אחרי שעשה מאות מיליונים בהיי טק, אלי ברקת מוכן לשלב הבא: להפוך לטייקון

לאלי ברקת נמאס להיות האח השקט של ניר והבעל המופנם של אלונה, עכשיו רק נשאר לקנות חברה משפיעה, את הוט למשל, ולשחק במגרש של הגדולים עם ארנק שיש בו כ-400 מיליון דולר ; מישהו מוכר?

אלי ברקת, יו"ר ובעלי BRM, לא מספיקים מאות המיליונים שעשה בהיי-טק. הוא רוצה לקפוץ כיתה, לשחק במגרש של הגדולים באמת. הציעו לו חברת תקשורת, חברה תעשייתית עם כיוון גלובלי כמו נטפים, מכתשים אגן או כי"ל, או איזה בית השקעות - ברקת נזיל וצמא להזדמנויות. לא עניין של מה בכך בתקופה שבה רוב המשקיעים מטמינים את הכסף שעוד נשאר להם מתחת לבלטות, ושבה גם הגדולים באמת שבריריים מתמיד.

ההיי-טק הביא לברקת עושר רב, וגם אם הוא התקשה לשחזר את ההצלחה המסחררת של ההשקעה בצ'ק פוינט, עדיין יש לו חוש לסטארט-אפ טוב. יש לו גם מספיק כסף כדי למשוך לפתע בכתפיו ולהחליט שבעצם הוא מוותר על גיוס מובטח של 200 מיליון דולר לקרן ההמשך של קרן הון סיכון BRM קפיטל, ולשלוח הביתה את המשקיעים המאוכזבים, רק כדי שלא יצטרך לתת להם דין וחשבון על כמה זמן השקיע בקרן ומה פתאום הוא מתעניין בהשקעות אחרות. בינתיים הוא שלח את ידו למניות הוט ואצבעותיו נכוו. הוא התרוצץ בין השועלים הוותיקים והממולחים המחזיקים את מניותיה, ובא נוחי דנקנר וחטף לו את העסקה מתחת לאף. נכון שדנקנר נאלץ לוותר בסופו של דבר על הרכישה, אבל ברקת הספיק ללמוד שכל עסקי ההיי-טק לא הכשירו אותו למשחקי הפוקר של הכלכלה הישנה, ושיש לו עוד הרבה ללמוד לפני שיעלה לשחק עם "המשפחות".

שלא כמו בעלי הון רבים, ברקת ממעט להיחשף. לא תראו אותו באירועים פומביים, לא תראו אותו בפתיחות ובאירועי גאלה, וגם כשארגן סינדיקט רוכשים בראשותו, ובליווי בנק ההשקעות ליהמן ברדרס, לרכוש את 15% המניות של הוט שמחזיק בנק לאומי, בתמורה לסכום שנע בין 300 ל-400 מיליון דולר, הוא שמר על דממת אלחוט. רק כשהמשא ומתן עמו הגיע לדירקטוריון הבנק, הוא הגיע גם לכותרות, שהמשיכו ללוות גם את כישלון המהלך. ברקת, אומרים מקורביו, למד שיעור ראשון וכואב על העולם שמחוץ להיי-טק: "כשאתה רק מדבר על משהו ולא עושה, אתה הופך בעיני כולם לקשקשן".

מה הכשיל את עסקת ברקת-הוט? כדי לענות על השאלה הזאת צריך לומר כמה מילים על חברת הכבלים המאוחדת. יש בה ארבעה בעלי מניות עיקריים, בחלקים דומים בגודלם - ידיעות תקשורת עם כמעט 17%, דלק (יצחק תשובה) עם 16%, אליעזר פישמן עם כ-11% ובנק לאומי עם כ-15%. לאומי מחזיק במניות כחלק מהסדר חובות, והוא ישמח למכור במחיר המתאים. גם בנק הפועלים והבנק הבינלאומי, כ-5% כל אחד כחלק מאותו הסדר, מן הסתם לא יתעקשו לאחוז במניות.

