ביהמ"ש: דירה שהוענקה לבני-זוג במתנה מהוריהם תישאר בבעלותם גם לאחר הגירושין

"באירועו של משבר בחיי הנישואין אין כדי לגלגל לאחור את כל שנעשה וניתן - או כדי להפוך את המתנות שהוחלפו במשך חיי הנישואין לבטלות"

מלחמות הגירושין הן, כידוע, לעתים, מלחמות מכוערות ועקובות מדם נפשי. "במלחמה כמו במלחמה", אומרים עורכי-דין רבים, העוסקים בתחום. המלחמה אינה מתמצה ביחסים שבין שני בני הזוג. לעתים משמשים הילדים "נשק" בידיהם. לעתים קרובות נחלצים בני המשפחה לעזרה. ובמהלך המלחמה משמשים עורכי הדין "שכירי חרב", מאמצים את מוחותיהם בחיפוש אחר כל הליך, אשר יהיה בו כדי להפעיל עוד לחץ על בן הזוג שכנגד.

דוגמה לכך ניתן לראות בהליך, שהגיע לאחרונה לסיומו בפני בית המשפט לענייני משפחה בראשון-לציון. מחמת זאת שהליכים כאלה מתנהלים בדלתיים סגורות, מוטל חיסיון על זהות הצדדים להם. לפיכך, נעניק להם זהות בדויה. את בני הזוג נכנה "פלורנס" ו"פיני". את אביה של פלורנס נכנה "אליהו".

פלורנס ופיני היו נשואים זה לזה ואף נולדו להם ילדים. במהלך השנתיים הראשונות לנישואיהם נבנתה, על חלקת קרקע, שהייתה בבעלותו של אליהו, דירה עבורם. עם השלמת הבנייה הם עברו להתגורר בה, עם ילדיהם. כשנתיים לאחר מכן חל ביניהם קרע והם נפרדו. הקרע האמור הוביל למערכה משפטית קשה וארוכה ביניהם. לאחר תקופה ארוכה של התדיינויות הגיעו פלורנס ופיני להסכמות, שקיבלו תוקף של פסק-דין.

במסגרת ההסכמות האמורות, שהושגו בין בני הזוג, לא נכללה תביעה, שהגיש אליהו - אביה של פלורנס - ושנגעה לזכויות בדירה, שבה הם התגוררו. פסק הדין בתביעה זו יצא עתה תחת ידיה של השופטת חני שירה.

על-מנת שהתמונה תהיה ברורה ומובנת, נשוב לאחור בזמן. במקביל לבניית הדירה עבור פלורנס ופיני, חתמו אליהו, פלורנס ופיני על תצהירים, שבאמצעותם הוא העניק להם, והם קיבלו ממנו, במתנה, את זכויותיו במקרקעין, עליהם נבנתה הדירה. בד בבד חתם אליהו גם על ייפוי-כוח בלתי חוזר לשם העברת הזכויות על-שם בני הזוג בספרי המקרקעין.

החזקה ההפוכה

משחיי הנישואין של פלורנס ושל פיני עלו על שרטון, הגיש אליהו תביעה, בה הוא עתר לביטול המתנה. לא רק פיני היה הנתבע באותה התביעה. גם פלורנס נרשמה כנתבעת. כך, אף שניתן לשער, שהתביעה הוגשה בעצה אחת עמה. בתביעה נטען, כי כל עוד הזכויות בדירה לא נרשמו על-שם פלורנס ופיני, היא נותרה בגדר התחייבות לתת מתנה, וכי התחייבות זו הותנתה בתנאי, שלפיו המתנה תוענק רק אם הם יהיו בני זוג. אליהו טען עוד, כי הוא רשאי לחזור בו מהתחייבותו לאור התנהגות מחפירה מצדו של פיני. עוד הוא טען, כי לצד ההתחייבות לתת מתנה, הוא גם מימן את עלויות בנייתה של הדירה.

שלא במפתיע, היה זה פיני שהביע את ההתנגדות החריפה לתביעה. באמצעות עו"ד מגי הלפרין הוא טען, כי התביעה היא קנוניה, שרקמו נגדו פלורנס והוריה. הוא הוסיף וטען, כי המתנה הושלמה, כי היא לא הותנתה בתנאי כלשהו, וכי אליהו כבר אינו יכול לחזור בו ממנה. השופטת שירה ראתה עמו את הדברים עין בעין ודחתה את התביעה.

