"צריך לנצל את המשבר. לעסוק בתקיפה ולא רק בבלימה"

הבית > בשכונת הווילות הצפונית-יוקרתית אפקה בתל-אביב. הווילה בת שלושת המפלסים מעוצבת בקווים לבנים נקיים ומוקפת מכל עבריה בחלונות עצומי ממדים המאפשרים לאור טבעי לשטוף את פנים הבית מהרצפה ועד התקרה במפלס העליון. פינות ישיבה, מושקעות ונוחות, פזורות בחללים שיועדו לכך ברחבי הבית, ולצידם פריטי נוי שונים, פסלונים ופרחים, להשלמת התמונה. סדרת תמונות שמן שתלויות על הקיר לאורך מדרגות המובילות לקומה השלישית, מתעטרות בגלי אור בהירים בגוני כחול-תכול, המשתקפים פנימה מבריכת-השחייה שבחצר.

הניסיון לעצב את פנים הבית בסגנון מינימליסטי-נקי לא מצליח להסוות את עוצמתה וגודלה של הווילה החדשה של המטלונים, שבנייתה הושלמה לפני שנה. "זה היה חלום של אשתי ענת ושלי לבנות ולעצב את הבית שלנו, ושכל אחד ישאיר חותמו האישי. אני מתקנא לפעמים בבנאים ובקבלנים על היצירות שהם משאירים אחריהם", אומר בעל הבית, שאביו וסבו היו קבלנים שהותירו אחריהם בניינים רבים בתל-אביב, אבל הוא "רק" עורך-דין מצליח.

המשפחה > "אני בן למשפחה ספרדית שמאוד מושרשת בארץ. משפחתי מצד אבי הייתה המשפחה היהודית הראשונה שהגיעה ליפו ב-1817, כשלא היה אף יהודי בעיר, ובהמשך הייתה אחת המשפחות הראשונות בתל-אביב. מצד אמי המשפחה חיה בארץ מ-1882. גדלתי בשנות ה-50, עם תחושה של חיבור חזק לתל-אביב ולבנייה שלה, והרגשה שהיינו פה לפני כולם. אמי ממשפחה אשכנזית ואבי ספרדי, ומאוד אימצנו והתחברנו למסורת הספרדית.

"הדבר השני שינקתי בילדות היה דמותו של סבא, אבא של אבי, משה מטלון, שהיה איש דומיננטי ועורך-הדין היהודי הראשון ביפו. הוא למד משפטים באיסטנבול ופתח משרד ביפו בשנת 1900. ב-1917 כשהבריטים הגיעו ארצה ורצו שהוא ייסע ללונדון ללמוד משפט אנגלי, סבי סגר את המשרד ועבר לעבוד בבנייה. כל ימיו הוא היה קבלן, בנה את תל-אביב ועסק גם בגאולת קרקעות. הוא הקים את רחוב מטלון, שנקרא על שמו. הוא היה פעיל ציבורית, מראשי הפדרציה הספרדית והופיע בקונגרסים הציוניים. דמות דומיננטית, גם מבחינה פוליטית וגם מחובר מאוד לארץ".

ביוגרפיה מקוצרת > "נולדתי בתל-אביב לאב כלכלן וקבלן, ולאם עקרת-בית. יש לי אח אחד, שעוסק היום בקולנוע. שנינו גדלנו בבית שאבי בנה בשדרות רוטשילד. לפני כן, אבי גר בבית שסבא שלי בנה. היה לנו חיבור מאוד חזק לקרקע. אבי בנה את הדירות בבניין לנו ולכל שלושת אחיו, כך שזה היה בית מאוד משפחתי. גדלתי עם דודיי ובני-דודיי באווירה של חמולה מורחבת.

"בכל מה שקשור לבחירה במקצוע עריכת-הדין הושפעתי מסבי, למרות שלא עסק בכך. אבי לא היה עורך-דין, אבל אחד מדודיי כן, והמקצוע הזה תמיד התגלגל במשפחה. בגיל 8-9 כבר ידעתי שאני הולך להיות עורך-דין. הייתי הדברן בכיתה, בולט ובעל כושר שכנוע, והיה לי ברור שמשפטים זה הכיוון שלי. כשסיימתי את התיכון נרשמתי לעתודה האקדמאית ללימודי משפטים באוני' העברית בירושלים".

