האנשים שמאחורי הכותרות הלקוניות: מפוטרי ההיי-טק מספרים על ההודעה, הדמעות והפחד מהעתיד

הכותרות כמעט לקוניות: 150 עובדים מפוטרים בקודאק. חמישים מפוטרים בבית ההשקעות פריזמה. קומברס מפטרת עוד מאתיים, אחרי שרק לאחרונה פיטרה 125. כמעט מאה מעובדי נטפים ישוחררו לבתיהם. והמספרים ממשיכים לזרום. נערמים זה על זה. מצטברים לאלפים. אלפים שצריכים לחזור הביתה ולהודיע לבני הזוג שלהם שבחודש הבא כבר אין תלוש, ושעול הפרנסה כולו נופל מעכשיו עליהם. אלפים שצריכים להסביר לילדים למה הם בבית בשעה כל-כך מוקדמת. למה העיניים אדומות. ולמה הפתיל שלהם התקצר פתאום. אלפים שרגע לפני שהם נרדמים, בדיוק כשהם מחכים לכמה שעות טובות של שכחה, עוצמים עיניים ונזכרים ברגע ההוא, שבו אמרו להם ש"המצב לא טוב" והם כבר הבינו. על אף שלא רצו להבין. והם לא מצליחים להירדם. כי זה לא רק האגו הרמוס, זה גם 2,500 שקל לגן של הילד, והפליימוביל שהבטיחו לו ליום ההולדת, והמשכנתא.

אלה הסיפורים המסתתרים סנטימטר מתחת למספרים הסתמיים. אנשים עם שם ופנים, שעל אף שצברו כבר קילומטרז' מקצועי לא מבוטל, נזרקו פתאום לנקודת ההתחלה. הם יוצאים החוצה לעולם שבו השאלה השנייה שייתקלו בה היא "אז מה אתה עושה?" ועד לפני רבע שעה גם להם הייתה תשובה מצוינת שהתגאו בה. עכשיו הם ייאלצו לגמגם. פתאום כל ההגדרה העצמית שלהם מפרכסת לרגליהם. ואיך הם בכלל אמורים להודיע להורים שאין להם עבודה? לחזור לנקודת החולשה התלותית הזו מפעם. עוד רגע יבקשו מהם לשבת על הספסל האחורי במכונית, ולהפסיק לעשות רעש.

ודווקא מלב הקושי הזה הם אמורים לגייס חיוך ושיעור קומה, לשנן את המנטרה שכולם מטיחים לעברם, ש"הכול לטובה", ולמכור את עצמם למעסיק הבא. לאזור אומץ ולגשש סביב קשרים מהעבר, אולי להם יש משהו טוב להציע. להשתיק את הקול הפנימי הזה שלוחש שאף אחד לא רוצה אותם, לשלוח עוד קורות חיים, ולהתעלם מהכותרות המבשרות בכל יום על עוד מפוטרים המתמודדים על מעט המשרות שיש.

לא היה פשוט למצוא מרואיינים לכתבה הזו. לא שהמפוטרים הרבים שאליהם פנינו לא רצו לדבר. הם רצו מאוד. רק לא בשמותיהם. בלי תמונה בבקשה. לא ככה הם רוצים לעלות על הבמה. ואפשר להבין אותם. היו גם כאלה שהסכימו להתראיין, אבל כעבור שעות ספורות, או אחרי שהתייעצו עם בני הזוג, ביקשו לבטל את השתתפותם. "אני לא צריך שהמעסיק הבא שלי יחשוב שאני אחד כזה שעושה בעיות", הסביר אחד מהם. "כל אחד שישקול לקחת אותי, דבר ראשון יעשה גוגל, וזה לא ההקשר שאני רוצה להופיע בו", הוסיף אחר.

