השאירו חותם גם בלוקסמבורג

1. למראית עין. בסופו של דבר, לא קרה כלום בסוף השבוע הזה. סוף השבוע המופרך בלוקסמבורג, תחנה בדרך ללטביה, במסגרת הקמפיין הנוכחי במוקדמות הגביע העולמי. תחנה נוספת בדרך של הכדורגל הישראלי להגיע שוב, רק כמעט, לטורניר חשוב. משום שהחוליים המובנים בכדורגל הישראלי לא תוקנו. למראית עין העבודה מקצוענית, לפי כל התקנים של פיפ"א. אימונים מוסדרים, אסיפות שחקנים, תדריכים, עבודה עם התקשורת בשגרה. אבל רק למראית עין. כי בסופו של דבר קצין העיתונות של הנבחרת הוא זה שמחזיק את לוח הספונסרים כרקע לראיונות של ערוץ 2. כי דרור קשטן מוריד לעצמו תקשורת מהגב כשהוא נותן סקופ סנסציוני ומספר שהאפסנאים נתקעו עם חלק מהציוד במעלית ולכן איחרה הנבחרת לאימון. וגם כי השחקנים לא מקיימים הוראות טקטיות.

זה לא שלא התאמנו. יומיים של אימונים טקטיים היו להם. לשם כך הלגיונרים חזרו לישראל, לפני הטיסה ללוקסמבורג. אבל זה לא מספיק, מודה קשטן - ככה קשה לעבוד. השחקנים הישראליים, שתודרכו במדויק לקראת המשחק מול לוקסמבורג, חשבו שזה יבוא מעצמו. ומה בסוף? הגבהות סתמיות לרחבה מול שחקנים שזה הדבר היחיד שהם יודעים - להרחיק בנגיחה. וגם פתיחת שער למתפרצת שמסתיימת בעבירה 25 מטר מהשער הישראלי. והנה - 1-1, והלוקסמבורגים מתעוררים.

במחצית העיתונאים המקומיים לא מאמינים שזה קורה, הם מעולם לא ראו את נבחרתם מתקיפה כך. עם ביטחון עצמי. הטעויות הרגילות של החובבנים נעלמות והתכנית שלהם עובדת. "שיחקנו את המשחק הרגיל שלנו, אין לנו משחק אחר, אבל זה עבד טוב יותר הפעם", מסביר לי גי הלרס, מאמן לוקסמבורג.

2. האווירה. למרות התחושה שמדובר, כרגיל, במשחק של להיות או לחדול, הנבחרת של קשטן זורמת. מחוברת. האימונים, המפגשים והמטלות - כולם נערכים למופת וללא תקלות. השחקנים מרבים לצחוק זה עם זה. יותר מזה, הקירבה של הקזינו בלוקסמבורג למלון הילטון שבו שוהים השחקנים לא הדאיגה איש בנבחרת. "עזוב, אלה ילדים טובים כולם", הפטיר מנהל הנבחרת, ישראל שצ'וצינסקי, שכבר ראה כמה נבחרות לאומיות ישראליות עם ילדים קצת יותר מוכשרים אבל הרבה פחות ממושמעים. גם הנספחים מצטרפים לחגיגה. דני דבורין מקפיץ כדורים עם דודו אוואט, ומחליף סיפורים משנות השבעים עם שמוליק רוזנצווייג המעסה. שאר העיתונאים עסוקים בלא להפריע למהלך התקין של העניינים.

הסיפור של הנבחרת הוא בניון. יוסי בניון. על משקל בונד. הקרסול שלו הוא הנושא המרכזי אצל הצוות, אצל השחקנים, אצל האוהדים. כולם נזהרים על הקרסול שלו באימונים. "זה רק כאבים", מסביר ד"ר רוסנובסקי. "אפשר לשחק עם משככי כאבים, זה לא נורא". ככה פחות או יותר מתנהלת הנבחרת של קשטן. סביב בניון. הכל תלוי בכשירותו של בניון לשחק. האם לא כדאי לו לנוח, להקל על הרגל, אולי להרוויח אותו בריא יותר לקראת המשחק ברביעי מול לטביה? "למה לשחק בלי בניון כשאפשר לשחק עם?" עונה הכוכב הבלתי מעורער של ישראל בשאלה לשאלה.