פוליטיקה > "ב-1966 הגעתי לירושלים, שהייתה אז עיר קטנה וסגורה עם הוויה סטודנטיאלית מאוד חזקה. הייתי סטודנט מאוד פעיל. הקמתי את אגודת הסטודנטים למשפטים בפקולטה למשפטים, נבחרתי ליו"ר הסתדרות הסטודנטים והקמתי, יחד עם דן מרידור, את תא הסטודנטים של גח"ל (גוש מאוחד של המפלגות חרות והליברלית שנקרא "גח"ל" - גוש חרות-ליברלים, שקדם לליכוד, א' ל'-ו'). באותה עת חשבתי, שכמו סבי ואבי, גם אני אמצא עצמי בפוליטיקה. אבי היה פעיל בציונים הכלליים ואחר-כך בליברלים, בגח"ל ובליכוד, וחשבתי שאלך באותה דרך.

"בשלהי 1969, כשהוקמה ממשלת האחדות הלאומית השנייה של גולדה מאיר, מוניתי לעוזר ולראש לשכת השר אריה דולצ'ין. הייתי אז ילד. אני זוכר את עצמי לובש ז'קטים וחליפות כדי להיראות יותר מבוגר. ישבתי בישיבות עם גולדה מאיר, פנחס ספיר ומנחם בגין, שמאוד כיבדתי. הלשכה של דולצ'ין הייתה מול לשכתו של בגין, ותמיד פחדתי שבגין - שהיה דמות אגדית מבחינתי - יתפוס אותי במסדרון.

"בסוף 1970 הממשלה התפרקה, ואני התגייסתי לפרקליטות הצבאית. הייתי תובע צבאי בעזה ומאוחר יותר בשכם. בסמוך למלחמת יום הכיפורים הזמין אותי צבי אפרת, אז ראש ענף הדין הבינלאומי, והיום השותף שלי במשרד, להקים איתו ענף חדש שעוסק במשפט בינלאומי בפרקליטות הצבאית. קיבלתי את הצעתו ועברתי לקריה".

אשתי > "הכרתי את ענת, אשתי, כששרתי בקריה. היא הייתה הפקידה של הפרקליט הצבאי הראשי, ובאותה תקופה היה מותר לקצינים להתחיל עם חיילות, או שלא חשבתי על זה, והתחלתי איתה. תודה לאל על זה, כי מאז אנחנו ביחד, מעל ל-30 שנה".

המשך ביוגרפיה מקוצרת > "במהלך השירות הצבאי חשתי פתאום שאני רוצה ללכת קדימה, לצאת החוצה מהבועה הישראלית, שבסופו של דבר היא בסך-הכול נקודה אחת על הגלובוס, והחלטתי לנסוע לארה"ב. היום זה חלק מהמסלול הטבעי של ההתפתחות של עורכי-הדין בארץ, אבל אז זה היה חריג. שלחתי קורות-חיים למשרדים בחו"ל, ואף אחד לא התייחס אליי. כשהסתיים החוזה שלי עם הפרקליטות החלטתי לא להאריך אותו למרות שלא מצאתי מקום עבודה.

"ישבתי 4 חודשים בבית בלי עבודה והמשכתי לשלוח בקשות לניו-יורק. פניתי למשרדים שהיו בהם עורכי-דין יהודים בולטים, שחלק מהם הגיעו לארץ, וניסיתי ליצור היכרויות דרך אנשים מהעולם הפוליטי. בסופו של דבר הגעתי למשרד שעמד בראשו עו"ד יהודי שהיה יו"ר הסתדרות ציוני אמריקה. שלוש שנים קודם, הוא ראה אותי מרצה בכנס של הסתדרות ציוני אמריקה, זכר אותי, ואמר לי 'אני מוכן לתת לך לבוא לארה"ב ולבדוק כמה אתה שווה, אבל אני לא יכול להגיד לך כמה תשתכר'. מיד הסכמתי.