והיו גם כמה שהסכימו. נשים וגברים שבחרו לשתף את הציבור במה שעובר עליהם. לספר למעסיקים איך נראים חייהם של העובדים שהם פיטרו בחיוך מנומס ועם אין-סוף מחמאות מעושות. מה עובר עליהם בימים ובשבועות אחרי שהם מחזירים את רכב הליסינג, אוספים את צ'ק הפיצויים ומתחילים להרים טלפונים מהוססים, בתקווה שאחד מהם יניב את הג'וב הבא. שרק יבוא במהרה בימינו.**

רמון ארני

גיל: 42

אישי: נשואה ואם לשלוש בנות, גרה בשילת

מקום העבודה שממנו פוטרה: חברת זטה פוינט, סטארט-אפ העוסק בדחיסה של בסיסי נתונים ובהאצתם

תפקיד בחברה: מפתחת תוכנה

סימנים מקדימים: "אמנם בחודש שלפני אמרו לנו בחברה שלא הצליחו לגייס כספים, אבל גם הוסיפו שיהיה בסדר, ושבמקרה הגרוע המשקיע המקורי יישא בעול. יחד עם זאת, היו אנשים בחברה שדאגו. אני לא הייתי ביניהם. ואז בערב יום כיפור התחילו סימנים ראשונים שמשהו קורה. המשכורות לא נכנסו בזמן, והודיעו לנו שלא נעבוד בסוכות, למרות שקודם לכן אמרו לנו בדיוק להפך. ביום חמישי כינסו אותנו לשיחה ואמרו שיש בעיה, ושעוד לא ברור איך יפתרו אותה".

ההודעה: "ביום ראשון, ערב סוכות, שלושה ימים אחרי אותה שיחה, אמרו לנו שתתקיים פגישה בשבע בערב, שזה זמן מאוד לא מקובל לפגישה אצלנו. אמרו שלפגישה יגיע נציג המשקיעים, אבל בסוף הוא לא בא. כינסו אותנו ואמרו שהמשקיע מוכן להשקיע לעוד תקופה, אבל בתנאי שיקצצו חצי מ-24 העובדים. אחר כך עשו סבב פגישות אישיות, ולכל אחד אמרו אם הוא נשאר או הולך".

טלטלה: "בזמן המעמד עצמו הייתי במין היי מוזר. כל אותו יום חיכינו ודיברנו - מי יפוטר ומי יישאר, למי יש סיכוי ולמי לא. אלה שיחות שניהלנו גם קודם, אלא שהפעם זה היה שונה. עמדנו מחוץ לחדר וצחקנו. לא הייתה אווירת נכאים, אלא אווירת צחוקים. היום, במרחק של כמה שבועות, זו לא הייתה טראומה רצינית. היו יום-יומיים של דכדוך, אבל זהו. אני לא במשבר גדול מהסיפור".

כעס: "אני מבינה את החברה. אף אחד שם לא רצה את הפיטורים. עבור המשקיעים זו הייתה החלטה כלכלית לחלוטין, וגם אליהם קשה לי לבוא בטענות".

העברת הבשורה: "כשאנשים שואלים אותי 'מה שלומך?' לא תמיד קל לי לומר שפוטרתי. לבנות שלי בישרתי די מהר שאני כבר לא עובדת באותו מקום ושצריך להיפרד מהרכב. רק לדוד מנחם, שהוא בן 90, עוד לא אמרתי. הוא דוד כזה שמאוד חשוב לו לדעת שכולנו מסודרים. מה שהקל עליי זה שכתבתי מייל לכל החברים בתחום, כדי שידעו שאני פנויה להצעות, ובאותה הזדמנות כבר בישרתי. כך לא הייתי צריכה לומר לכל אחד בנפרד".

השלכות כלכליות: "בשורה התחתונה, אין כרגע השלכות כלכליות. הדבר הכי מצחיק הוא שאני לקחתי רכב ליסינג רק ביולי האחרון, וכל התקופה לא הצלחתי למכור את האוטו שלי ומאוד התבאסתי מזה. עד יום הפיטורים, שאז זה דווקא מאוד שימח אותי. חסך לי הרבה בלגן. כרגע אני עדיין מקבלת משכורת, ואחר כך, אם לא אסתדר, אחתום אבטלה. מסתדרים בינתיים".

מה הלאה: "אני מחפשת. פניתי לחברות השמה, אלא שמצידן יש דממת אלחוט. חשבתי שאולי זה קשור לכך שאני מחפשת 80% משרה. אבל בעבר, כשהצבתי את זה כתנאי, זה לא השפיע על מספר ההצעות. יש לי תואר שני במחשבים ו-13 שנות ניסיון בתכנות. אני מכירה גם יוניקס וגם windows, וחשוב לי שהעבודה תהיה במרחק סביר ממודיעין. יש הצעות?"

