עיריית ראשל"צ, ההסתדרות והמדינה ישלמו 10 מ' ש' לנער שטבע בעת שביתת המצילים

זאת למרות שהשביתה היתה חוקית ; הנער, חגי עמנואל, הפך לנכה עקב הטביעה ; נפסק כי העירייה לא נקטה אמצעי זהירות, המדינה התרשלה בפיקוח, ואילו ההסתדרות התרשלה בנקיטת שביתה במתכונת לא מידתית

בית המשפט המחוזי בחיפה חייב את עיריית ראשון-לציון, הסתדרות העובדים והמדינה, לשלם פיצוי בסך כ-10.2 מיליון שקל לנער שטבע בים בעת שביתת המצילים ב-1999 ונותר נכה, וזאת למרות שהשביתה היתה חוקית.

נפסק כי העירייה לא נקטה אמצעי זהירות מתאימים, המדינה התרשלה בפיקוח, ואילו ההסתדרות התרשלה בנקיטת שביתה במתכונת שאינה מידתית.

חלוקת האחריות נקבעה כך שהעירייה (באמצעות חברות הביטוח שלה כלל וסהר) תישא ב-50% מסכום הפיצוי, ההסתדרות ב-40% ממנו והמדינה ב-10%.

בשנת 1987 הכיר בית המשפט העליון לראשונה (מפעלי רכב אשדוד נגד ציזיק) בחובת הזהירות של שובתים כנגד צד ג' (שאינו המעביד שלהם), אולם בפועל הוגשו תביעות בודדות בגין נזקי שביתה.

בשנת 1999 הגיע חגי עמנואל (25), אז תלמיד כיתה ח', עם חבריו לכיתה ביום האחרון לשנת הלימודים לחוף הים בראשון-לציון. מדובר היה בחוף מוכרז, אולם בשל שביתת המצילים הסתיימו שירותי ההצלה בשעה 14:00. עמנואל נקלע למערבולת וטבע, וכתוצאה מכך נגרמו לו נזקי גוף קשים. באמצעות עו"ד משה אפלמן הוא תבע את העירייה, ההסתדרות, ארגון המצילים ואת המדינה, בטענה לאחריותם.

הנשיאה בלהה גילאור קבעה כי היתה כאן "שרשרת מחדלים, כך שכל אחד מ-3 הגורמים בחר שלא לנקוט באמצעי זהירות סבירים, על מנת שיוקטן הסיכון למבקרים בחוף, תוך ניסיון להטיל אחריות זו על יתר הגורמים". היא קבעה כי העירייה, האחראית על החוף והמעסיקה את המצילים, היא הרשלנית העיקרית, וכי מחדליה הוסיפו נדבך נוסף של סיכון למבקרים בחוף - מעבר לסיכון שיצרו השביתה והתנהגות הנתבעים האחרים.

סכנת חיים

"העירייה חדלה מלנקוט במספר אמצעי זהירות סבירים חשובים שהיה מקום לנקוט בהם: היה עליה לנסות לגייס מצילים חלופיים; להגדיל את מצבת הפקחים בחוף; לוודא כי ביום התאונה ייתלו שלטי 'אין מציל' על הסוכה לאחר עזיבת המצילים; לוודא כי מערכת הכריזה תשמיע אזהרות מפני כניסה למים; לוודא כי יתקיים סיור ממונע על החוף ועליו מערכת כריזה; לוודא כי תיעשה פניה לוועדת החריגים של ההסתדרות לצורך השעיית השביתה ביום התאונה".

בנוסף, "היה עליה ליתן הודעות מתאימות לבתי הספר שבתחומה; היה עליה לדרוש מסגן מנהל החוף לחדול משביתתו או לחלופין למצוא לו מחליף; והיה עליה להנחות את המצילים להתחיל לעבוד לאחר השעה 7 בבוקר".

בית הדין הארצי לעבודה התיר למצילים לשבות בצורה חלקית, תוך שהם עובדים בשעות הרגילות. המצילים פירשו את ההחלטה כמתירה להם לסיים את עבודתם ב-14:00 במקום ב-18:50, וגילאור קבעה כי פרשנותם זו היא רשלנית.

"ההסתדרות צפתה את סכנת החיים. העובדה כי חרף צפיות זו בחרה להורות למצילים לסיים את עבודתם בשעה 14:00, היא העושה את הפסקת העבודה - במתכונת זו - לבלתי מידתית. ניתן היה להוציא לפועל את הפסקת העבודה בצורות אחרות שהיו עושות אותה למידתית". כך, למשל, המצילים יכלו להשבית כליל חלק מתחנות ההצלה ולהפעיל באופן רגיל ומלא את האחרות - או להתחיל באיוש התחנות כולן מאוחר מהרגיל ולעזוב אחרי שעות העומס של רוחצים.

סמכות פיקוח

נפסק כי המדינה התרשלה בכך שלא הפעילה את סמכות הפיקוח שלה, לוודא כי העירייה ממלאת אחר חובתה החוקית להציב מצילים, סדרנים, פקחים ומגישי עזרה ראשונה. גילאור דחתה את ניסיון הנתבעים לייחס לנער או להוריו אשם תורם, וקבעה כי לא חרגו מסטנדרט ההתנהגות הסביר.

מסכום הפיצויים ינוכו הגמלאות שמקבלים הנער והוריו מהביטוח הלאומי בגין נכותו (קצבת ילד נכה, קצבת נכות כללית וקצבת שירותים מיוחדים, למעט גמלאות הניידות והתשלומים). הנתבעים חויבו גם ב-20% שכר-טרחת עורך דין ו-40 אלף שקל הוצאות משפט. (ת.א. 862/02).

צרו איתנו קשר *5988