גם המאוכזבים מקבלים את הדברים בשקט יחסי. קולאוטי מאוכזב מאוד, אבל לא יאמר זאת בגלוי למרות הזובור שנעשה לו. הוא אפילו לא נכלל ב-16 למשחק וישב ביציע, אבל במקום לעשות את הדרך הקצרה מגרמניה ברכב - מרחק 3 שעות נסיעה - הוא עוד הגיע למחנה האימונים בארץ.

3. עניין. חבל רק שהמשחק לא באמת עניין מישהו. המשחק ההיסטורי מול שווייץ אפילו לא שודר בטלוויזיה המקומית וגם הניצחון לא הפיח רוח חיים באוהדי הנבחרת. 3,563 צופים, רבים מהם אוהדי ישראל, הם ביטוי לחוסר העניין, למרות כרטיסים שנמכרו ב-12 אירו.

המפגש זכה להתייחסות מינימלית, ועמד בצילו של המשחק החשוב של פורטוגל נגד שבדיה. אחרי הכל, יותר מ-15 אחוזים מהתושבים בלוקסמבורג הם יוצאי פורטוגל, וכריסטיאנו רונאלדו מעניין אותם יותר מאוסף החובבים הלאומי. אבל הסיקור העיתונאי ביום המשחק מרשים. "זה מה שהשתנה בעקבות הניצחון על השוויץ, ההתייחסות התקשורתית לנבחרת", הסביר ג'ף שטראסר, בכיר שחקני לוקסמבורג (שהיה מוצהב ולא שיחק). אבל קהל זה לא הביא לאצטדיון הלא נוח. לפאול פיליפ, נשיא ההתאחדות המקומית, זה דווקא לא מפריע. "הלוקסמבורגים הם לא אנשים חמים", הוא מסביר. ומתכוון שממילא הקהל לא יעודד. העיתון השמרני של לוקסמבורג, "לוקסמבורג וורט", יוצא בקריאה נרגשת להכיר תודה לנבחרת על ניצחונה בשווייץ ולהגיע לאצטדיון, רצוי לבושים באדום.

שעתיים וחצי לפני המשחק, נראה שהתחזיות השחורות לא יתגשמו. הכניסה לאצטדיון פקוקה בהמולה רבתי. במבט יותר קרוב מתברר, כי אלו האוהדים הישראליים והיהודים המקומיים שבאו לעודד. לא כולם אח"מים, אבל אחוז בולט מהמקומות "היקרים" (35 אירו) תחת הגג ביציע הראשי עודדו את הלבנים של ישראל. הגרעין הקשה של אוהדי לוקסמבורג, ה"M בלוק פנאטיקס", כל המאתיים שבהם, יושב ביציע המערבי, מתחת למרפסות הבתים השכנים.

בקרב האוהדים מישראל, כרגיל, כמה צעירים בסיור באירופה, ברוקר ישראלי שגיסו עובד בעיר, אורחים מזדמנים, ומשפחות הישראלים העובדים במאות הבנקים בעיר ואולי בארסלור-מיטאל, חברת הפלדה הגדולה בעולם. דווקא נדבך חשוב באהדה לנבחרת, הקהילה היהודית המקומית, לא מתעניינת. אין ביקור בבית הכנסת המפואר בפארק, אין פגישה משותפת, אין סידור לחברי הקהילה להגיע למגרש. וזאת למרות הביסוס החברתי של הקהילה היהודית ואולי דווקא משום כך.

דווקא העיתונות המקומית עשתה הרבה כבוד לנבחרת. ולא רק בגלל המיקום בדירוג פיפ"א. ניתוחים של משחקי הנבחרת עד כה, בשילוב מידע היסטורי על מונדיאל 1970, על התקופות באסיה ואוקיאניה. ברצינות מודגשת. נבחרת ישראל היא "יחידה מגובשת עם נשמה", המאמן הישראלי הוא "מר קשטן הנחמד", בניגוד לתדמית שלו. לנבחרת שלהם הם צפו עוד לפני המשחק נחיתה על קרקע המציאות, חזרה מהענן עליו ריחפה.

ישראל עדיין על הענן, אחרי ניצחון חוץ, שלושה שערים ועוד שלוש נקודות יקרות. עם סיכוי להגיע לדרום אפריקה. היה זה המשחק 17 ברציפות של ישראל בלי הפסד במוקדמות גביע העולם. הישג ראוי לציון. משחק שכנראה יקדם את ישראל שוב בדירוג העולמי, ללא שום הצדקה, לאזורים בלתי ריאליים בעליל.