ניר גולדפרב

גיל: 30

אישי: רווק, גר בתל אביב

מקום העבודה שממנו פוטר: חברת סטראט-אפ

תפקיד בחברה: תמיכה

סימנים מוקדמים: "היה דיבור שהסתובב בחברה והבנתי שצפויים פיטורים, אבל אף אחד לא חזה את היקפם - 50% מהעובדים פוטרו ביום אחד".

ההודעה: "הגענו בבוקר לעבודה, כמו בכל יום, ואז החלו לקרוא לעובדים אחד-אחד למשרדי ההנהלה, והודיעו על פיטורים. היו כאלה שידעו מראש כמה יפוטרו, אז הם ספרו את הנכנסים, וחישבו עד כמה גזר הדין מתקרב אליהם. כמה דקות אחרי שזה התחיל קראו גם לי פנימה. הודיעו לי על פיטוריי, ובאותו היום כבר לקחו לי את הלפ טופ, סגרו לי את שם המשתמש במחשב, וזהו. נשארתי קצת לשבת ליד השולחן שלי והלכתי. למחרת קראו לי לעשות חפיפה קצרה, ויותר לא חזרתי לשם. קיבלתי מהחברה שכר תמורת חודש ההודעה מראש, הקבוע בחוק, ושום דבר מעבר לזה. ככה זה בהיי-טק: מדובר בחוזה אישי, ואין הגנות מלבדו. ניסיתי לבקש תנאי פרישה, כמו שבעבר ניתנו למפוטרים מהחברה, כי ידעתי שתרמתי לא מעט לחברה הזאת, אבל אמרו לי שבגלל שאלה פיטורים המוניים, זה כל מה שהם יכולים לתת. ניסו לעודד אותי, ואמרו לי שהייתי האחרון ברשימה, שהיה קשה לוותר עליי, וזה עשה לי רק יותר רע".

כעס: "על עצם הפיטורים אני לא כועס, אני מניח שלא הייתה ברירה, אבל לא אהבתי את הדרך שבה זה נעשה. פניתי גם למנכ"ל עם התחושות שלי, והוא באמת ניסה לייצר אווירה יותר נעימה; אחר כך התקשרו אליי ושיתפו אותי בתהליך החשיבה. אבל עולות לי כל מיני תהיות, שהרי חברת סטארט-אפ חיה על גיוסים, והחברה גייסה ב-2008 לא מעט כספים. אז נשאלת השאלה איך בוזבזו כל הכספים. בין השאר בוצעה השנה קנייה של מערכת שבסופו של דבר נזרקה לזבל. אם לא היו עושים את הטעות הזו, אז יכול להיות שלי, ולהרבה אחרים, הייתה היום עבודה. אבל עכשיו זה מאוחר מדי לתהיות כאלה".

העברת הבשורה: "אלה לא פיטורים רגילים, אז אין לי בעיה לדבר עליהם, גם בראיונות עבודה. אני לא היחיד בין החברים שחווה על בשרו את המשבר. אם הייתה בפייסבוק קבוצה של המפוטרים, היא הייתה מאוד גדולה".

השלכות כלכליות: "כמו בקלישאות, קודם כול מפטרים את העוזרת, אחר כך מוותרים על המכבסה - כי יש זמן לעשות כביסה ולגהץ לבד. חושבים על ביטול המנוי לעיתון, למרות שדווקא עכשיו יש סוף-סוף זמן לקרוא אותו. עוברים למינימום, בקטנות. מעבר לזה, אחרי חודש ההסתגלות אפשר לחתום בלשכה. לפת לחם אני לא אגיע. בינתיים, אני לא דואג".

