ביהמ"ש: "העברת זכות יוצרים חייבת להיערך בכתב, חתום בידי בעל הזכות"

משך שנים רבות - החל משנת 1977 וכלה בשנת 1999 - שימש עוזי קרן כצלם של עיתון "הארץ". מדי יום עיטרו תצלומיו את דפי העיתון היומי. משלאחר הפסקת עבודתו בעיתון, פרסם "הארץ" שלושה תצלומים, שצולמו על-ידו, אף בלי לציין את שמו כמי שצילמם, הגיש קרן (באמצעות עו"ד דן מירקין) תביעה נגד העיתון. בתביעתו טען להפרת זכות היוצרים שלו ולהפרת הזכות המוסרית שלו בתצלומים. "זכות יוצרים" משמעה, הזכות הקניינית בתצלומים. מילים אחרות: זכות הבעלות. הזכות לקבוע מה ייעשה בהם, מתי ועל-ידי מי. "זכות מוסרית", בהקשרו של קרן, משמעה, הזכות שיינתן לו קרדיט כמי שצילם את אותם התצלומים. החוק קובע, כי הפרת זכויות אלה תזכה את בעל הזכות בפיצוי כספי.

להגנתו טען העיתון (שיוצג בידי עו"ד מיבי מוזר), כי בין הצדדים נחתמו שני הסכמים, אשר במסגרתו של האחרון שביניהם ויתר קרן על זכויותיו בתצלומים. נסביר: תחילה, נחתם בין קרן לבין העיתון, בשנת 1993, הסכם שנועד להסדיר את יחסי העבודה ביניהם. במסגרת הסכם זה נקבע, כי כל עוד קרן עובד עבור העיתון, הוא ימסור את תצלומיו רק לעיתון, וכי זכויות היוצרים בתמונותיו יהיו שייכות לעיתון. עוד נקבע בהסכם זה, כי לאחר סיומו, יהיה קרן זכאי לתשלום תמורת פרסומם של תצלומים, ובלבד שיהיו אלה תצלומים שנעשו לפני שההסכם נחתם. באותו ההסכם נקבע גם, כי הסכמה אחרונה זו תהא תקפה כל עוד לא ייחתם בין הצדדים הסכם אחר.

בבית המשפט טען העיתון, כי "הסכם אחר" אכן נחתם. המדובר בהסכם פשרה, שנחתם בשנת 1999, ושנועד להסדיר את סיום יחסי העבודה בין קרן לבין העיתון. במסגרת הסכם פשרה זה הצהיר קרן, כי בתשלום בשיעור 165 אלף שקלים יסתתמו כל דרישותיו כלפי "הארץ" בגין תקופת ההתקשרות ובגין סיומה. העיתון ביקש לראות בכך ויתור אף על זכותו של קרן לתשלום תמורת פרסום תצלומים, שצולמו על-ידו לפני חתימת ההסכם הראשון.

שופטת בית-משפט השלום בתל-אביב, אביגיל כהן, דחתה את תביעתו של קרן, ככל שזו התבססה על זכות היוצרים שלו בתצלומים. אף היא סברה, כי בהסכם הפשרה הסכים קרן לקבל את התשלום האמור לסילוק כל דרישותיו, לרבות אלה, המתבססות על זכות היוצרים שלו בתצלומים שבארכיון "הארץ". כהן קיבלה את התביעה, שהתבססה על הפרת זכותו המוסרית של קרן, וחייבה את העיתון לפצותו בסך 12 אלף שקלים. 4,000 שקלים בגין כל הפרה.

קרן לא רווה נחת מפסיקתה של כהן וערער עליה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. השופטת רות לבהר-שרון קיבלה עתה את ערעורו בנוגע לזכות היוצרים, אך דחתה את הערעור על גובה הפיצוי בגין הפרת הזכות המוסרית.

'העברה' - רק בכתב

בראשית פסק-דינה התייחסה לבהר-שרון אל הוראותיו הרלבנטיות של חוק זכות יוצרים, אשר חל במועדים הרלבנטיים. היא הזכירה, שעל-פי החוק, במידה ושם התובע מודפס או מסומן על היצירה (תצלום בא בגדר "יצירה") בדרך הרגילה, הוא מוחזק כבעל זכות היוצרים בה, ונטל ההוכחה, כי ההיפך הוא הנכון, עובר אל הנתבע. מששמו של קרן נרשם על גב תצלומיו, היא קבעה, כי על העיתון היה מוטל הנטל להוכיח, כי הוא אינו בעל זכות היוצרים בהם.

