ביהמ"ש: המינהל זכאי לדמי היתר רק עבור זכות שלא תומחרה בהסכם החכירה

השופטת יעל אחימן סקרה בפסק הדין את פסיקת בתי המשפט מהשנים האחרונות בנושא דמי היתר, כדי להבהיר את הרציונל העומד מאחוריה.

היא קבעה כי בתי המשפט נוהגים להשוות בין צפי הזכות הנרכשת לפי תנאי חוזה החכירה, לבין מימושה בפועל, כבסיס לקביעה בדבר זכות המינהל לגביית דמי היתר.

השופטת אחימן הוסיפה כי בפרשנותם לחוזי ההתקשרות שבין הצדדים, לצורך התרה או איסור של גביית דמי היתר, נותנים בתי המשפט משקל מכריע למימד העסקי של ההתקשרות, והם מאזנים בין זכות המתקשר לוודאות לבין מניעת ההתעשרות שלא כדין על חשבון הקופה הציבורית.

"בהינתן כי ניצולת הקרקע הינה בבחינת נכס מרכזי במסת הנכסים הציבוריים שערכם ניכר, פועל בית המשפט בתוקף סמכותו בעניינים המתבררים בפניו להכפפתה לקריטריונים הוגנים למניעת התעשרות סקטוריאלית", פסקה השופטת אחימן.

לדבריה, "ככל שמוגדלת ניצולת הקרקע ליושבי הנחלות, כך מצטמצמות עתודות זכויות הבנייה, הן ברמה התיאורטית והן ברמה המעשית, ליתר האוכלוסייה, כאשר לאיזונם נדרשת העברה של קפיטל כספי לקרן הציבורית, לחלוקה מחדש של המשאבים".

במקרה זה, על נחלת בני-הזוג היה מבנה יחיד למגורים. אלא שברבות השנים חלו שינויים תכנוניים אזוריים שהגדילו את היקף זכויות הבנייה שלהם בנחלה. הוועדה המקומית אישרה את תוכנית בני הזוג להקים בית נוסף, אלא שמימושה היה כרוך בהסכמת המינהל, שהותנתה בתשלום כ-52 אלף שקל.

אחימן קבעה כי בני-הזוג לא יכלו לדעת, לפי תנאי חוזה החכירה המקורי, שהנחלה שרכשו תהפוך ברבות השנים לנכס מניב להקמת מבנה נוסף למגורים. "הנאתם זו לא תומחרה מעולם ובעת מימושה כיום עומדת זו ל'מיסוי' בדרך של תשלום דמי היתר", נקבע. (ת.א. 33687/07).