המבנה הזה גורם לכך שאין בעל בית אחד דומיננטי ומובהק, על אף שנוני מוזס, בעל השליטה בידיעות תקשורת, מעורב בחברה יותר מהאחרים. בעלי המניות גם אינם מחויבים זה לזה להצטרף לעסקת מכירה. בנוסף, הם איבדו בשל הפסדים בעבר את הלהט שלהם להשקיע בשדרוגים ובתנופה. הם רוצים קצת שקט, ולהתחיל לראות גם דיבידנדים מההשקעה המסובכת הזאת.

ברקת לא התכוון להסתפק ב-15% שירכוש מלאומי. הוא רצה להגיע לשיעור אחזקה שיאפשר לו לעשות שינויים בחברה, ולאחר שהגיע להבנות עם לאומי התחיל לשוחח עם בעלי המניות כדי לנסות להגיע גם איתם להבנות. בעיקר מול מוזס. מקור המקורב לעסקה טוען כי בשלב הזה נתקל ברקת בפוקר עסקים. בעלי מניות נקבו מחירים גבוהים לטעמו, טענו שהם עצמם מתכוונים להגדיל את חלקם בחברה, ועוד תרגילי משא ומתן.

בעוד ברקת מתחבט בין בעלי המניות ומשהה בינתיים את סיום העסקה עם לאומי, הגיעה אי.די.בי וסיכמה עם לאומי על רכישת המניות. דנקנר פעל בטקטיקה נועזת יותר: קודם ירכוש בלי להשתהות את החלק העומד למכירה, אחר כך יציע הצעת רכש לשאר בעלי המניות. אדם שעקב אחר העסקה מספר כי שאל את ברקת מדוע לא ינסה לקנות את חלקו של אחד מבעלי המניות האחרים. אולם ברקת השיב לו ש"אם נוחי בפנים אין לי מה לעשות שם". הוא ידע שדנקנר איננו נכנס לעסקים כדי להיות שותף פסיבי, ולא רצה להיקלע למלחמת הובלה ולמתיחות עם קונצרן האחזקות הגדול במשק.

כששואלים את ברקת מדוע ויתר, מדוע לא המשיך להילחם, הוא נוהג לצטט שיר של סופרטראמפ: You're old enough to read the signs, and walk away. "ההיי-טק פחות מתוחכם בצד העסקי, פחות כרישי, יותר ג'נטלמני, יותר ישיר ונאיבי", הוא אמר בשיחה עם חבר. "בעולם העסקים המסורתיים, משא ומתן הוא יותר משחק פוקר. צריך להיות יותר זהיר". בהיי-טק גם אפשר לגייס השקעה או לסגור אקזיט בלי אף הדלפה לעיתונות בדרך. פעם, סיפר למקורביו, עניינו אותם בהשקעה בערוץ 2. הם עוד לא החליטו אם זה מעניין. רק באו לפגישה. "כאשר הם היו במעלית בדרך למטה", מספר אחד מהמקורבים, "כבר היו כותרות: BRM הולכת להשקיע בערוץ 2".

אגב, בסביבתו אומרים שהעניין שלו בהוט נשאר כשהיה, ושאם המוכרים יהיו מעוניינים למכור ויפנו אליו, הוא ישקול מחדש.

תחרות עם האח המפורסם

הוט לא הייתה ההשקעה היחידה שברקת בדק, היא הייתה היחידה שדלפה לתקשורת. למה לו בכלל להסתכל על העסק הבעייתי הזה, שרוב רווחיו עדיין מופנים לכיסוי חובות העבר? כי יש לו הכסף ויש לו הידע הטכנולוגי, והוא האמין שהתחרות בין חברות התקשורת תוכרע במגרש הטכנולוגי. מי שישכיל להכין את החברה שלו לעולם שבו הטלפוניה הניידת והנייחת חד הן, וישכלל את כל עולם הצפייה-לפי-דרישה, יזכה ביתרון אדיר. ברקת חשב שהוא יכול להביא את הוט לחזית הטכנולוגית שיכולה להקפיץ את החברה קדימה. זה לא צלח, ויותר משברקת התאכזב הוא עמד משתאה מול ההדלפות לתקשורת, מול הדרך שבה עושים עסקים בעולם שאינו טכנולוגי. מבחינתו זה היה שיעור חשוב. לחבר אמר: "העולם העסקי המסורתי מאוד אחר מעולם ההיי-טק. אני עוד לומד את ההבדלים. בעולם ההיי-טק אין מינופים, הכול אקוויטי; בעולם המסורתי אין אקוויטי, הכול מינוף. ההבדל הזה מכתיב את סוג השחקנים - אלה שחקנים מסוג אחר".