תחילה הזכירה שירה, שניסיון החיים מלמד על כך, שהורים נוהגים להעניק לצאצאיהם מתנות כספיות ואחרות. "משנישאים הילדים ומקימים משפחה משלהם, הופך בדרך כלל אף בן זוגם (ובעיקר לאחר שנולדו לזוג הצעיר ילדים משותפים) לחלק מהמארג המשפחתי החוסה 'תחת כנפיהם' של ההורים והנתמך בסיועם", המשיכה. בהתבסס על היגיון חיים זה, נתינה שכזו לילדים ולבני זוגם תסווג כמתנה, אלא אם כן יוכח, מפורשות, אחרת, אזכרה את ההלכה, המכונה "הלכת החזקה ההפוכה".

"יש להפעיל את החזקה ההפוכה כל אימת שמוכח כי בין קרובי המשפחה שוררת מערכת יחסים המקימה מטיבה ומטבעה את ההנחה שהנתינה מצד אחד למשנהו עשויה להיות מסווגת כמתנה", המשיכה שירה. "חזקה זו מצומצמת רק לקשרים אשר בהם טבעי להניח שמדובר במתנה, למשל כאשר מדובר ביחסים שבהם המעביר מחויב לדאוג לרווחתו הכלכלית של הנעבר (כמו ביחסים בין הורים וילדים), והיא אינה חלה כאשר הקשר בין הצדדים, אף אם מדובר בקשרי משפחה, אינו יוצר הנחה כי המעביר התכוון להעניק לנעבר מתנה", המשיכה ואזכרה.

התנייה מפורשת

מן הצד הראייתי עברה שירה אל הצד המהותי של דיני המתנה ואל טענתו של אליהו בדבר התנייתה, בתנאי, של התחייבותו להעניק את המתנה. "התניית מתנה בתנאי מחייבת התנייה מפורשת, הגלויה גם למקבל המתנה", קבעה נחרצות. שהרי לא ניתן להסכין עם מצב, שבו נותן המתנה לבדו יידע, לבטח, שהוצמד לה תנאי, המפחית מתוקפה והמעמיד אותה בספק.

אך האם לאור אי-רישומן של הזכויות על-שם פלורנס ופיני המתנה עדיין לא הושלמה ונותרה בגדר התחייבות להעניק מתנה? שאלה שירה. לשם כך היה עליה לבחון מה משמעות אי-השלמת המתנה ברישום. מן הראיות למדה שירה, כי הסיבה לאי-השלמת הרישום הייתה נעוצה בכך, שאליהו-עצמו מנע את הרישום. "משהודה התובע כי הוא זה שמנע מפורשות את רישום הדירה על שם הנתבע אין הוא רשאי להסתמך על אי הרישום ובעצם העיסקה הושלמה ואין הוא רשאי לחזור ממנה לאור המפורט להלן", קבעה שירה.

לשם כך היה עליה לבחון את משמעותה של החתימה, מצדו של אליהו, על ייפוי הכוח הבלתי חוזר. בייפוי הכוח נכתב, במפורש, כי אליהו לא יהיה רשאי לבטלו או לשנותו וכי כוחו יהיה יפה גם לאחר פטירתו. "האם ייפוי כוח בלתי חוזר מעין זה כמוהו כוויתור בכתב על זכות החזרה ממתנה?", שאלה שירה. סקירה של הפסיקה בנוגע לסוגיה זו הביאה אותה אל המסקנה, שלפיה "השורה התחתונה בפסיקה כיום היא, שייפוי כוח בלתי חוזר מהווה ויתור בכתב על זכות החזרה מהמתנה". כך, למרות שעסקת המתנה לא הסתיימה ברישום, ניתן לקבוע, כי במתן ייפוי הכוח הבלתי חוזר, ויתר אליהו על זכותו לחזור בו מן המתנה, יישמה שירה את ההלכה.

