חיפה מציגה: הטוב, הרע והמכוער

מסקנה אחת עיקרית עולה מששת הימים הראשונים של פסטיבל הסרטים בחיפה, והיא שהעיר חיפה מתגאה מאוד בפסטיבל שלה. העירייה מבליטה אותו, הן בשילוט מאסיבי - כבר בפאתי העיר, בואכה דרך פרויד, והן באירועי הפנינג לקהל הרחב שמתקיימים בקרית הפסטיבל שבמרכז הכרמל, ביניהם מסיבות רחוב, שוק דוכני אוכל-בגדים-פריטים שונים שאיש אינו באמת צריך, והקרנות חינם של סרטים ישראליים על מסך ענק. בתמורה, הקהל צובא בהמוניו על הקופות (על-פי דיווחים מהנהלת הפסטיבל, חלה עלייה ניכרת במכירת כרטיסים לעומת שנים קודמות). הדבר מתבטא גם באווירה: הרחובות הומים בשוחרי סרטים המנהלים שיח על סרטי הערב, נגנים חובבים מפליאים נגינתם בקרנות רחוב, בתי הקפה והמסעדות מלאים רוב שעות היום, וגם הפאב השכונתי הוותיק "הדב", הגרסה החיפאית לפאב "השופטים" התל-אביבי, חווה עדנה, כשצעירים רבים גודשים את שולחנותיו. וישנו גם האוהל הענקי שהוקם ברחבת הדשא של "בית הכט", הסמוך לסינמטק, שמהווה מקום מפגש לאנשי תעשיית הקולנוע ולמסיבות קוקטייל של בכורות סרטים.

קדחת האביב

בשניים מן הבקרים שימש האוהל למסיבות עיתונאים. האחת, לרגל הקרנת הבכורה של "אדם בן כלב", עיבוד אמריקני בבימויו של פול שרדר לספרו של יורם קניוק. לאחר ההקרנה, הדעות על הסרט - הן מצד הקהל הרחב, והן מצד אנשי קולנוע ומבקרים - מגובשות למדי, וניכר כי ישנה תמימות דעים לגבי הסרט: הוא מאכזב. אמנם הכוכב ג'ף גולדבלום נושא את הסרט על כתפיו, ושרדר מביים בכישרון רב, אך תסריט בעייתי ומשחק לא משכנע של מרבית השחקנים, פוגמים בתוצאה שעל המסך.

מסיבת העיתונאים השנייה, לרגל בכורתו של הסרט "אביב 41", בוטלה לאחר שהרוב הגדול של העיתונאים לא טרח להשכים קום ולהגיע למפגש על הבוקר. הנוכחים הבודדים שהיו ערים, היו ערים גם למבוכה שבין מוטות האוהל. בעיקרון, לא אמור להיות קשר ישיר בין קיומה של מסיבת עיתונאים מתוכננת לבין איכותו של הסרט. אך נכון שבמקרה של "אביב 41", מדובר בסרט גרוע למדי, ואולי זו הסיבה להיענות הדלה. בסרט מסופר על רופא יהודי (בגילומו של ג'וזף פיינס) שמסתתר עם אשתו ובתם בביתה של צעירה פולנייה. הצעירה סוחטת אותו רגשית ומינית בתמורה למסתור, והוא משום מה מתאהב בה. ההתאהבות שלו, לצד מסירותו ורגשותיו כלפי אשתו, לא מטופלים לעומק, והשטחיות הנוראה פוגעת באמינות של הסרט. ויש עוד סיבות: הפולנים בסרט מוצגים כמלאכים (האם לעובדה שמדובר בקופרודוקציה ישראלית-פולנית יש קשר לכך?) ובעיקר זהו בימויו הלא מקצועי של אורי ברבש הישראלי ("ללקק ת'תות", "מלח הארץ") שבין היתר לא השכיל לוותר על סצנות שלא מקדמות את העלילה, במקרה הטוב, ולא ויתר על ניסיונות לייצר רגש בכוח, ובעיקר שכח את נחיצותו של סאב-טקסט.

ג'וזף פיינס הבריטי משחק מצוין, ולמעשה הסרט נשען על כתפיו הצנומות משהו. בראיון לתרבות "גלובס" מספר פיינס על ההזדהות העמוקה שלו עם הדמות שאותה הוא מגלם, ועל תחושת האחריות הכבדה שחש כלפי הצופים. פיינס: "זה תפקיד גדול לשחקן. להוציא את הצופים למסע אל האמת. חיים של אנשים מושפעים מזה".