אדם המכיר היטב את הדמויות הפועלות אומר כי אחד הכוחות המניעים את ברקת, מלבד אי השקט הפנימי, הוא תחרות סמויה בינו לבין אחיו ניר, המוכר והכריזמטי יותר מבין השניים. למעשה, כשמדברים איתו, נוצר לפעמים הרושם כי הוא עדיין מתנצח למי מהשניים חלק גדול יותר בהצלחתה הראשונית של BRM, אז בתחילת שנות ה-90. ובכל זאת, הוא התגייס לעזרתו בקמפיין הבחירות לראשות עיריית ירושלים, ושימש כראש המטה שלו (הגיליון נסגר לפני היוודע תוצאות הבחירות). לידידיו אמר לא אחת, "אנחנו כולנו היפרים, במשפחת ברקת", ובבדיחות הדעת הוסיף כי בין ניר ובין אלונה צריך לעבוד קשה כדי לממן את כל הפעילויות החברתיות שהם יוזמים. אלונה, אשתו, היא בעלי מועדון הכדורגל הפועל באר שבע, המשקיעה כספים רבים בשאיפה להשיבו אל הליגה הבכירה.

התחרות הסמויה עם אחיו המפורסם היא כנראה אחת הסיבות המרכזיות לכך שבתחילת השנה, לאחר סדרת הצלחות ב-BRM קפיטל בשנים האחרונות (ראו מסגרת), ברקת החליט שמספיק לו. אחרי שכמעט הצליח לגייס קרן חדשה ממשקיעים שונים, הוא הפתיע את השותפים שלו, את העובדים בקרן ואת הקולגות, ומחליט להפסיק את הגיוס ולשנות מודל. לחברים אמר שהוא קיבל את ההחלטה מאחר שהרגיש שהמודל של קרן הון סיכון לא התאים ל-BRM אף פעם, ושהוא רצה להפסיק את מה שהוא כינה "חטא האינרציה". תוך כדי התהליך היה עליו גם להיפרד ממנשה עזרא, שניהל איתו יחד את BRM קפיטל והיה ונשאר חבר אישי גם לאחר האכזבה.

לזכותו של ברקת ייאמר ש-BRM אכן הייתה תמיד קרן שונה: בעוד שבדרך כלל קרן הון סיכון מגויסת משורה ארוכה של משקיעים, המתחייבים להשקיע בה סכום מסוים לתקופה של עד עשר שנים, והכסף לא מועבר באופן מיידי, אלא על פי הצורך כשמזדמנות ההשקעות - ב-BRM רוב הכסף המנוהל היה תמיד של בעלי הקרן, האחים ברקת ויובל רכבי, שעל-שמם היא גם נקראת (ה-M היא על שמו של עומרי מאן, שפרש בינתיים).

לא פעם אמר ברקת לחבריו שהמשקיעים החיצוניים בקרן מגבילים אותו; שהוא רוצה להשקיע בעוד תחומים ואינו יכול, כי הם דורשים 100% מזמנו. המחשבות הללו הלכו והציקו ככל שהתקדמה הקרן. בוקר אחד קם ואמר לאלונה אשתו, "מה אני צריך את זה?"

עו"ד חנינא ברנדס, המלווה אותו כבר שנים ארוכות, הזהיר אותו שאם ישקיע הון פרטי מחוץ לקרן, וההשקעה תצליח, המשקיעים בקרן יתעצבנו שתשומת הלב הניהולית שלו נמצאת במקום אחר. "תוך כדי התהליך", מספר אדם המעורב בסיפור, "הוא הגיע למסקנה, שלדעתי היא הנכונה, שיש קונפליקט בין הצורך שלו לנהל את כספיו הפרטיים לבין גיוס כספים ממשקיעים זרים. כשהוא הגיע לרגע האמת, המשקיעים דרשו מחויבות שהוא התקשה לספק, שהוא ישקיע את מרבית זמנו בניהול הקרן, ושזו תהיה התחייבות ארוכת טווח".