לבהר-שרון המשיכה וקבעה, כי אף שבעל זכות יוצרים רשאי להעבירה לאחר, הרי העברה שכזו תהיה תקפה רק אם היא תיעשה בכתב, חתום בידיו. "בהעדר תנאים אלה אין לדבר על 'העברה', ועסקה בעל פה אינה יכולה להוות העברה של זכות יוצרים", קבעה. בקשר לכך, היא קבעה כי הכתב אינו חייב להיות ארוך ומפורט וכי די שתעלה ממנו הכוונה להעביר את הזכות. עם זאת, בעניינו של קרן, קבעה לבהר-שרון, כי בהסכם הפשרה לא נכלל אזכור כלשהו של הזכויות הקנייניות בתצלומים, אפילו לא אזכור קצר ובלתי מפורט. "ראוי לזכור כי דרישת הכתב נועדה להגן על יוצרים בעסקאותיהם עם גופים עסקיים, שהם בדרך כלל מתוחכמים מהיוצרים בענייני מסחר", הסבירה.

לבהר-שרון סיכמה וקבעה, כי "יוצר ביצירה מוחזק כבעליה, עד שלא הוכח ההיפך, וגם אם בחר למסור את הקניין ביצירתו לאחר, עליו לעשות כן בכתב, חתום על ידו".

לאחר הדברים האלה, היא דחתה את טענת "הארץ", שלפיה בהסכם הפשרה ויתר קרן על זכות היוצרים בתצלומיו, אף שהדבר לא צוין בו במפורש. היא הזכירה, שבעבר, בעת חתימת ההסכם הראשון, הוכיח העיתון, כי הוא מודע לדרישת הכתב וייחס לה מקום ומשמעות רבה. משכך, היא קבעה, כי טענתו של "הארץ", לפיה הסכם הפשרה, שנערך על ידי עורכי דינו, "ואשר חזקה עליהם שהינם בקיאים בכל דין, ובוודאי בזכויות יוצרים, דן גם בהעברה מכללא של זכויות הקניין בתמונות... אינה מקובלת, אינה סבירה ואינה עומדת בדרישות החוק".

מעבר לצורך קבעה לבהר-שרון, כי גם כשמדובר בזכות קניין אחרת, אשר לגביה אין בחוק הוראת העברה ספציפית, ולאו דווקא בזכות יוצרים, "הלכה ידועה היא כי אין ויתור באקראי על זכות קניינית".

"זכויות היוצרים בתמונות הינן קניינו של הצלם", המשיכה לבהר-שרון בהילוכה, "ומכוחה שמורה לו הזכות לאבהות על היצירה (הזכות המוסרית) והזכות לתגמול כלכלי מפרסומה (הזכות הקניינית). אין לקבל את הטענה כי המערער ויתר על זכותו הקניינית במשתמע, ומבלי שהדבר צוין מפורשות בהסכם הפשרה שכן מדובר בוויתור בעל משמעות כלכלית", חרצה.

השופטת לא הסתפקה בכך ובחרה לבחון את הסוגיה גם מזווית אחרת, זו של פרשנות הסכם הפשרה לגופו. מלשונו של ההסכם היא הסיקה, כי כוונת הצדדים בחתימה עליו הייתה להסדיר את סוגיית יחסי העובד והמעביד שביניהם. היא הזכירה, שהרקע לחתימת הסכם אחרון זה היה בעובדה, שמש"הארץ" בחר לפטר את קרן מעבודתו, לאחר 22 שנים, טען קרן לקיומם של יחסי עובד-מעביד, על כל הכרוך בכך, ודרש תנאים ופיצויים על-פי קביעה זו.