*נראה שהגיבור שאתה מגלם לא מרגיש שהוא נסחט מינית, ובעצם מתאהב בזו שלכאורה סוחטת אותו. מה שמקהה את הקונפליקט שבו הוא אמור להימצא.

"זה בכוונה. זו החלטה שלי, אני החלטתי לאפשר לקהל לחשוב על הנסיבות. אף אחד בקהל לא יודע מה הוא היה עושה במצב שכזה, שבו אדם נדרש להגן על משפחתו. איך אתה מושך אליך את החיים. יש מהמורות שבחיי היומיום אתה לא חושב עליהן. תחת לחץ, כשאתה יכול לחטוף כדור בכל רגע, זה בהחלט אזור אפור, וכשחקן זה מאתגר, כי הדמות כל הזמן בקונפליקט".

*הגיבור מתנהג כמי שמאוהב, לא כמי שמנוצל בחוסר לב.

"יש סחיטה ויש אהבה, אולי זה גם וגם. הסחיטה מאפשרת לך לטעום מהחיים, לאהוב ולנשום, ואולי ליהנות מהסחיטה".

*קשה שלא להבחין שהפולנים, בלי יוצא מן הכלל, יוצאים טוב בסרט.

"היו פולנים טובים, ושוב עולה השאלה - מה אתה עושה כדי לשרוד. היו כאלה שפשוט עצמו עיניים, שתקו. אולי זה פשע, להיות בשקט. זה קומפלקס עמוק".

*הפולנים ביצעו פשעים איומים בשואה.

"זה תלוי באינדיבידואל, בגבולות שכל אחד מציב לעצמו. אני לא יודע איך הייתי מתפקד במצב כזה - אולי הייתי יוצא פחדן ואולי גיבור".

מאז שסיים את צילומי "אביב 41", השלים פיינס (38) צילומים של "תפקיד גדול נוסף", לדבריו. מדובר בסרט האמריקני "נגד הזרם", ובו פיינס מגלם אדם שסובל ממאניה-דיפרסיה לאחר שהוא מאבד את אשתו. הוא מצר על כך שלא הגיע לאף הישג בחייו, ומחליט לצלוח את ההדסון בשחייה עד ניו-יורק סיטי. פיינס: "זה סיפור על אדם שמצליח לקחת את החיים שלו בידיים".

*אחיך, השחקן רייף פיינס, ואתה, עובדים באותו תחום, באותה תעשייה. אתם לפעמים מחליפים חוויות, מתייעצים אחד עם השני על תפקידים?

"לעולם לא. אנחנו קרובים, כל האחים, אבל לא מדברים על עסקים. אנחנו הולכים אחד להצגות של השני בתיאטרון, אבל מעבר לזה שומרים על מסתורין".

*יש קנאה הדדית?

"לא. אנחנו דור אחר, רייף גדול ממני בשבע שנים. אנחנו שונים. יש בינינו קרבה גדולה, כבוד ואהבה".

מוקי מתחת לחגורה

את הסרטים שעוסקים בשואה בפסטיבל חיפה, אפשר אולי להכניס תחת הכותרת: שואה קולנועית. אלו הם "רסיסים", "אביב 41", "אדם בן כלב" ו"מוקי בוערה". האחרון הוא הפלופ הישראלי העכשווי, ואחד הגדולים מאז ומעולם. הגיבור הוא מוקי, דור שני לשואה, שחי בנורווגיה וכשנודע לו שאמו נפטרה, הוא נכנס לפלאש-בק של שעתיים, בו הוא מתרפק על גיל ההתבגרות החולני שלו. מלבד הרעיון הבזוי להשפיל שחקניות בסצנות עירום דוחות, חסרות הצדקה, לא ברורות כוונות יוצריו של הסרט (התסריטאי משה זונדר, לינה וסלאבה צ'פלין שביימו). טהורות הן לא, אחרת הצופים היו ניצלים מסצנות אוננות מיותרות, מביטויי וולגאריות וגזענות, מדיאלוגים עילגים להכעיס, ומסצנות אונס וגילוי עריות שאין להן כל הסבר הגיוני או ביטוי חיצוני או פנימי, או לפחות רקע לבסיס רגשי מעורער.

