סופיות הפטור מארנונה לרחוב פרטי - האומנם?

לאחרונה ניתנו שני פסקי דין - על-ידי בית המשפט העליון בעע"מ 1860/06 תש"ן נ' מ.מ. קרית טבעון, ובבית המשפט לעניינים מנהליים בעמ"נ 207/08 מפעלי נייר נ' עיריית חדרה. בכל אחד בהם דחה בית המשפט את טענת הנישום למתן פטור מארנונה כללית לרחוב פרטי. זאת, לכאורה, בניגוד להלכה שנקבע בסוף שנות ה-80 בפס"ד בעניין דשנים (בג"צ 764/88).

ההצדקה להטלת ארנונה טמונה בהנאה שמפיקים הנישומים מן השירותים שמעניקה הרשות המקומית לנכסים המצויים בהחזקתם. כך, הרשות המקומית מספקת שירותים של פינוי אשפה, ניקוי השטח שסביב הנכס, הארתו, ניקוזו ושירותי תשתית נוספים. הדעת נותנת, כי מקום שמחזיקי נכס נהנים משירותים אלו, ראוי כי ישתתפו במימון עלותם.

אולם, המחוקק מיעט מהגדרת "נכסים" שבסעיף 269 לפקודת העיריות (שהמחזיקים בהם חייבים בתשלום ארנונה) נכסים שהם "רחוב". דומה שבכך בוטאה ההשקפה, שכאשר הנהנה מן הנכס ומן השירותים הניתנים לנכס הוא ציבור בלתי מסוים של פרטים - להבדילם מן המחזיק בנכס - ראוי כי ציבור זה הוא שיישא בעלות השירותים שמספקת הרשות המקומית לנכס.

איתורו של הנהנה משירותי הרשות המקומית הניתנים לנכס אינו פשוט, שכן קיים קושי לכמת את הנאתם של המחזיקים בנכס מחד גיסא, ושל כלל הציבור מאידך גיסא.

כך למשל בעניין דשנים שהוזכר לעיל, נקבעה הלכה לפיה היות הרחוב פרטי אינה מביאה בהכרח למסקנה כי אין לפטרו מארנונה כללית. באותו מקרה דובר על מפעל עתיר מימדים אשר התפרס על שטחים של מאות דונמים, אשר כלל בגדרו בין היתר גם מערכת של רחובות ודרכים אשר שימשו למעבר עובדים, ספקים, לקוחות ויתר הציבור אשר ביקש להגיע למפעל.

במקרה זה נקבע על-ידי בית המשפט העליון, מפי השופט דב לוין, כי הגם שהשימוש ברחובות בתחום המפעל הוא מבוקר ומותנה בקבלת אישור, הרי שמדובר בציבור בלתי מסוים ועל כן ראוי וצודק לראות בשטחים אלה כרחובות הפטורים מארנונה כללית.

והנה, בעניין מפעלי חדרה, הגיע בית המשפט לעניינים מנהליים, לכאורה בנסיבות דומות, למסקנה הפוכה. עיון מדוקדק בפסק הדין מביאנו לתוצאה אחרת. בית המשפט השתית את מסקנתו המשפטית על עניין עובדתי. באותו מקרה המפעל לא הוכיח בערכאה הדיונית מהם השימושים הנעשים באותן הדרכים, ומי המשתמשים בהן. על כן, בית המשפט שישב כערכאת ערעור סבר כי אין להתערב במסקנות הערכאה הדיונית, ובשל כך מנע מהמפעל את הפטור המבוקש.

גם בעניין תש"ן נקבע על-ידי בית המשפט העליון כי רחוב פרטי אינו זכאי לפטור מארנונה. גם שם סבר בית המשפט כי אין לסטות מהמסקנה אליה הגיעה הערכאה הדיונית, כי אין ליתן פטור לרחובות ודרכים המצויים בתחום המפעל בשל העובדה כי על-פי קביעת הערכאה הדיונית, הנהנית העיקרית מהרחובות והדרכים היא תש"ן עצמה, ובשל כך ראוי והוגן כי היא תישא בעצמה בחלקה במימון פעולותיה של רשות מקומית, ותשלם ארנונה בגין אותם השטחים.

עיננו רואות, אם כך, שלמרות שהפטור לרחוב פרטי לא בוטל, הרי שהערכאות הדיונית ממעטות להחילו בשל העובדה כי מתן פטור ליחיד משמעותו הגברת הנטל על הציבור. השווה גם בעניין ע"א 9368/96 מליסרון נ' עיריית קרית ביאליק. נדמה כי היכולת להוכיח את טענת הפטור נגזרת במידה רבה מהתשתית העובדתית שמוצגת בערכאות הדיונית, ובמידת ההצלחה של הנישום להראות כי השימוש ברחוב בשטחו הוא לטובת כלל הציבור. *

הכותבים הם ממשרד עו"ד כץ, גבע, איצקוביץ, המתמחה במיסוי מוניציפאלי, תכנון ובנייה ומקרקעין.