גו ווסט

אף סופרסטאר פופ אחר באלף הנוכחי לא לקח הימור אמנותי ומסחרי שכזה. גם לו היה מדובר בכישלון אמנותי או מסחרי, קאניה ווסט היה ראוי לשבח לפחות על האומץ לשבור מסגרות, הגדרות ותגיות שיווקיות בתרבות פופ כה מנוונת ומאובנת חשיבתית. העובדה שגם נכנס למקומות הראשונים במצעדי מכירות האלבומים, וגם עשה זאת כשבידיו אלבום יפה מאוד, מעידה שווסט איננו אמן רגיל. הרי גם בתור מגיש-חרזן-ראפר כפי שאופיין בעבר, הוא לא היה משהו. לא שם סוד קסמו. עיקר כוחו טמון בתובנות טבעיות ועמוקות ובאינטואיציות נדירות ביותר על כוחם התמיר והטמיר של שירי פופ להזיז אותנו: להזיז פיזית, לגעת רגשית, אפילו לסחוף רוחנית.

קאניה ווסט, ובכך ניתן לאתר בו שמץ של "אובמיות", הוא אדם ואמן שאנשים אוהבים לאהוב, גם אם אינם מבינים תמיד מדוע. להבדיל ממרבית הראפרים הוא מעולם לא עורר מחלוקת לגבי עניינים שאינם נוגעים אליו אישית. הוא בהחלט מיהר להאשים את ממשל בוש בהזנחת נפגעי ההוריקן קתרינה, והוא הרי מציק ומלין בעקביות בכל פעם שאינו זוכה בטקס פרסים זה או אחר, אבל ווסט המאוד גאוותן מציג שוויון בין יומרנות להישגים, בין השגיות ליכולות ביצוע, בין רהבתנות לפופ משובח.

"808" הוא שמה של מכונת התופים הקלאסית של חברת רולנד, ושברון לב הוא מושג שכל-כולו אנושיות. החדש של ווסט בנוי מהמתח שבין שברון הלב שהוביל ליצירתו, לבין אמצעי ההבעה בו, שברובם המכריע והמובהק אלקטרוניים. ווסט אינו הראשון שעושה את זה, וכמובן שמהדהדים כאן כמעט כל אמני הרוק הגרמני האלקטרוני, הניו-וייב הבריטי, הטכנו הדטרויטי, הפריזאים השיקיים וכל שאר החשודים המתבקשים.

מה שווסט כן עשה כאן, הוא להתמקד באומץ בשתי בחירות הרפתקניות: קודם כל, זה אינו אלבום היפ-הופ, ולו במובן שאין בו כמעט קטעי ראפ, לא של ווסט עצמו ובקושי של אורחיו. אלו שישנם הם הרצועות החלשות בו. הבחירה הנועזת השנייה של ווסט היא ללכת על אסופת שירי פופ שכולם עטופי צלילים מאסתטיקה ששונה לגמרי מרוב אלו שתיווכו אותו למאזיניו עד כה. ההשפעות האלקטרוניות והצרפתיות חלחלו כבר לאלבומו הקודם, אבל כאן הן אינן עוד תבלין אלא העיקר.

ווסט איבד בשנה שעברה את אמו, שנפטרה בשל הסתבכות של ניתוח פשוט, ואת ארוסתו שעזבה אותו. אם יש להשפעת המכות הללו ביטוי חלש באלבום, למרבה הצער הוא מתבטא בתמלילים. הם לא רעים, אבל השגרתיות של ווסט כתמלילן רק מאדירה את מצוינותו וחריגותו כמעבד ומפיק, כמארגן של צלילים. ווסט פשוט אשף-על בסידור צלילים לכדי חוויה אנושית מדבקת. מגע הזהב המסחרי שלו כבר נפרש על מנעד מוזיקלי נרחב, מהלהיטים שיצר לידידו ולמורה הדרך - לפחות העסקי שלו - ג'יי זי, דרך אלבומיו הקודמים ועד לנוכחי שכה שונה מהם.

