיבית ו"סיפור כיסוי" כולל ועתיר פרטים, יבוא בגדר מי ש"מרמה בנוגע למיהות העושה". "הכמות היא האיכות", המשיך רובינשטיין.

מבחן נוסף, שהוצע על-ידיו הוא זה, שלפיו אדם, שאינו אומר אמת בנוגע למאפיינים, שהם קריטיים בעיניה של אישה סבירה, יבוא בגדר זה המרמה בנוגע למיהות העושה. המבחן במילים פשוטות: "האם היה סיכוי, ולוא דחוק, בעיני אדם מן היישוב, שאשה זו תסכים לקיים יחסי מין עם גבר זה בנסיבות 'רגילות' אילו ידעה את זהותו האמיתית כפי שהיא; אם לאו, באינוס במרמה עסקינן".

משסלימאן בנה לעצמו "סיפור כיסוי" בדוי מתחילה ועד סוף, ראה בכך רובינשטיין משום מרמה בנוגע למיהות העושה, וקבע שהיה מקום להרשיעו גם בגין כך. אף שהעונש, שהוטל על סלימאן, נראה בעיניו מעט קל מדי, הוא לא ראה להתערב בו.

רובינשטיין לא היה יכול לסיים בטרם הביע דאגה מן התמונה החברתית, שנגלתה לעיניו בנסיבות הפרשה: "בטרם חתימה אוסיף, כי תיק זה חשף 'חור שחור' חברתי, עצוב וגם הרה סכנה. הנה בשנות האלפיים ישנן נשים שמצבן האישי, הכלכלי והחברתי מצוי בשפל המדרגה עד כדי שייענו לדברי הבל ומעשי זימה זדוניים מסוג אלה של המערער. לא פחות מטריד הוא דימוין השלילי של מערכות השלטון בעיני אזרחים מסוימים במדינה כפי שהתגלה בתיק זה. נשים ראו כמתקבל על הדעת כי עובד ציבור, ידאג להן לדירה וכספים מרכוש הציבור שלא על פי הנהלים תמורת טובת הנאה מינית. שומו שמים על זאת, וצר שכך הם הדברים, ולואי כי המופקדים על השירות הציבורי יתנו אל לבם"ץ (ע"פ 2411/06).

צרו איתנו קשר *5988