הצגת המתח המיני בין מוקי לבין אמו בוטה ומוחצנת, נטולת עומק. הדמויות מעוררות דחייה, המשחק גרוע במיוחד. אין טיפת חן בכל ההבל הזה, ואם יש ליוצרים יכולות כלשהן, הם עשו כל מאמץ כדי להסתיר אותן. הם הצליחו לגרום לצופים שאט נפש, דכדוך וצורך מיידי במקלחת הגונה.

לא הוגן לבוא בטענות כה קשות ליוצרים שכשלו, אם בשל בימוי לא אינטליגנטי ואם בשל יומרה. נכון הוא שחשוב לקדם קולנוע ניסיוני, הרפתקני, ולספוג לעתים את המחיר. אך המקרה של "מוקי בוערה" שונה. הזלזול הוא אינו רק כלפי הקולנוע כאמנות, אלא כלפי הקהל, השחקנים, ובעיקר כלפי כספי הציבור שבוזבזו כך.

אך האשם העיקרי אינו ביוצרים, אלא בהנהלת "קרן רבינוביץ'", הממומנת מכספי ציבור, האחראית על השערורייה המבישה הזו.

על העינוי מפצים שני סרטים ישראליים חדשים שזכו להקרנות בכורה בפסטיבל. האחד עלילתי - "אילי ובן", והשני הוא "הגלגול", סרט דוקומנטרי ייחודו ונדיר מבחינת הישג תיעודי.

בגלגול הזה

את "אילי ובן" אפשר לסמן כמועמד בטוח לפרס אופיר לשנת 2009 בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. הקרנת הבכורה שלו, שהתקיימה ביום שישי האחרון בסינמטק חיפה, ריגשה את מאות הצופים שנכחו בהקרנה. הסרט - דרמת נעורים עם מסר חברתי, עשוי מצוין. התסריט כתוב בקפידה ובכישרון רב, הבימוי מהוקצע. זהו סרטו הראשון של אורי רביד, שפנה לגופי השידור ולקרנות הקולנוע עם קורות חיים דלילים, אך עם תסריט משובח. זה לא עזר במיוחד, גם כי הז'אנר - סרט ילדים ונוער - אינו מפותח ונחשב ללא רווחי. דווקא הקרן לקולנוע ישראלי, שחששה שפרויקט כל-כך מבטיח יתמסמס, האמינה בו, השקיעה בו וליוותה אותו במסירות.

כמה משמח ומעודד לראות סוף-סוף סרט ישראלי עלילתי שלא מפחד להציג מנהל בית ספר שמקבל שוחד ומהנדס עירייה מושחת לא פחות. ובעיקר, זהו סרט אנושי כל-כך, על חולשות אנושיות ועל היכולת של ילד בעל מצפון מפותח להתמודד עם סביבתו הקרובה שאינה כזו, ועדיין להמשיך ולאהוב. בקיצור, היינו אומרים "רוצו לראות", אבל עוד מוקדם מדי.

"הגלגול" הוא סרט שהופק על-ידי ישראלים (אילאיל אלכסנדר, אריק ברנשטיין ונתי ברץ, שגם ביים), אבל הסרט מתרחש בהודו ובנפאל ועוסק בטנזין זופה, נזיר טיבטי צנוע שהיה תלמידו ומשרתו של לאמה קונצ'וק, מנהיג בודהיסטי נערץ, עד שנפטר. הדאלי לאמה ממנה אותו למצוא את גלגול נשמתו של מורהו הדגול. תיעוד תהליך החיפוש, במקביל לתהליך הפנימי המדהים שהוא עובר, נדיר ומרתק, ובעיקר מעורר התפעלות.

ברץ, קולנוען ויזם היי-טק, השקיע שבע שנים מחייו וסכומים לא מבוטלים מכיסו הפרטי, כדי להעניק לצופים הזדמנות להיחשף לסיפור מהפנט ולתרבות מופלאה.

הפסטיבל יינעל ביום שלישי הקרוב, ללא ז'אן מורו שביטלה את הגעתה ברגע האחרון, אך עם פיטר גרינאווי (שסרטו "משמר הלילה" מוקרן כמעט מדי יום), שיעביר סדנאות וכיתת אומן לקולנוענים ולקהל הרחב. *