"אמרתי לענת, שהייתה חברה שלי כבר שנתיים, 'בואי איתי לאמריקה', והיא הציבה שני תנאים: הראשון שנתחתן, והשני שניסע לשנתיים ולא יותר, כי היא לא רצתה לגדל את הילדים שלה באמריקה. הסכמתי. תוך שלושה שבועות התחתנו, ובסוף 1975 נסענו לארה"ב.

"כשהגעתי למשרד בארה"ב, לא נתנו לי חדר, היה לי שולחן בספרייה, ולקח חודש וחצי עד שעורך-הדין שקיבל אותי לעבודה אמר לי ששכרי יהיה 320 דולר לחודש. הלכתי לשם 'על עיוור', בלי לדעת כמה ארוויח, ולאט-לאט הרווחתי יותר ויותר.

"לאחר זמן מה נולדה בארה"ב בתי הבכורה מיכל. ביום שהסתיימו השנתיים שלנו בארה"ב, ענת אמרה לי ש'הגיע המועד לחזור לארץ', אך אני הייתי באמצע תיק גדול שרציתי להשלים. כשאמרתי לה את זה, היא אמרה 'אין בעיה, תשלים את התיק, אבל אני בארץ'. בסוף 1977 היא חזרה ארצה ואני חזרתי אחרי 4 חודשים. עד היום אני חייב לה את השיבה לארץ, כי אני חושש שהייתי משתעבד שם לעגל הזהב ולא חוזר.

"כשחזרתי ארצה התראיינתי במספר משרדים ולבסוף התלבטתי בין שניים, גורניצקי והרצוג-פוקס-נאמן. מה שהכריע לטובת גורניצקי, מעבר לכימיה שלי עם ירוחם גורניצקי, הייתה העובדה שיעקב נאמן סיפר לי בגאווה שהוא התחיל את הקריירה שלו אצל ירוחם גורניצקי. אמרתי לעצמי אם אני צריך לבחור בין שני משרדים מרשימים אז אני אלך למקור, לבית-הספר הטוב ביותר. מאז אני שם".

פנחס רובין > "התחלנו את הדרך בגורניצקי יחד לפני כ-30 שנה כשכירים. הוא הגיע קצת לפני והיו כאלה שחשבו שתהיה בינינו תחרות, במיוחד כי שנינו התקבלנו בתוך שנה לפירמה כשותפים. אני חושב שפיני ואני שברנו את הטאבו שהיה על צירוף שותפים במשרד. מ-65' עד 80' לא הצטרפו שותפים למשרד, ואז שנינו הצטרפנו ביחד. חשבו שתהיה בינינו תחרות, אבל קרה תהליך הפוך - סוג של השלמה שבה פיני הוא שר החוץ ואני שר הפנים, הוא ראש השותפות ואני השותף המנהל, הוא היו"ר ואני המנכ"ל. אנחנו שותפים וגם חברים, ועל פני 30 שנה כמעט שלא היו בינינו חילוקי דעות משמעותיים.

"זו זכות לעבוד איתו. הוא מגדולי המשפטנים בארץ. הוא לא רק מוכשר ורהוט אלא מה שמאפיין אותו זה שאין תחום עיסוק שהמשרד שלנו מתמחה בו שפיני באופן אישי לא מכיר אותו ועסק בו במשך שנים. הרב-גוניות שלו, החשיבה הרהוטה והמנהיגות הם מבחינתנו נכס".

ה"סקי סינדרום" > אנחנו סוג של קורבן במשבר הזה, כיוון שלא עשינו משהו שגרם לו, ולכן גם הפתרון למשבר יגיע בסופו של דבר מארה"ב, מאירופה ואולי מהמזרח הרחוק. אך יש לי ביקורת על מה שהממשלה עושה עכשיו כדי להתמודד עם השלכותיו. הטיפול של הממשלה היום הוא טיפול של בלימה, ניסיון לתת תשובות למכות שחוטפים מגזרים שונים, לחברות שעלולות לקרוס ולחיסכון של האדם הפשוט, אבל אף אחד לא חשב לנצל את התופעה הזאת כדי לעשות דברים שיתנו למדינה ולכלכלה שלה את היכולת לצאת הרבה יותר מחוזקות ממנו.