אלפי תצלומים

"הסכם הפשרה דן בנקודה זו בלבד", קבעה לבהר-שרון והוסיפה: "בצד הלשון המפורשת בכל הנוגע להפסקת יחסי העבודה בין הצדדים והיזקקות לפרטים רבים בכל הנוגע לעניין זה... לשון הסכם הפשרה אינה דנה, לא במפורש ולא מכללא, בזכויות הקניין של מי מהצדדים בנוגע לתמונות". היא הזכירה ש"הארץ" הוא שניסח את הסכם הפשרה ואת הכלל, שלפיו אי הבהירות של הסכם צריכה להתפרש לרעת המנסח. לפיכך, משהעיתון לא ציין, במפורש, בהסכם הפשרה, את סוגיית הבעלות בתצלומים, לא היה בהסכם זה כדי לפגוע בהסכם הקודם, אשר קבע, כי לקרן יישמרו הזכויות בתצלומים, שצולמו על-ידו טרם חתימתו.

לחיזוק מסקנתה זו, ציינה לבהר-שרון את זאת, שסכום הפיצוי, שנקבע בהסכם הפשרה - 165 אלף שקלים - מהווה תוצאה של מכפלת שכרו של קרן ב-22 שנות עבודתו עבור הארץ". בדיוק סכום פיצויי הפיטורין, שיש לשלם לעובד מפוטר, ללא כל קשר לזכויות אחרות שלו. ראיה נוספת לכך, שהסכם הפשרה עסק רק בסוגיית יחסי עובד-מעביד ובפיצוי, לו היה קרן זכאי בגין השנים, בהן עבד אצל העיתון, ללא קשר לזכויות היוצרים באלפי תצלומיו, שנשמרו בארכיון העיתון.

טובת הנאה בזכות

לבהר-שרון בחרה להוסיף "שכבות" לנימוקי פסק הדין. היא הזכירה כי הסכם הפשרה הסדיר טענות, שהיו בפיו של קרן בגין תקופת עבודתו ולסיומה, ולא טענות, שהתעוררו לאחר חתימתו, בגין התקופה שלפני תקופת העבודה. היא אזכרה שהחוק מציין שני סוגים עיקריים של עסקאות בזכות. תוצאות עסקאות אלה שונות בתכלית. האחת, העברת זכות יוצרים. מכירה והעברה מלאה של הזכות, המקנה לרוכש את הבעלות הקניינית בזכות. לאחריה, אין היוצר-המוכר רשאי לעשות עמה דבר. היא כבר אינה שלו. השנייה, הענקת טובת הנאה בזכות, על-פי רישיון. היוצר ממשיך להחזיק בזכות הקניינית והוא מעניק לאחר רישיון לעשות שימוש ביצירתו, תמורת תמלוגים.

היא הוסיפה וקבעה, כי בהסכם הראשון נקבע, למעשה, כי הזכויות בתצלומים, שצולמו על-ידי קרן לפני חתימתו, יישארו בידיו, וכי הוא העניק ל"הארץ" רק את טובת ההנאה, את הזכות לעשות בהן שימוש תמורת תשלום. "זאת ועוד, לעניין מיקומה של זכות היוצרים הקניינית נקבע בפסיקה, כי כאשר לא נתקיימו בין היוצר למעסיקתו יחסי עובד מעביד... הרי שזכויות היוצרים מצויות בידי היוצר אלא אם יש הסכם מפורש לפיו הוא מוותר על הזכות הקניינית", עשתה לבהר-שרון שימוש בטענת העיתון, שלפיה בין הצדדים לא נתקיימו יחסי עובד ומעביד.

סיכומם של דברים: ערעורו של קרן התקבל במובן זה שנקבע, כי זכות היוצרים בתצלומים, שצילם לפני חתימת ההסכם הראשון, הנה שלו, וכי בגין הפרתה, על העיתון לפצותו בסך 15 אלף שקלים. לבהר-שרון לא ראתה להתערב בשיעורו של הפיצוי בגין הפרת הזכות המוסרית. היא קבעה, כי השופטת כהן יישמה נכונה את ההלכה, שלפיה בפסיקת הפיצוי יתחשב בית המשפט, בין השאר, בהיקף ההפרה, במשך הזמן שבו בוצעה, בחומרתה, בנזק הממשי, שנגרם לתובע, ברווח שצמח לנתבע כתוצאה מן ההפרה, במאפייני פעילות הנתבע, בטיב היחסים שבין הצדדים ובתום-לבו של הנתבע. רוב מהומה על לא דבר (כמעט). (ע"א 1195/08).