מה הלאה: "קודם פונים לחברות ההשמה, ונרשמתי בכולן; מפעילים קשרים אצל מעסיקים קודמים, יושבים על האינטרנט וגולשים בכל אתרי הדרושים. מדפדפים באתרים של חברות היי-טק. יורים לכל הכיוונים. שאלו אותי אם עכשיו, אחרי הניסיון שלי בסטארט-אפ, על הסיכון הכרוך בו, אעדיף לעבוד בארגון גדול, אבל היום זה באמת לא משנה. גם החברות הגדולות מפטרות, ובגדול. הבעייתיות עכשיו היא ברמות השכר הנמוכות יחסית בשוק; הגיוסים הוקפאו, ומי שיושב בתפקיד לא זז. יש לי עשר שנות ניסיון בתפקיד ואיכויות, אבל אתה צריך להתפלל שבכלל יעיפו מבט לעבר קורות החיים שלך, שהטלפון יצלצל. אני לא דואג, אני מאמין בתחום ומאמין בעצמי. ראינו כבר קריסה גדולה של השוק, ואחר כך עלייה מחדש. זה לא הסוף".

אלכס (אלכסנדרה) בוקאי

גיל: 34

אישי: נשואה ואם ל שלושה ילדים, גרה באבן יהודה

מקום העבודה שממנו פוטרה: קודאק

תפקיד בחברה: מנהלת תקשורת שיווקית

סימנים מקדימים: "לא ראיתי שום רמז למה שעתיד לקרות. עבדנו בלחץ. הרבה מאוד פרויקטים. חודשיים לפני הפיטורים התחלף מנהל הקבוצה שלי, והוא כל הזמן דרבן ואמר שכולם יצטרכו לעבוד קשה. לא היו שום סימנים שהולכים לקצץ".

ההודעה: "ביום שני, לקראת סוף ספטמבר, עבדתי מהבית. ואז בשתיים בצהריים ראיתי אי-מייל שמזמן את כל עובדי החטיבה לפגישה בארבע. יש פגישות חטיבה אחת לרבעון, וזה לרוב לא משהו שקורה מעכשיו לעכשיו, אבל לא נבהלתי. ברבע לשלוש התקשר אותו מנהל חדש שלנו, ואמר שהוא רוצה להיפגש איתי. כשאמרתי לו שאני עובדת מהבית באותו יום, הוא אמר: 'טוב, אז מחר'. בפגישה שהייתה בארבע הודיעו לנוכחים שמפטרים 10% מהחטיבה, שיש בה קרוב ל-300 איש. הם גם אמרו שכבר הודיעו לכל מי שפוטר. ואז קלטתי שאולי זו הסיבה שהמנהל חיפש אותי. ובאמת למחרת הוא פיטר אותי. באיזשהו מקום, בגלל מה שקרה יום קודם, הכנתי את עצמי נפשית, אבל עדיין זה היה מאוד מפתיע".

טלטלה: "יצאתי מהחדר והחברים חיכו לי, כי כולם חששו. זה היה מאוד אמוציונלי. אחרי שדיברתי איתם התקשרתי לבעלי ואמרתי לו שחששותיי היו מוצדקים ושאני הולכת הביתה. כן, בכיתי. בעלי עובד ליד, אז הוא אמר, 'בעוד חמש דקות אני אצלך', והלכנו לבית קפה. הוא ניסה לעודד אותי ואמר שזה לא סוף העולם. אבל באותו יום, קשה לראות את הצדדים החיוביים".

כעס: "ניסיתי להבין למה דווקא אני, מצוות של שישה אנשים. נראה לי שהסיבה העיקרית היא שחודש לפני הפיטורים ביקשתי לרדת ל-80% משרה, כי היה לי עמוס עם הילדים - משרה מלאה פלוס והרבה עבודה עם חו"ל גם בערב. בדיעבד זו הייתה טעות, כי זה מה שגרם לו לבחור בי. נראה לי שהפיטורים גם נעשו באופן פזיז. החליטו לקצץ ביום ראשון, וביום שני כבר מסרו שמות. אלה היו פיטורים מתוך פאניקה כלכלית. זו תחושה מאוד לא טובה לעובדים. השקעתי בעבודה יותר משהשקעתי במשפחה, ויום אחד שולפים את השם שלי וזהו. אין סנטימנטים".