"צריך לנצל את המשבר לטובתנו, לעסוק בתקיפה ולא רק בבלימה. התקיפה צריכה להיות על-ידי השקעות מאסיביות בתשתיות בשניים-שלושה תחומים, מפני שבלעדי תשתיות הכלכלה לא יכולה להתפתח. יש היום הזדמנות יוצאת מן הכלל לשקם את הכלכלה ולהתפתח באמצעות המשבר. המקומות העיקריים שצריכים לטפל בהם הם משבר המים ובעיות התחבורה. משבר המים גדל כל הזמן וברור שלא יהיו לנו מים בשנים הקרובות, לא לחקלאות, וגם לא לשתייה ולתעשייה.

"לגבי התחבורה, ברור שאם רוצים לראות צמיחה כלכלית, צריך לקרב את המרכז אל הפריפריה, להשלים את כבישי הרוחב ואת הרכבות שמגיעות למרכז. שתהיה רכבת לירושלים ב-20 דקות ורכבת לאילת בשעתיים. כל אלה ישנו את מפת המדינה ואת הכלכלה, כי אנשים רוצים להיות קרובים למרכז. פעילות כזאת, במיוחד אם יפשטו את ההליכים להזרמת סכומי כסף גדולים לתוך הפרויקטים האלה, תגרום ליצירת מקומות עבודה, לגורמי חוץ שיגיעו לארץ, ותתניע את הכלכלה".

"כרגע יש גם בתשתיות וגם בתחומים אחרים סוג של בונקר. פרויקטים שנמצאים כבר בבנייה מתקדמים, אבל פרויקטים חדשים תקועים. יש שאלה קשה של מימון, איך הם ימומנו, ואין נכונות של משקיעים להיכנס לפרויקטים. יש עצירה של עסקאות שנובעת בחלק מהמקרים ממצוקת אשראי ובחלק אחר מפני שגורמים עסקיים לא יודעים עדיין מה ילד יום. הם חושבים שהשקעה שנראית אטרקטיבית היום, מחר אפשר יהיה להשיג אותה הרבה יותר בזול.

"כולם מחכים לראות מה יקרה. יש פה תהליך פסיכולוגי מעניין. איש עסקים שאתמול היו לו 100 מיליון שקל ועמד לקנות חברה ב-80 מיליון שקל, נשאר היום עם 50 מיליון ויכול לקנות את החברה ב-40. אבל הוא לא קונה אותה. מדוע? כי הוא חושב שייתכן שמחר היא תרד ל-20. ברגע שנעבור את הנקודה של התחתית ונתחיל לעלות, לא יפריע לו פסיכולוגית לקנות את החברה ב-30, גם אם אתמול היא עלתה 20, כי הוא יחשוש שמחר הוא יצטרך לקנות ב-40 מיליון.

"אני קורא לתופעה הזאת 'סקי סינדרום' - תסמונת הסקי. כשגולש מתחיל לגלוש במורד וחושב שהוא רואה את הסוף, הוא מאט קצת, מתכונן לעצירה. פתאום הוא מגלה שיש לו עוד ירידה, ועוד סוף מדומה, ועוד ירידה, ועוד ירידה עד שהוא מגיע לסוף האמיתי. קשה לדעת איפה הסוף. אותו דבר קורה בכלכלה. כשמישהו לא יודע איפה הסוף, וחושב שמחר המצב יידרדר עוד יותר, הוא לא יעשה עסקאות. בסיטואציה של המשבר שאנחנו נמצאים בה, אנשים נמצאים בהידרדרות של סקי. הם לא יודעים איפה הסוף, ולכן לא יקבלו החלטות. ברגע שהם יזהו את הסוף, גם אם אחר-כך העלייה יותר קשה, הם יתחילו לעשות פעולות. להערכתי, המשבר יחמיר עוד יותר ב-2009, שתהיה שנה קשה מאוד לכלכלה, ועד שזה לא יעבור איש לא יקבל החלטות עסקיות".

סדר יום > "אני קם ב-6:30 בבוקר, מעלעל בעיתונים ושותה כוס קפה. ב-7:00 בבוקר אני עושה פעילות ספורטיבית, לפחות 3 פעמים בשבוע, עם מדריכת כושר שמגיעה אלי הביתה. בימים אחרים אני שוחה בבריכת-שחייה שבחצר. בסביבות 9:00-9:30 אני מגיע למשרד ועד הערב אני כמעט לא יוצא החוצה. ארוחת צהריים אני אוכל במשרד מול המחשב.