זה היה מאוד מאכזב, מוסיף אותו אדם. BRM התפתחה בצורה מרשימה, הייתה מהטובות בארץ. הוא מודה שהיה על ברקת לחשוב על הבעייתיות הזאת בטרם פנה לגיוס הקרן. "אני לא יכול להתווכח עם מי שיראה בזה גחמנות", הוא אומר. "לא רצוי שאנשים יגיעו לסיטואציות האלה. זה מהלך מאוד יוצא דופן בעולם הזה, לא עושים דברים כאלה. אבל ככה זה כשמישהו יכול להרשות לעצמו".

האם ברקת התנצל בפני המעורבים בדבר?

"תראי, צריך להכיר את אלי כדי להבין איך הוא מתנהל. אני מכיר אותו, ואני יודע שהוא לא עשה את זה ממקום רע. בראייה שלו, הוא גילה אחריות כלפי המשקיעים הפוטנציאליים".

ואז הגיע גיל שויד

ברקת, יליד 1963, גדל בירושלים ולמד בתיכון מכללת אורט, יחד עם יובל רכבי. בצבא רכבי הלך לחיל האוויר, וברקת לצנחנים. הוא השתתף במלחמת לבנון, ובשעות ההפוגה היה שומע רולינג סטונס בווק-מן שאבא שלו קנה לו. לפני שנים אחדות הגשים חלום ונסע לראות את להקת נעוריו בהופעה.

באוניברסיטה שב ונפגש עם רכבי ויחד הם עשו תואר במתמטיקה ובמדעי המחשב. "אלי היה היחיד שהיה לו ממוצע 100 במקצוע הכי שנוא על לומדי מתמטיקה, 'אינפי' (כינוי לחשבון אינפיניטיסימלי)", מספר רכבי, ומוסיף, "הוא היה יותר טוב במתמטיקה, ואני הייתי יותר טוב במחשבים".

האח הגדול ניר הלך ללמוד מינהל עסקים. לרכבי הייתה חברה שלא כל-כך הצליחה, וניר ברקת טען שזה מפני ששותפו לא יודע כל-כך לנהל עסקים. "אז עומרי, אלי ואני אמרנו לו", מספר רכבי, "אם אתה כל-כך חכם, בוא תראה איך אתה עושה את זה יותר טוב".

בדיוק אז התחיל להסתובב במחשבי האוניברסיטה אחד הווירוסים הראשונים בעולם, והרביעייה החליטה שזו הזדמנות טובה למוצר נדרש, ולהתחלה עסקית. במשך תקופה די ארוכה הם חילקו חינם את התוכנות שפיתחו לטיפול בווירוסים ספציפיים, "שלא יגידו שאנחנו כותבים את הווירוסים כדי למכור תוכנות", מספר רכבי. וכשהגיעו לתוכנה המספקת הגנה נגד חלק גדול מהווירוסים הקיימים והאפשריים, הרגישו שהם יכולים להתחיל לגבות כסף.

במשך שנתיים התנהלה BRM כמו חוג חברים. כתבו תוכנה, נפגשו. בשלב מסוים החלו לשווק בצרפת, בזכות חבר עם נגישות לשוק הצרפתי. יום אחד אלי ברקת יצא למילואים, והקשר שלו, בין המסעות והג'בלאות, היה מתמחה במשרד עורכי הדין נשיץ ברנדס, עו"ד ירון הורוביץ. ברקת סיפר לו כמה בעייתי לכתוב תוכנה כללית לאנטי וירוס, כשברור שמי שכותב את הווירוס הבא מכיר את ההגנה הזאת, ואיך זה בכל זאת אפשרי. הורוביץ שאל אם יש לברקת התנגדות שהוא יספר לעו"ד חנינא ברנדס על השיחה. ברקת אמר, אין בעיה, ואחרי ימים אחדים, האחים ברקת זומנו לפגישה אצל ברנדס.

