תעשיית מעטפות הכסף של פדרר ורפא

יש הכנסות שאף אחד לא סופר לטניסאי בסבב. למשל, מיליון דולר שטניסאי מקבל מהמארגנים רק כדי שיבטיח את הגעתו לטורניר. כך התפתחה לה תעשיית כסף עצומה מתחת לשולחן, שמבטיחה לטניסאים הבכירים עוד עשרות מיליוני דולר במהלך הקריירה. מה שהחל בפינוקים בסוויטות מפוארות ובטיסות במחלקה ראשונה, הפך מהר מאוד למעטפות עם מאות אלפי דולרים

פני כמה שבועות הצליח רוג'ר פדרר לעקוף את פיט סמפראס ברשימת הטניסאים המכניסים בכל הזמנים. 43 מיליון דולר ועוד קצת. זו היתה שורת ההכנסות של פדרר מפרסים רשמיים בטורנירים. אלא שהמספר הזה נחמד בעיקר עבור הסטטיסטיקה, הכותרות, והיכולת של חובבי הענף לעקוב אחרי הכספים שמחולקים בעולם המקצועני. בפועל, המספרים אפילו לא קרובים למציאות.

כמו בקפיטליזם קלאסי, יש שווים ויש שווים יותר. השווים יותר הם השמות הגדולים, אלו שממלאים את האיצטדיונים, עוזרים לגייס ספונסרים ומאפשרים למכור זכויות שידור. האלופים המוכחים, אלו שכבר זכו בגראנד סלאמים או שהגיעו לפסגת הדרוג, מרוויחים סכומים אסטרונומיים שאינם מוזכרים בטבלת ההכנסות השנתית, סכומים שמשולמים להם ללא קשר להישגים שלהם בטורניר. מדובר ב"דמי הופעה" - תשלום חד פעמי לשחקני-על דוגמת פדרר, נדאל, דיוקוביץ', שראפובה, או האחיות וויליאמס. מדובר בתופעה שהחלה עוד בשנות העשרים של המאה הקודמת עם ביל טילדן האגדי, הסופרסטאר הראשון של ענף הטניס, וממשיכה עד היום אם כי במתכונת שונה.

המשמעות הפשוטה היא: שחקנים בסדר הגודל של פדרר ונדאל לא עוזבים את הבית בלי צ'ק של חצי מיליון דולר לפחות עבור השתתפות בטורניר מסוים. בטורנירים דוגמת דוחא או דובאי, עם ספונסרים כבדים, שילמו בזמנו לכוכבים כמו סמפראס, אגאסי, אנדי רודיק או פדרר עבור ההגעה לטורניר בלבד סכום של מיליון דולר עגול.

הסבב מחייב אמנם את כל שחקני הצמרת להשתתף בכל 9 הטורנירים הגדולים ("הסופר-9"), כך שהטורנירים הנ"ל פטורים מתשלומים נוספים. גם טורנירי הגראנד סלאם כבר לא צריכים לפתות את השחקנים הגדולים לבוא כי הפרסים הכספיים ממילא אסטרונומיים. אבל עדיין יש עשרות טורנירים בסבב שמתחרים על שרותיהם של שחקני העל. אלו מצידם נהנים מהתחרות החופשית וחסרת הפיקוח. עכשיו אפשר לעשות חשבון פשוט: שחקני הצמרת משחקים בשנה בסביבות 10 טורנירים שאינם נכללים בסופר-9 ובגראנד סלאם.

"הכל נעשה מתחת לשולחן"

מתחילת המאה העשרים ועד 1968 לא הורשו שחקנים שהתחרו בטורנירים הגדולים לקבל תמורה כספית והמשחק היה אמור להיות חובבני. רוב השחקנים בעולם אז היו צעירים מבתים אמידים שסיימו אוניברסיטה והסתובבו בעולם בתחרויות על חשבונם הפרטי. עם העלייה בפופולריות של המשחק, לאחר מלחמת העולם השנייה, הפך המצב לאבסורדי עוד יותר. פנומנים כמו רוד לייבר, רוי אמרסון וקן רוזוול נאלצו להתחרות ללא תמורה כספית, למרות שהיו הטובים בעולם, בעוד שמארגני הטורנירים הגדולים עשו מיליונים ממכירת כרטיסים וזכויות פרסום על גבם של השחקנים.

אל תוך הוואקום הזה נכנס ג'ק קרמר האמריקני בשנות ה-50. קרמר, שחקן עבר גדול בעצמו, היה החלוץ הראשון שהקים סבב מקצועני במקביל לסבב המסורתי. הוא ארגן סדרות של משחקים בין השחקנים הטובים בעולם. שני שחקנים היו נוסעים מעיר לעיר במשך שבועות ועורכים משחק ראווה מדי ערב. הרעיון הצליח, האולמות היו מפוצצים, השחקנים קיבלו סוף סוף את מה שמגיע להם והענף קיבל חשיפה עצומה. המצב הזה יצר מציאות לא בריאה לענף - בכדי לקבל במה ולקנות שם עולמי היו צריכים השחקנים הטובים לזכות בטורנירי גראנד סלאם, אבל ללא תמורה כספית. אחרי שזכו בווימבלדון או באליפות ארה"ב וקנו שם עולמי, היו הופכים השחקנים למקצוענים בכדי לסדר את העתיד הכלכלי. אלא שאז לא הורשו יותר להתחרות בטורנירים הגדולים.