"בשלוש-ארבע השנים האחרונות 40%-50% מהיום שלי מוקדשים לניהול המשרד. בחצי השני אני עוסק בתיקים. אני עומד בראש צוותים שעוסקים בעסקאות או בפרויקטים בתחום התשתיות, ואחראי על ההנחיות והפעילות שלהם.

"אני משתדל לצאת מהמשרד מוקדם ולהגיע הביתה בין 19:30 ל-20:00 בערב. בעבר זה היה יותר קשה. כשהייתי עורך-דין צעיר יותר הגעתי בתשע-עשר הביתה, וכשהילדים היו קטנים ראיתי אותם בעיקר בסופי-שבוע. היום אני משתדל לשמור על באלאנס. השינוי במחשוב והאפשרות להיות בקשר עם המשרד ב-23:00 בלילה ולעקוב אחר מה שקורה שם גם באמצעות הבלקברי שאני מכור אליו, מאפשר לי לשחק עם השעות ולהגיע מוקדם יותר הביתה. כשאני בא הביתה אני מעלעל בבלקברי ובמחשב, ואם אין לי עבודה, אני קורא קצת או מבלה עם ענת וב-11:00-12:00 בלילה הולך לישון".

פנאי > "ענת ואני צרכני תרבות. אנחנו יוצאים הרבה מאוד, שלוש-ארבע פעמים בשבוע לפחות. אנחנו אוהבים לצאת ומגוונים בין בילויים שונים. יש לנו מנוי לתזמורת הפילהרמונית, מנוי לאופרה, ואנחנו רואים הרבה הצגות תיאטרון, בארץ וגם בלונדון. חוץ מזה אני מנוי למשחקים של מכבי תל-אביב בכדורסל. זו אהבת ילדות שלי מגיל 14. השנה הייתה לי אכזבה גדולה מהם, אבל אני עדיין אוהד את הקבוצה. במשרד יודעים שבימי חמישי אני מגיע עם עניבה ובגדים צהובים ולקראת הערב, לפני המשחקים של מכבי, אני מחליף לג'ינס. אני מכור למכבי".

מוזיקה > "אני אוהב סגנונות שונים במוזיקה. אני אוהב מוזיקה מזרחית, ומכור לעמיר בניון. הייתי בחמש הופעות שלו וקניתי כרטיסים להופעה נוספת בסוף החודש. אני אוהב גם את קובי אפללו. לפני חודש הייתי בהופעה נפלאה שלו. בנוסף, אני אוהב ומאזין למוזיקה קלאסית כל היום. דבר ראשון שאני עושה כשאני מגיע למשרד זה לפתוח רדיו על תחנת קול המוזיקה, והוא נשאר פתוח כל היום, כל זמן שאני במשרד. אני עובד כשצלילי המוזיקה ברקע. גם בבית וברכב אני תמיד עם רדיו או דיסק מתנגן ברקע".

טלוויזיה > "אני כמעט לא צופה בטלוויזיה. בכל זמן נתון יש תוכנית או שתיים שאהובות על ענת ועלי, וזה תמיד מתחלף. היום אנחנו אוהבים לצפות בסדרה 'עקרות-בית נואשות' (על חייהן של חמש עקרות-בית החיות בפרבר אמריקני, א' ל'-ו') ובתוכנית 'העשב של השכן' (דרמה קומית שחורה, המתמקדת סביב ננסי בוטווין, עקרת-בית, אלמנה, שהופכת לסוחרת סמים כדי לפרנס את משפחתה, א' ל'-ו'). אנחנו מקליטים אותן כדי שנוכל לראות כשיש לנו פנאי".

קריאה > "אני אוהב לקרוא ספרים של סופרים ישראלים. אני משתדל לקרוא כל ספר חדש של א.ב. יהושע, של עמוס עוז ושל דוד גרוסמן. הבאתי את כולם לאירועים תרבותיים שערכתי במשרד. פעם בשנה אנחנו עושים כינוס תרבותי ומביאים דמות בולטת בתרבות שתדבר בפני עובדי המשרד. השנה זה היה א.ב. יהושע, שהרצה על ספרו האחרון, ושנה קודם זה היה עמוס עוז".