"הם חזרו ואמרו, וואלה איזה משרד יש לו, כמו של אלקסיס", נזכר רכבי. "אז היה לנו עורך דין שרצינו להחליף, כי הוא לקח 50 דולר לשעה ולא היה לנו כסף לשלם. ניר זרק רמז לחנינא, תשמע, אנחנו מחליפים עורך דין כי שכר הטרחה יקר לנו. חנינא אמר לו, אין בעיה, תשלמו כשתוכלו. בדיעבד חנינא קיבל 6% בצ'ק פוינט, ועשה את עסקת חייו".

מאן וניר ברקת נסעו לארצות הברית להשיג דריסת רגל שם. "הם טסו בסטנד ביי כדי להוזיל עלויות, והיה חשש שיאחרו לפגישה", מספר רכבי. כשהם חזרו הייתה בידיהם טיוטת חוזה לפיתוח מוצרים עבור חברה מלואיזיאנה שלימים נקנתה על-ידי סימנטק, ועם צ'ק מקדמה של חצי מיליון דולר. לחתימת החוזה נסעו כולם, כולל ברנדס. הם ישנו במוטל שכוח אל בדרום וברנדס אמר שזו הפעם הראשונה זה עשרים שנה שהוא ישן במלון בלי שירות חדרים.

החברה האמריקאית קיבלה זכויות לשיווק של האנטי וירוס, ולאחר מכן מסרה לידיהם חלק ניכר מהנדסת התוכנה שלהם. כשנמכרה לסימנטק, המשיכה BRM לספק אותו שירות עבור החברה הרוכשת. בתחילתה, BRM הייתה בכלל חברת פיתוח שניהלה מהנדסי תוכנה. "לא ידענו מהי קרן השקעות, לא גייסנו כסף, לא עלה על דעתנו שאפשר", משחזר רכבי. "כאשר ניר לקח 15 אלף שקל הלוואה בבנק, פחדו להגיד לי את זה כי חששו שלא אישן טוב בלילה".

"יום אחד", משתעשע רכבי בסיפורי ההווי של אז, "קיבלנו טלפון מחברת הדלק הצרפתית טוטאל, והאיש מעבר לקו אמר שהם רוצים לקנות 600 העתקים של אנטי וירוס, ושהם קונים את זה כי הם מאמינים שיש לנו תמיכה טובה ברשת. אלי אמר לו בוודאי, סגר את השיחה ושאל אותי, 'יובל, מה זה רשת'. חודשיים אחרי זה הם קיבלו את המוצר עם תמיכה טובה ברשת".

אבל המכה הגדולה הגיעה לאחר מכן, כשגיל שויד, שלמה קרמר ומריוס נכט, יזמי צ'ק פוינט, הגיעו למשרדי BRM בחיפוש אחר מימון לרעיון שלהם: הגנה מפני חדירה למחשבים (פיירוול). השלושה לא הצליחו לגייס עבורו כסף, ו-BRM שברה את הקרח. 400 אלף דולר ניתנו לשויד ולשותפיו בתמורה ל-50% מהחברה, במה שהתבררה כעסקת חייו של אלי ברקת ושותפיו. האינטרנט היה אז בחיתוליו, ולא רבים חזו כמה מרכזי יהיה הפיירוול. רכבי זוכר שניר ברקת וגיל שויד נסעו לארצות הברית לשווק את הפיירוול, וכאשר הגיעו לענקית המחשבים דאז, לוטוס, אמרו להם שם שזה מוצר נחמד, אבל החברה לא מתכוונת להתחבר לאינטרנט אז אין לה צורך בו.

"צ'ק פוינט לימדה אותנו המון"

ההמשך כבר היה הרבה פחות ורוד, לאחר שבין BRM לבין צ'ק פוינט התגלעו ויכוחים מרים על המשך הדרך של החברה. עד כדי כך שיש המגזימים ואומרים שצ'ק פוינט הצליחה למרות BRM ולא בזכותה. "אנחנו לא האמנו שרעיון כמו פיירוול יכול להישאר בלי גב של חברה כמו סיסקו, ואם לא נשתף פעולה עם אחת הגדולות, הן יאכלו אותנו", משחזר רכבי. "ברוב המקרים לא צומחת חברה מאוד גדולה מסטארט-אפ, ופה היה מצב לא נורמלי. החברות הגדולות לא הבינו מימינן ומשמאלן באינטרנט. צ'ק פוינט הצליחו לגדול מאפס לחברה גדולה, בין השאר כי הגדולים נרדמו בשמירה.