שירה לא הסתפקה בכך. "הכלל הוא, שכל עוד לא הסתיימה העסקה ברישום, רשאי נותן המתנה לחזור בו, ואף אינו נדרש ליתן טעם או סיבה לחזרה מהמתנה", המשיכה בסקירת ההלכה הרלבנטית. ומיד פנתה אל החריגים לכלל זה: "שינוי מצב של מקבל המתנה בהסתמך על ההתחייבות, או ויתור בכתב של נותן המתנה על הזכות לחזור בו מהמתנה". ועוד חריג: התנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי נותן המתנה או כלפי בן משפחתו, יכולה אף היא להוביל לכך, שהנותן יהיה רשאי לחזור בו מן המתנה. שירה אזכרה, שזכות זו שונה מקודמותיה בהיותה כללית וללא מגבלות. "הנותן רשאי לחזור בו... אפילו אם ויתר בכתב על זכות זו ואפילו אם המקבל שינה מצבו בהסתמך על המתנה", הסבירה.

לדידה של שירה, פרשנותה של "התנהגות מחפירה", לצורך העניין, אמורה להיות רחבה ולהקל על זה שהתחייב לתת מתנה, שהמקבל נהג בו שלא כראוי, לחזור בו מהתחייבותו. "הנטל להוכיח את ההתנהגות המחפירה מוטל על נותן המתנה ועל ביהמ"ש לבדוק אם ההתנהגות המחפירה לא נגרמה כתוצאה מהתנהגותו של הנותן עצמו", המשיכה בהילוכה. "אם אכן כך הוא, לא יהיה הנותן רשאי לחזור בו מהבטחתו".

השבת מתנה

לאחר כל אלה פנתה השופטת שירה מן הכלל אל הפרט. היא קבעה, כי לא הוצג בפניה מסמך כלשהו, שבו נכלל התנאי, שאליהו-האב טען שבו הייתה מותנית התחייבותו. בכתבי הטענות, שהוגשו מטעמה של פלורנס במסגרת המערכה המשפטית שבינה לבין פיני, מצאה שירה, כי לא זו בלבד שלא נטען בהם דבר בנוגע לתנאי כלשהו למתנה, אלא שהיא טענה שהיא ובעלה הם הבעלים המשותפים בדירה. "הייתכן כי קיומו של תנאי כה מהותי וחשוב של השבת המתנה להוריה, היה נשמט מזיכרונה בעת הכנת כתבי טענותיה של... בתו של התובע??", תמהה שירה וחרצה: "אין זאת שהתנאי אכן לא היה אלא הומצא לצורך התביעה". בקביעתה זו היא קיבלה, למעשה, את טענתו של פיני, שלפיה התביעה הנה משום קנוניה שנרקמה בין פלורנס לבין אביה-אליהו.

שירה אזכרה גם, שבאירועו של משבר בחיי הנישואין אין כדי לגלגל לאחור את כל שנעשה וניתן או כדי להפוך את המתנות, שהוחלפו במשך חיי הנישואין, לבטלות. היא קבעה, כי הוכח בפניה, כי טענתו של אליהו, שלפיה הוא גם מימן את בניית הדירה, הייתה לא נכונה, וכי פלורנס ופיני מימנו אותה מכספיהם. "משכך, נפלה טענתו של התובע כי המימון בא מכיסו ונפגעה קשות אמינותו ואמינות בתו, הנתבעת 2, גרושתו של הנתבע", שבה שירה ו"העבירה" את פלורנס משורות ההגנה אל שורות התביעה.

"משכך, ולאור השקעתו של הנתבע בדירה, נגזרים זכויות הנתבע בדירה לא רק מכוח עיסקת המתנה אלא מעצם השקעתו בה", המשיכה. בכך היא ראתה שינוי לרעה במצבו של מקבל המתנה, אשר הסתמך על ההתחייבות להעניקה. שירה דחתה גם את טענת ההתנהגות המחפירה, שהעלה אליהו ושלא הוכחה כלל ועיקר, דחתה את התביעה וחייבה את אליהו לשלם לפיני - ולא לפלורנס - את הוצאות המשפט ועוד 30 אלף שקלים, בצירוף מע"מ בגין שכר-טרחת עורכת דינו, מגי הלפרין. (תמ"ש 11056/03).