אלמלא הייתי עו"ד > "הייתי בנאי, ארכיטקט או קבלן. כשהייתי עורך-דין צעיר במשרד גורניצקי, אחד הקליינטים הבולטים באותה תקופה היה אריה פילץ, שבנה בין היתר את דיזנגוף-סנטר. אני זוכר שראיתי אותו עומד ומביט בגאווה על הבניינים שבנה, מכנה אותם 'הילדים שלי', וקינאתי בו. לפני שבוע פגשתי את דוד עזריאלי, גם הוא הסתכל על המגדלים שלו בגאווה, בעוצמה שלהם, וזה משדר המון כוח. יש לי המון קנאה באנשים שבנו דברים.

"כעורכי-דין אנחנו עושים המון עסקאות, פרויקטים ומטפלים בתיקים, ותמיד חושבים שאנחנו נמצאים בלב העשייה, אבל הכול בניירות ובמשפטים, שבסופו של דבר נסגרים והעולם ממשיך לזרום. הכול בר-חלוף. אבי וסבי בנו בניינים והם השאירו משהו אחריהם. כל החיים הייתה בי הכמיהה הזאת לבנות ולהשאיר חותם".

לא יודעים עליי > "שאני אוהב לראיין מתמחים. זה מה שנותן לי את הכוח להמשיך הלאה. זה הדבר שאני הכי אוהב לעשות במשרד. כשקיבלתי את התפקיד לפני 20 שנה זה היה במסגרת סבב בין השותפים. תמיד היו לוקחים את השותף הכי צעיר נותנים לו שנתיים-שלוש לראיין מתמחים, ואחר-כך מעבירים את זה הלאה. אני קיבלתי את זה אז, ומאז לא ויתרתי על זה. המגע הזה עם אנשים צעירים בני 20 וכמה עם הזיק בעיניים, עם הרצון לכבוש את העולם, שנכנסים אלי לחדר, ומצד אחד הם קצת מהוססים ומצד שני חייבים להפגין ביטחון עצמי, מחבר אותי לעולם שלהם.

"אני עושה ראיונות ארוכים, לפעמים של שעה, כדי לפצח את הסוד, את החידה, לנסות לשאול את עצמי אם הוא יהיה הפנחס רובין של עוד 20 שנה. זה אתגר. אני גם נעשה לחלק בנקודה דרמטית בחיים שלהם, שבה נקבעת לעיתים קריירה ארוכת שנים, כישלון או הצלחה. אני חושב שזה מאוד מרתק לעקוב ולראות איפה הם יהיו חמש שנים אחר-כך".

בעוד 10 שנים > "אני רואה את עצמי ממשיך לעבוד בגורניצקי, אולי בתחום אחר, לא בתשתיות, כי במשך כל השנים תמיד אהבתי לשנות ולגוון בעבודה. אני חוגג היום 60 ורוצה שתהיה לי אפשרות, גם אחרי גיל פנסיה ופרישה, להמשיך בפעילות במשרד כשמצד שני אני מוצא איזון נכון בין שאר עיסוקיי לעבודה. אני רוצה לחפש את המקום שבו אשמע יותר מוזיקה, אקרא יותר ספרים ואקדיש יותר זמן לנכדים. אני אוהב גם לצלם, ורוצה לנסוע בעולם ולצלם, כך שאחפש את הנוסחה הנכונה לשילוב בין העבודה לכל השאר". *

רזומה

* עו"ד מוריאל מטלון (60), נולד ומתגורר בת"א. נשוי לענת (אמנית), אב לשלושה וסב לשתיים * שותף-מנהל במשרד עוה"ד גורניצקי, מהמובילים והגדולים בארץ * מתמחה בתחומי אנרגיה, תשתיות ומימון פרויקטים, מלונאות ומקרקעין * ייצג, בין היתר, את המדינה בפרויקט חוצה ישראל, פרויקט ה-B.O.T הראשון הגדול בארץ; את הקבוצה הזוכה, וי.איי.די (ויוונדי, דלק, דנקנר), במכרז ההתפלה באשקלון, וחברה נוספת במכרז להקמת הרכבת התחתית בת"א