התחרות שיצר קרמר עם טורנירי הגראנד סלאם אילצה את מנהלי הטורנירים להתחיל לשלם לשחקני הצמרת בכדי שלא יעזבו למקצוענות. כך החלה תופעת התשלומים "מתחת לשולחן", אחת התקופות השחורות של הענף.

דיק סאוויט בן ה-83, שזכה בווימבלדון ובאליפות אוסטרליה ב-1951, מספר לי ש"בכל טורניר היו מספר שחקני-על שקיבלו כרטיסי טיסה במחלקה הראשונה, סוויטות במלונות הכי יוקרתיים, וכן - גם מעטפות עם מזומנים, ומדובר בסכומים לא קטנים. שחקני צמרת לא היו מגיעים אם לא היה מובטח להם מענק כספי. הכל היה נעשה בחשאי מתחת לשולחן, אבל כולם ידעו על זה". ב-1968 הבינו מנהלי התחרויות שחוק השמירה על החובבנות הוא חסר תוכן ואפשרו למקצוענים להתחרות בטורנירים הגדולים, מה שסלל את הדרך להקמת ארגון הטניס העולמי (ה-ATP) ב-1973.

כספים מחשבון הבנק של העירייה

אלא שאת התופעה כבר אי אפשר היה לעצור. הקרב בין מנהלי התחרויות על הזכות לראות את שחקני הצמרת בטורניר שלהם גרמה לשוק פרוץ של סכומים אסטרונומיים שמשולמים לשחקני צמרת, לעתים ללא פרופורציה. למרות האיסור הרשמי היה ברור לכולם ששחקנים מקבלים כסף מתחת לשולחן בהסכמים שנעשו בין סוכני השחקנים למנהלי התחרות.

ה-ATP מצידו העדיף להעלים עין במשך שנים עד שהפך את התופעה לחוקית בשנת 1990. וולר אבנס, מראשי ה-ATP באותן שנים מספר על הקשיים באכיפת האיסור על תשלומים מתחת לשולחן: "זה ממש לא נכון שהעלמנו עין. ידענו שזה קורה, אבל אין כמעט שום סיכוי להוכיח תשלומים מסוג כזה שהם ברובם בכסף מזומן או בעזרת צד שלישי, אלא אם כן הסוכן או מנהל התחרות פועל ברשלנות כפי שקרה במקרה של גיירמו ווילאס אותו הענשנו".

המקרה המדובר אירע בטורניר רוטרדם ב-1983. ביורן בורג וג'ימי קונורס שהיו השחקנים הבכירים בטורניר ביטלו את השתתפותם ימים ספורים לפני הטורניר, ומנהל התחרות שחיפש תחליף ברמה עולמית פנה לווילאס, הסופרסטאר הארגנטיני, שדרש 75 אלף דולר עבור הגעתו. וילאס התפשר על 60 אלף וקיבל את הכסף במזומן הישר מחשבון הבנק של עיריית רוטרדם. העניין נחשף ו-וילאס חטף קנס כבד והשעיה.

ב-1990 הפך ה-ATP רשמית לגוף ששולט בכל התחרויות בסבב (למעט טורנירי הגראנד סלאם) והתיר לראשונה את האיסור על תשלום "דמי השתתפות" לשחקנים.

ברנקו הורבאט, שחקן עבר קרואטי וכיום מנהל הטורניר בזאגרב, נאלץ להתחרות במנהלי טורנירים עם כיסים עמוקים מאוד. הורבט מסביר את הבעייתיות: "הטורנירים מתחרים על הזכות להביא את פדרר או נדאל ולצאת גדולים. אבל התחרות היא קשה מאוד והסוכנים של שחקני הצמרת מנצלים זאת בציניות בכדי לסחוט את מנהלי התחרויות. הבעיה היא שאין שום פיקוח, ה-ATP לא יכול וגם לא רוצה להיות מעורב, הכל נעשה בחשאיות ואני יכול לומר שהסכומים הם אסטרונומיים. לעתים תקציב של שחקן אחד כמו פדרר או נדאל עולה על סך כל הפרסים בטורניר. המדיניות שלנו בזאגרב היא דווקא לא ללכת על השחקנים הגדולים ביותר, כי קשה לנו להתחרות מול טורנירים יותר עשירים, אבל גם בגלל שהקהל הקרואטי לא ממש מתלהב משחקנים אלא אם מביאים להם אגדות כמו פדרר או נדאל. אצלנו בקרואטיה הקהל יבוא בהמוניו לראות את השחקנים המקומיים, וברגע שהם יפסידו הקהל יאבד עניין. זו מנטליות קרואטית טיפוסית".