העברת הבשורה: "בדרך הביתה סיפרתי להורים שלי, וכשהבת הגדולה שלי חזרה באותו יום מבית הספר, היא הופתעה למצוא אותי בבית, אז סיפרתי גם לה. זה היה הכי קשה, כי זה משהו שעוד קשה להם להבין. הדבר הראשון שהיא שאלה זה מאיפה יהיה לנו כסף, ולמרות שחשבתי שהיא תשמח שאהיה יותר פנויה ויותר בבית, זה היה לה מאוד קשה. היא שאלה, 'מה, אני לא אבוא לעבודה שלך יותר?' היא הרגישה שם בבית, הרי עבדתי שם תשע שנים".

השלכות כלכליות: "הלחץ הכלכלי מאוד מטריד, כי יש הרבה הוצאות ומשכנתא. הרכב היה אצלי בליסינג, אז עכשיו גם צריך לקנות אוטו. בינתיים לא חתכתי הוצאות. עוד לא. מנסים להיות יותר מחושבים בקניות בסופר, וכבר לא יוצאים למסעדות. לא שיצאנו הרבה לפני כן. חושבים פעמיים על כל הוצאה".

מה הלאה: "במקרה, בשבוע שפיטרו אותי התחלתי קורס קונדיטוריה של ארבעה חודשים. סתם בשביל הכיף, ערב אחד בשבוע. עכשיו, בעקבות הפיטורים, זה קיבל יותר משקל ומקום, כי זה משהו שאני מאוד אוהבת. בהתחלה עוד הסתכלתי במודעות דרושים, אבל אז החלטתי שאני לא מחפשת. אני חושבת לבדוק אם אפשר להתפרנס מאפייה מהבית. בינתיים אני אופה לחברים ולמשפחה, ומאוד נהנית".

יונתן צדיק

גיל: 33

אישי: נשוי ואב לילדים,

מתגורר בירושלים

מקום העבודה שממנו פוטר:

אמדוקס ירושלים

תפקיד בחברה: מפתח

תשתיות לאפליקציות ווב

סימנים מקדימים: "בחודש האחרון ידענו שיש מיתון וידענו שאין מספיק חוזים לחברה, כך שהערכתי שגם זמנם של הפיטורים יגיע. מה שלא הערכתי זה שיסגרו את הסניף כולו, ושהיקף הפיטורים יהיה כל-כך רחב".

ההודעה: "מנהלת היחידה הגיעה לסניף, כינסה את העובדים והודיעה על סגירת הסניף, על פיטורי רוב העובדים, ועל כך שכמה מהעובדים הוותיקים יוכלו להשתלב בסניף בהוד השרון. אחרי זה לכל עובד הייתה שיחה עם המנהל שלו, ואז הוא הודיע לי שאני, עם ותק של שנתיים וקצת בחברה, מפוטר".

טלטלה: "אם הבן אדם צופה מראש ונערך לפיטורים זה יותר קל. היו קולגות שלי שקיבלו שוק כשזה קרה להם. אני הערכתי שזה הצעד שאליו הולכת החברה והייתי מוכן לזה, כך שהטלטלה הראשונית נחסכה ממני".

כעס: "זה לא פשוט. אבל באמדוקס ניסו להקל עלינו את העניין, והביאו גורמים חיצוניים שהסבירו איך לחפש עבודה, איך מקבלים דמי אבטלה".

העברת הבשורה: "גם אשתי הייתה מוכנה לפיטורים. חודש לפני זה כבר הרגשנו שזה מה שהולך להתרחש. ואז, אחרי שהודיעו לנו, התקשרתי אליה ופשוט אמרתי, 'זהו זה, זה קרה'. גם המשפחה הקרובה - הוריי, הורי אשתי - היו מוכנים, הודעתי להם מראש שאלה התחושות שלי. הילדים עוד קטנים, אז להם לפחות לא צריך להסביר".

השלכות כלכליות: "עדיין לא עבר חודש ההסתגלות, במסגרת ההודעה המוקדמת, ואני מקווה למצוא עבודה במהירות, שלא נגיע לשלב דמי האבטלה וההשלכות הכלכליות".

מה הלאה: "המצב בשוק, במיוחד בירושלים, קשה. אין הרבה דרישה לעובדים, אז אני נעזר בחברים, בחברות השמה. בעיקר צריך להתאזר בסבלנות".