"ניר ואלי חששו שהגדולים יתעוררו, וגיל שויד מאוד לחץ לא לנסות לעשות שותפויות. בדיעבד, גיל צדק. שאלתי פעם את גיל אם כל העסק עם BRM היה כדאי לצ'ק פוינט, והוא אמר לי, במבחן התוצאה כל מה שעשיתי בדרך היה כדאי".

בתקופה ההיא גייסו ל-BRM את צ'רלי פדרמן, כוכב השקעות אמריקאי, נשיא בית השקעות בשם ברודוויי אסושייאטד. אלא שהחיבור עם פדרמן לא היה טבעי: יהודי אמריקאי רך ונעים עם חבורה של צברים מחוספסים, שהצליחו מהר מאוד, אולי מהר מדי. פדרמן, כמו אחרים, עזב לדרכו וגייס קרן משלו, קרוסבר (Crossbar Ventures), המשקיעה גם בחברות ישראליות. אחרים שעברו ב-BRM: יונתן קלאר, היום בקרן נובסקה; יזהר שי, היום בקיינן פרטנרס; רונה שגב-גל, היום שותפה בפיטנגו; ולאחרונה מנשה עזרא, שהפך לשותף בג'מיני.

"צ'ק פוינט לימדה אותנו המון", מספר רכבי. "למדנו שבמקום להיות חברה שמייצרת מוצרים, עדיף להיות חברה שמייצרת חברות. היה מעבר מחברת פיתוח לחברה שמקימה חברות, אבל עדיין עשינו את הפיתוח עבור החברות".

לאט-לאט החברות הפכו ליותר עצמאיות, עד שיום אחד נהפכו לקרן הון סיכון "קלאסית" - אבל לא אופיינית. רוב הכסף המנוהל היה שלהם. מאן עזב כי רצה לעשות דוקטורט. השלושה האחרים מכרו 20% מצ'קפוינט לקרנות הון סיכון, וחלק ניכר מהכסף נועד לקנות את החלק של מאן ב-BRM. רכבי עזב את העבודה בקרן בלי למכור את חלקו, כי "אני טכנולוגי. כל המעבר לקרן הון סיכון פחות דיבר אליי. היום אני עושה לעצמי פרויקטי תוכנה, שאותם אני לא מוכר. טוב לי בחיים, למה אני צריך למכור? כשחושבים על מכירה ושיווק, אף פעם אין זמן להגיע לשלמות טכנולוגית אמיתית. ב-BRM אני מדי פעם מייעץ, אבל אני לא רוצה להיות מעורב יותר מדי".

את הצלחת צ'ק פוינט ניסו ב-BRM לשחזר, בדמות בקווב, חברה שהייתה לה טכנולוגיית דחיפת מידע (למשל, שעל מסך המחשב קופצת הודעה שהגיע מייל). אלי ברקת נסע לארצות הברית לנהל אותה, תוך שהוא מכריז: "אין לי ספק שבקווב תהיה גדולה אפילו מצ'ק פוינט". אבל המציאות הייתה קצת נושכת, והחברה לא התרוממה לגבהים המקווים. ב-2003 הניח ברקת לניהול החברה וחזר ארצה. "הוא חזר משם קצת עם זנב בין הרגליים", מספר אדם המכיר אותו היטב. "וזה לאחר שהשתחצן בעיתונות. הוא למד מזה לקח חשוב, והחכים". היום בקווב בקושי קיימת, היא נסחרת על-פי ערך של סנט ושליש למניה, המשקף שווי של כחצי מיליון דולר בלבד.

ב-2003 חזר ברקת לישראל, מונה למנהל הקרן ונכנס למוטיבציה. יש האומרים, בתעשייה המקומית שאחרי שבקווב לא הייתה הצלחה גדולה ברקת שאף לרשום לעצמו לפחות עוד הצלחה. שלא יגידו שההצלחה הקודמת הייתה במקרה.

cblglobs24@012.net.il

batya-f@globes.co.il

צרו איתנו קשר *5988