מבחינה מעשית, את רוב העבודה עושים כאן הסוכנים של השחקנים. בתחילת השנה כשמתכננים את הלו"ז של השחקן, בודק הסוכן איזה טורניר מוכן להציע סכום כסף גדול יותר עבור הגעתו של הטאלנט. בכל שבוע יש בדרך כלל שני טורנירים בסדר גודל דומה - ומי שמוכן להציע יותר "דמי השתתפות", זוכה בשירותיו של השחקן. יש טורנירים שהתחייבו לספונסרים להשיג מספר מסוים של שחקני טופ-10, מה שאומר שגם שחקנים פחות אטרקטיביים, כמו דווידנקו או נלבנדיאן, נהנים מהכסף הגדול.

לי סידרו מלון בירושלים

האם התופעה הזאת מוצדקת או מוסרית? תלוי את מי שואלים ובאיזה צד אתה. ב-1992 שיחקתי מול ג'ימי קונורס האגדי, אליל נעוריי, בשמינית הגמר של טורניר ריקליס ברמת השרון. קונורס היה אמנם בשלהי הקריירה המפוארת שלו, אבל עדיין עזר למלא את האצטדיון. עוד לפני שהגעתי למשחק מולו נודע לי שהוא קיבל כמאה אלף דולר "דמי הופעה" ממנהלי הטורניר. והנה אני, שחקן צעיר שמנסה להתפרנס למחייתו נלחם מול קונורס במשך שלוש שעות וחצי על עוד 3,000 דולר זניחים, ההפרש הכספי בין הפסד בשמינית הגמר או עלייה לרבע, בעוד שקונורס כבר הרוויח מאה אלף דולר לפני שחבט חבטה אחת. רק בכדי להבהיר: לזוכה בטורניר באותה שנה הובטח פרס כספי של 22 אלף דולר, כחמישית מהסכום שקיבל קונורס רק כדי לכבד את הקהל הישראלי בנוכחותו.

אם הייתם שואלים את איאן פרומן מנהל הטורניר, הוא היה מסביר שהשם קונורס איפשר כניסה של נותני חסות וסייע למכור כרטיסים ולשווק את הטורניר, ולמרות שהפסיד לי בסופו של דבר - הרי מדובר בסיכון מחושב.

שלוש שנים מוקדם יותר ב-1989 ההימור על קונורס הצליח בגדול. הפנומן האמריקני זכה בטורניר במה שהיה התואר המקצועני ה-109 והאחרון שלו בקריירה, כשהוא גובר על עמוס מנסדורף בחצי הגמר ועליי בגמר תוך שהוא ממלא את האצטדיון ברמת השרון במשך שבוע שלם עד אפס מקום ונותן לקהל הישראלי חוויית טניס בלתי נשכחת. ההשקעה של מארגני הטורניר - גם אז כמאה אלף דולר שניתנו לקונורס רק כדי שיבוא - הצדיקה את עצמה בגדול. הצביעות הגיעה לשיאה כשבטקס הענקת הגביעים לאחר שניצח אותי הכריז קונורס שהוא תורם את סכום הזכייה שלו למרכז הטניס. כלומר, במקום 122 אלף דולר הוא הרוויח "רק" 100 אלף באותו שבוע. הקהל הריע לקונורס על נדיבותו, ואילו אני גיחכתי לעצמי בצד.

לצערי הרב הייתי שחקן סבב ממוצע שמתפרנס בעיקר מההכנסות מפרסים רשמיים, ולא הגעתי לרמה שטורנירים מציעים דמי השתתפות. אני יודע שמנסדורף וגליקשטיין בשיאם נהנו מדי פעם מדמי השתתפות. הפעמים היחידות שנהניתי מבונוס מסוים היו באליפות ישראל שנערכה בירושלים בתקופה שלי כשחקן. איגוד הטניס היה מעניק לי כמה אלפי דולרים ובנוסף מפנק אותי במלון המלך דוד בתמורה על העובדה שוויתרתי על הכנסה פוטנציאלית ונקודות דרוג בסבב העולמי באותו שבוע. העובדה שמנסדורף לא התחרה בארץ העלתה את הערך שלי בשוק המקומי.

לפני מספר שנים היתה התארגנות של מספר מנהלים למסד את העסק ולקיים תקרת שכר, אבל לא היה לזה סיכוי מלכתחילה. כרגע מה שהיה הוא מה שיהיה, הכסף הגדול מדבר והשחקנים המובילים בסבב ימשיכו לקבל מליוני דולרים בשנה רק כדי שיואילו בטובם להגיע. בשורה התחתונה: בטניס, כמו בכלכלה העולמית, הפערים בין שחקני הצמרת ובין הפועלים השחורים גדלים משנה לשנה. קפיטליזם במיטבו.

bloom.gilad@gmail.com

צרו איתנו קשר *5988