אל תמהר להרוס, ניר ברקת

בטרם בנה דבר אחד, הכריז ראש עיריית ירושלים החדש על פירוק גשר המיתרים

עוד בטרם התחיל לבנות משהו, ניר ברקת כבר הורס. פירוק גשר המיתרים - זו היתה אחת הבשורות הראשונות של ראש העיר הנבחר בירושלים. קודם כל, באופן עקרוני, כדאי לחכות עם הכרזות כאלה. אפילו אם דיברת על כך במערכת הבחירות, מן הדין שלפני ההחלטה תלמד קצת יותר, לא רק על הפרויקט הספציפי, אלא בכלל על הדינמיקה של ניהול עיר ובנייתה.

כשראיתי לראשונה את הגשר - אותי זה מאוד הרשים. פתאום, באמצע כל האבן הירושלמית היפה, אך קצת מעיקה, בתוך בתים די עלובים למראה - מזדקר משהו שונה, מודרני, מעניין. מה יש לברקת נגד הגשר? "בעיר הענייה ביותר בישראל צריך להשקיע את הכסף בחינוך, תרבות וניקיון ולא בגשרים".

זו מחשבה יפה, אבל לא תמיד נכונה. את הטיעון הזה שמענו על המוזיאון העירוני בתל אביב, על משכן אמנויות הבמה, על פארק רבינוביץ', כמעט על כל פרויקט ציבורי גדול. ברור שתמיד יש עוד מטרות הנזקקות למימון. אבל פרויקטים כאלה נותנים לעיר את הנשמה שלה, ועיר ללא נשמה היא סתם בניינים.

פרויקטים כמו גשר המיתרים הופכים להיות סמלים של העיר. כמו בית האופרה בסידני, פסל החופש במנהטן, גשר הזהב בסן פרנסיסקו, הפירמידה המודרנית ליד הלובר ורבים אחרים. הסמל העיקרי של ירושלים הוא הכותל המערבי, אבל הוא מחבר את העיר לעברה. גשר המיתרים משדר אופטימיות, קידמה וחזון - הוא מחבר את ירושלים עם העתיד. ומי כמו ירושלים זקוקה לעתיד?

עכשיו אסף חפץ נזכר

אז גם את חפץ אסף נתניהו לחיקו. במסיבת עיתונאים שקיימו השניים הבוקר (ה'), הרביץ מפכ"ל המשטרה לשעבר הופעה, איך אומרים, "נחושה". הוא דיבר כשר לביטחון פנים בממשלת נתניהו שתקום או לא, והמלחמה בפשיעה היתה בראש מעייניו. הרעיון המרכזי שלו הוא "חקיקה - פשוט אכזרית - כלפי העבריינים".

אני בעד. מזמן אני בדעה שאי-אפשר להילחם בפשע בהצלחה, כאשר מעניקים לפושעים מועדים אותן זכויות כמו לאזרחים "רגילים".

אז הרעיון טוב. והביצוע? או, כאן יש בעיה קטנה. "צריך להחזיר את השוטר לאזרח, לא ייתכן שמשטרה לא תענה לטלפונים", הוסיף חפץ ואמר. אבל אחד מאלה שלקחו את המשטרה מהאזרח הוא חפץ עצמו, לא? הוא היה כמה שנים מפכ"ל, ולא זכור שבתקופתו המשטרה ענתה לטלפונים יותר מאשר היום. את אותו הדבר אפשר לומר על דברי חפץ, בדבר "לחימה בלתי מתפשרת בארגוני הפשיעה. הם לא יכולים להכתיב פה את סדר היום". נהדר. אבל מישהו זוכר שבתקופת חפץ ארגוני הפשיעה הכתיבו פה את סדר היום פחות מאשר עכשיו?

האחוריים של דודאמל

באתי השבוע לתזמורת הפילהרמונית לשמוע את הקונצ'רטו לכינור ותזמורת של ברהמס ואת הסימפוניה האיטלקית של מנדלסון. אבל האטרקציה היתה המנצח הצעיר, גוסטבו דודאמל. במשך שבועות פורסמו מודעות שהזמינו את הקהל לחזות בפלא הניצוחי הזה, שמומחים רבים מגדירים אותו כגאון מוזיקלי. אז באמת ראיתי את דודאמל - אבל רק כאשר הוא קד לקהל, לפני ניגון היצירות ואחריהן. בכל שאר הזמן, כלומר בעת שעסק במלאכת הניצוח, אשר לשמה באתי אני ורבים אחרים - בכל הזמן הזה ראינו רק את הגב והישבן של הגאון הצעיר.

ככה זה עובד לא רק בתזמורת הפילהרמונית הישראלית, אלא בכל מקום בעולם. הקהל שבא לקונצרט רואה את כולם. רואים את נגני התזמורת מלפנים, איך הם נראים ואיך הם מנגנים. אם יש סוליסט, אז כמובן רואים גם אותו, את דמותו ואת פועלו. רק את המנצח, האמור להיות הדמות הדומיננטית בקונצרט - רק אותו רואים מאחור.

למה זה מפריע לי? מכיוון שאני רואה המון קונצרטים ב-די.וי.די, שם נראים כפות הידיים, הבעות הפנים והמבטים בעיניים. אין שום אפשרות להעריך, למשל, את המנצח המנוח, הרברט פון קאראיאן, מבלי לראות את פניו - עיניו העצומות כמעט לכל אורך היצירה, המלמול החרישי של מילות הרקוויאם, או האופרה, התמורות בהבעות הפנים, הגוף הנטוי מעט קדימה - זה מרתק, זה ממגנט. זה קאראיאן. ואת זה אי-אפשר לראות מאחור, כמובן.

לראות מנצח רק מאחור, זה כמו, נגיד, לראות את ברק אובמה נואם כשרק חלק גופו האחורי מופנה אל הקהל, או המצלמה. כדי שחוויית הניצוח תעבור בשלמותה, צריך לראות את המנצח בשלמותו. איך עושים את זה? הכי פשוט בעולם. שמים מסך גדול מאחורי התזמורת, מעליו רואים את חלקו הקדמי של המנצח. פעם הטכניקה הזאת לא היתה קיימת, אז נוצרה המסורת של הניצוח מאחור. אבל עכשיו, כשהטכניקה קיימת, למה לא להחזיר לקהל את חלקו הקדמי של המנצח?

אני מציע פה לפילהרמונית לקבוע את התקדים. אין לי ספק ששאר תזמורות העולם יאמצו זאת כי למה לא? למה לתת לקהל הקונצרטים את האחוריים של המנצח ולהסתיר ממנו את החלקים הקדמיים, שהם הכי אקספרסיביים ומשמעותיים לניצוח? *

צרו איתנו קשר *5988