ג'יי בראג

גיל: 33

אישי: נשוי ואב לארבעה,

גר בביתר עילית, עלה לארץ

בדצמבר 2005

מקום העבודה שממנו

פוטר: חברת VCM סופטוור,

המייצרת תוכנה לניהול

הון סיכון

תפקיד בחברה: מכירות

סימנים מקדימים: "בחודשים האחרונים דיברו בחברה על בנק בינלאומי שעתיד לרכוש אותה. אני שאלתי את הבוס מה יקרה אם זה לא יצא לפועל, והוא אמר שאז הם ימצאו משקיע אחר. כולנו היינו נלהבים, כי ציפינו לעלייה בשכר. ידענו שאנחנו מקבלים שכר הנמוך מהמקובל בשוק, והגיע הזמן לתקן את זה. אבל אחרי כמה חודשים של משא ומתן, כשאותו בנק חזר בו מכוונתו, התחלנו לדאוג. ראיתי שאין כסף שנכנס פנימה, ושער הדולר כבר גבה את מחירו. זה הביא לכך שהוחלט לפטר חצי מעשרת העובדים".

ההודעה: "זה קרה ב-11 בספטמבר, כמה אירוני. כבר הבנתי שהשכר שלי כבד על הבוס, כי אנשים לא קנו את התוכנה, ואני הפכתי לעול. ואז הוא בא למשרד שלי, ואני שאלתי אותו מה קורה עם המשכורת, כי עבר חודש מאז שהייתי אמור לקבל שכר, והכסף לא נכנס. הוא ענה שיש בעיה, ואני הסברתי שככה אני לא יכול להמשיך. התגובה שלו הייתה: 'אני לא חושב שנמשיך יחד'. הוא ניסח זאת בצורה מאוד מנומסת. שאלתי אם מצפים ממני להישאר עוד קצת, והוא אמר שלא. וכך, אחרי שנה ושלושה חודשים בחברה, קוצצתי".

טלטלה: "זה היה איום ונורא. מצד אחד, ידעתי שזה מגיע. מצד שני, נכנסתי לאי-ודאות כי כלל לא ידעתי אם אקבל את השכר שכבר הגיע לי. זה היה הלם גמור. רגע אחד הייתה לי עבודה, ורגע שני כלום".

כעס: "הבוס שלי עדיין חייב לי כסף. זה לא רק המשכורת האחרונה שהוא לא שילם, גם לא ניתנה לי הודעה מראש כמקובל. גם פיצויים עוד לא ראיתי, ובנוסף התברר לי שבחצי השנה האחרונה הוא לא הפריש לי כסף לפנסיה. כשאני שואל אותו מתי הוא יסדר את הדברים, הוא אומר שהוא עושה כמיטב יכולתו, אבל הוא לא יכול להתחייב".

העברת הבשורה: "מיד אחרי השיחה התקשרתי לאשתי ואמרתי לה שביום ראשון אני לא צריך להגיע לעבודה. היא כבר הבינה מה זה אומר. לילדים לא הסברתי. הבכורה רק בת 7, והיא לא שאלה. כשסיפרתי להורים שלי, שהם בחו"ל, שאני מחפש עבודה, הם מאוד נבהלו. עם כל מה שקורה עכשיו בארצות הברית, העיתוי הוא באמת איום ונורא. הם אמרו: 'אוי, עכשיו זה גם הגיע לישראל'".

השלכות כלכליות: "אני המפרנס במשפחה. אשתי לא עובדת. זה הביא לכך שנאלצתי לבקש עזרה מהמשפחה, כי בלי שכר ובלי פיצויים זה באמת בלתי אפשרי להסתדר".

מה הלאה: "לחפש עבודה זה פול טיים ג'וב. המזל הוא שיש לי הרבה קשרים מהעבודה במכירות, וגם הארגון התומך בעולים 'נפש בנפש', ובמיוחד רחל ברגר ממחלקת התעסוקה, עוזרים לי בצורה שלא תיאמן. יש להם רשת תמיכה יוצאת דופן. כרגע יש לי כמה הצעות, אבל הבעיה היא שאנשים מפחדים לקחת סיכון, ורוצים שאעבוד על עמלות מהמכירות עד שהמצב הכלכלי יתבהר. זה מה שהציעו לי בשלושה מקומות עבודה. אני לא יודע מה לעשות. יש לי השבוע עוד שני ראיונות. אולי אחד מהם יתגבש לכדי הצעה סבירה יותר. הלוואי. בתקופה שהייתי ב-VCM הצלחתי לשלש את מספר הלקוחות החדשים שלהם. אני מקווה לתת ביטוי לכישורים שלי גם במקום העבודה הבא".