שירים מסוימים פה היו יכולים להירשם על-שם אולטראווקס ואפילו הווארד ג'ונס של ראשית שנות ה-80 - אמנים בריטים מהשורה השנייה והשלישית שהיו רחוקים מהמוזיקה השחורה לא פחות מכפי שווסט רחוק מהם. ודאי שווסט נשען על המון ביטחון עצמי כשהפליג כה רחוק ממחוזות הסאונד שעבורם שילמו לו מעריציו, אבל עצם העגינה בחוף מבטחים לאחר ההפלגה בים הלא-בטוח כנראה תשרת אותו בעתיד, ותעצים עוד יותר את אופקיו כיוצר.

מרבית המבקרים כבר הלינו על השימוש האינטנסיבי באלבום באפקט ה"אוטו-טיון" על הקול של ווסט. אפקט המשרת בעיקר לתיקון זיופים ושידוע בציבור כ"האפקט של שר", ונשחק מאז בעשרות אלפי שירי פופ. אלא שכמו כל אמצעי אחר, גם ה"אוטו-טיון" מתברר כבחירה לגיטימית ויעילה בידיים הנכונות ומהכוונות הנכונות. ההזרה, הנטרול והמשב הקריר שאיתם האפקט הזה ממסך את ישירות ההבעה הקולית, מסייעים לווסט פעמיים: גם מונעים התנגשות בין ערוצי הכלים הקרים לבין להט יתר בשירה, התנגשות שהייתה עלולה להגחיך את מפגני התשוקה, הייאוש, הצער והכעס שלו; וגם מאפשרים לו להמשיך את האיפוק והריסון שבעיבודים אל תוך השירה.

ווסט יודע מה לעשות עם עיבודים גרנדיוזיים ועשירים, והוא אשף הדרמות במוזיקה השחורה העכשווית. אלא שכאן, בהשוואה לעצמו ודווקא כשהוא בשברון ליבו, ווסט בוחר להיוותר נזירי, מסוגף, מופנם. אפילו להיט כמו "לאב לוקדאון", שבקלות היה הופך להמנון של ידיים מושטות באוויר באצטדיונים, מוגש כמינימליזם אירופי שעל סף הניכור.

בהאזנות ראשונות האלבום מסרב להיפתח במלוא יפעתו, אבל היא מתגלה אחר-כך. עדיין איני בטוח האם החזון הגדול ב"808" יבשיל באמת לפירות הרגשיים שאמורים לצמוח ממנו עם משקעי השנים לגדר אלבום קלאסי. את זה יעיד רק הזמן. אבל הגדולה של ווסט כאמן פופ עתיר יכולות ומאתגר כבר מזמן כאן, ו"808" הוא הישג מרשים נוסף שלו. *

להתראות, מריאן

מריאן פיית'פול העניקה, בעזרת שורה של מוזיקאים בולטים, טיפול משונה ובלתי אחיד לעשרה שירים של אמנים אחרים

מריאן פיית'פול הפנומנלית חברה למפיק האל ווילנר, ולנבחרת עילית של חברים, מניק קייב, רופוס ווינרייט ואנתוני האגרטי, ועד קית' ריצ'ארדס, מרק ריבו וברי ריינולדס. עשרת השירים האקלקטיים קיבלו טיפול משונה. החידושים הכי מוצלחים הם דווקא ללהקות הפחות ידועות, "הדצמבריסטים" ו"אספרס".

דווקא שני השירים הכי מוכרים שנבחרו לאלבום נופלים קורבנות לעיבודים בקצבים יותר מדי איטיים, שפשוט קוברים אותם וחושפים את פיית'פול וגם את האגרטי לשפל מאוד לא אופייני.

"סוליטיוד" של דיוק אלינגטון, ובמיוחד "או, בייביי בייבי" של סמוקי רובינסון, שהופך לכמעט פרודיה על בלדת סול, הם תחתית העשייה של פיית'פול' האלוהית בשלושים השנים האחרונות. אבל לצדם ולעומתם, כאמור, נוכחות גם הגשות יפות מאוד לשירים של מרל האגארד ורנדי ניומן, ואחת שהיא באמת פיית'פול במיטבה - בשמונה הדקות וארבע השניות של "ילדי האבן", במקור של האספרס. *