אורי איסמן

גיל: 33

אישי: נשוי ואב לילד בן שנה וארבעה חודשים, גר בחיפה

מקום העבודה שממנו פוטר: לומניס, חברה למוצרים רפואיים ואסתטיים המבוססים על לייזר ועל אור

תפקיד בחברה: מהנדס מכונות במחלקת הנדסה

סימנים מקדימים: "בתחילת חודש יוני החלה להסתובב שמועה שמשהו הולך לקרות. דיברו על רה-ארגון, שאנשים יזוזו ממקום למקום בתוך החברה, לא על פיטורים. היה לי מזל, ובאמצע יוני יצאתי למילואים והצלחתי להתנתק חלקית מהשמועות. התקשרתי מדי פעם לבדוק שהכול בסדר. אבל אז, ב-16 ביולי, 25 עובדים מתוך 300 הגיעו לעבודה ומצאו זימון לשימוע. למחרת חלק גדול מהם כבר קיבלו מכתבי פיטורים".

ההודעה: "בהתחלה חשבו להעביר אותי למחלקה אחרת בחברה, אז חיכיתי שמנהל המחלקה יחזור מחו"ל ויראיין אותי. בראיון הבנתי שאני לא מה שהוא מחפש, ובאמת בתוך זמן קצר קיבלתי גם אני זימון לשימוע. מבחינה מסוימת זה כבר היה צפוי, אז הכנתי את עצמי מראש. ועדיין, זה מעמד לא נעים. מולי ישבו מנהל הייצור ומנהלת מכוח אדם. התרשמתי שהם לא בדיוק ידעו על מה אני עובד. היה שם הרבה בלגן. את מכתב הפיטורים קיבלתי יום אחרי השימוע".

טלטלה: "זה שם אותי במקום של חשש רגשי. אתה מבין שאתה נכנס למירוץ מקצועי בתקופה שהיא לא טובה מבחינה כלכלית. זה קרה בדיוק לקראת חודש אוגוסט, שבו כולם בחופשה, ואז החגים. לא היה לי ברור לאן הולכים".

כעס: "אין לי טינה כלפי מקום העבודה, כמו מחשבה על חוסר מקצועיות ניהולית שקיים שם. לפי נתוני החברה נראה שדרג הניהול תפקד לא כמו שצריך, ולכן החברה הגיעה לאן שהגיעה".

העברת הבשורה: "אשתי כבר ידעה שיש פיטורים בחברה ושיכול להיות שאני על הכוונת. ביום השימוע אמרתי לה שיש סיכוי שלמחרת אני בבית, כך שגם לה הייתה הכנה. לא נראה לי שיש מישהו שהיה לי קשה לספר לו על הפיטורים יותר מלכל אחד אחר. אולי לאשתי".

השלכות כלכליות: "אנחנו גם ככה יחסית מחושבים עם הכסף, אז לא היינו צריכים לערוך איזה שינוי דרסטי. אין לנו משכנתא כי אנחנו עדיין גרים בשכירות, וגם ידענו שיש לי עוד משכורת חלקית מהעבודה, ושאחר-כך מגיעים לי דמי אבטלה. אשתי מהנדסת ויש לנו חסכונות, והיה ברור לנו שזה מצב זמני ושאמצא משהו אחר".

מה הלאה: "היה לי מזל, ומיד אחרי החגים הצלחתי למצוא עבודה בחברה לביוטכנולוגיה שיושבת בחיפה, ונפלתי על תפקיד אטרקטיבי. כך שבסך-הכול חיפושי העבודה ארכו חודשיים וחצי. אני יודע שלא כל מי שפוטר איתי מצא עבודה, ולפני שבוע היה שם גל פיטורים נוסף".