שירת קבצנים

"הנפש הטובה מסצ'ואן", שעלה בסוף השבוע בתיאטרון הקאמרי, רלוונטי היום יותר מתמיד. המחזה שכתב ברטולד ברכט מיד אחרי השפל הכלכלי הגדול בארה"ב, מתעסק בקושי של בני-האדם לשמור על צלמם ועל זהותם בזמן משבר עולמי מטלטל /

ביום שבו נערכה החזרה הגנרלית להצגה "הנפש הטובה מסצ'ואן", קברו באתונה נער בן 15 שנורה בידי המשטרה. הריגתו בטעות, או רציחתו בשוגג, הבעירה את יוון. המשבר הכלכלי הכה קשות ב"ערש הדמוקרטיה". אין עבודה. נקודה. צעירים מסרבים להיעשק מהמשאב הטבעי השייך להם בזכות: העתיד. לכן הם יצאו ברבבותיהם לרחובות, פרקו את זעמם על הדבר שאינו נמצא בידיהם: רכוש.

בינתיים, במחוז סצ'ואן שבסין, אנשים מנסים להסתדר בלי לעשות כל-כך הרבה רעש. מוכר המים מתפלל לבצורת. ולאלים שיגאלו אותו מהעוני המרוד. והללו מופיעים: צחורים ומהודרים, משל ירדו מהאולימפוס. מדושנים כוועדה מחלקת פרסים הבוחנת בפיהוק שורת מועמדים מזי רעב. הם מחפשים, כמו אלוהים והשטן של היהודים, פעם, בימי לוט, צדיק בסדום. אם לא ימצאו מספיק נשמות טהורות, יסגרו את הבאסטה. שלום עולם. ולא להתראות. נשמה כזו, הנפש הטובה מסצ'ואן, היא שן טה. זונה. למרות שהדבר יעלה לה באפשרות לשלם שכר דירה, שן טה היא היחידה בסצ'ואן המסכימה להלין את השליחים בקיטונה הצנוע. בשכרה הארצי היא מקבלת סכום כסף, ורוכשת זיכיון לחנות טבק. אבל הזמנים קשים. נואשים. השכונה ענייה. תהלוכת מוצצי דם - חלכאים ועשירים, נתלית מיד כאבן ריחיים על צווארה של שן טה, הגוררת אותה במורד הסולם המוסרי.

אופרה בגרוש

המחזה "הנפש הטובה מסצו'אן" מאת המחזאי היהודי-גרמני המנוח ברטולט ברכט, מונח על שולחנו של התיאטרון הקאמרי כבר 4 שנים. בצירוף מקרים מסתורי, בחודש מאי השנה עלתה הפקה מדוברת של המחזה, שהוצג לראשונה בראשית שנות ה-40, על במת ה"יאנג ויק" בלונדון. בניגוד להפקה המודרניסטית-דרמטית בבריטניה, אצלנו בחר אודי בן משה, במאי ההצגה ומעבד המחזה, לצייד את כל אחד מהשחקנים בכלי נגינה ובשלל תפקידים, ולהותיר את הבמה כמעט עירומה. "המחזה הזה הוא סוג של שירת קבצנים", מסביר בן משה. "הוא מדבר על שפל ועל עוני. על אנשים שמתמודדים עם המון קשיים. למרות שה'קאמרי' אולי יתלונן שזה עלה הרבה כסף, רציתי לעשות משהו שייראה עני ודל אמצעים. זה כל הרעיון, שמעט שחקנים צריכים לתזז על הבמה העירומה הזו ולייצר בעצמם הצגה. לרוץ כמו משוגעים, לעשות מאה חילופים, לנגן בעצמם, לשיר בעצמם, לרקוד בעצמם ולהאיר בעצמם את עצמם. זה מה שחיפשתי, שירת קבצנים שגם באה לידי ביטוי באופן תיאטרלי. שהרי 'הנפש הטובה מסצ'ואן' עוסק בקושי של הבן-אדם להישאר בן-אדם בחברה מודרנית".

את "הנפש הטובה מסצו'אן" כתב ברטולד ברכט ב-1938, על סף פרוץ מלחמת העולם השנייה. לפני שנים רבות, בארץ אחרת. ובכל זאת, קובע בן משה כי "אין היום מחזה יותר רלוונטי מ'הנפש הטובה מסצ'ואן'. ברכט כתב את המחזה מיד אחרי השפל הכלכלי שהיה בארה"ב, ואנחנו עכשיו עומדים בפני שפל כלכלי דומה. הרבה אנשים יסתובבו פה ברחובות בלי אוכל ואז כולנו נידרש לשאלה המרכזית של המחזה: 'איך אתה שומר על עצמך, איך אתה שומר על הנפש שלך בתוך מצב הישרדותי'". ואולי אין זה מקרה שבלונדון ובתל-אביב חשו כמעט במקביל את רוחות הזמן. אולי אין זה מקרה שכאשר עלתה ההצגה הראשונה של 'הנפש הטובה מסצ'ואן', ברביעי שעבר, הייתה יוון כבר נתונה בשביתה כללית. צעדים ספורים מן הכאוס.

לא גיברת ולא אדון

ברכט היה מסכים כנראה עם בן-משה, ש"בן-אדם הוא מין יצור נקרע ומתלבט. זה מה שהופך אותו לבן-אדם. אם הוא לא כזה הוא לא בן-אדם. הוא בהמה". את הקונפליקט הזה ממחיז ברכט באמצעות דילמת הזהות הקיומית של גיבורת המחזה, שן טה.

אולה שור-סלקטר מגלמת את שן טה, אותה ואת האלטר-אגו הגברי-דורסני שיצרה: "בן הדוד" שוי טה, שבמכנסיו המחויטים העולם נעשה לפתע מקום שקל הרבה יותר להתנהל בו. או אפילו לנהל. "כשסיפרתי לפסיכולוגית שלי על התפקיד שאני עומדת לעשות היא מאוד צחקה", נזכרת שור-סלקטר שכבר התמודדה עם פרדוקסים קיומיים בתפקידה כאנטיגונה, שזיכה אותה בפרס השחקנית הטובה לשנת 2006. "אני בן-אדם שבחיים הרבה פעמים מאוד קשה לו להיות אסרטיבי. אבל כשאני עולה על הבמה אני מגייסת חלק אחר בתוכי. ויכולה להתפשט נפשית ולעיתים פיזית. כך גם אצל שן טה/שוי טה: גם כשהיא רק שן טה, האישה המכילה הכל, הנדרסת, שוי טה קיים מתחת לפני השטח. כשהיא לובשת את בגדיו, החלק הזה מבעבע למעלה: האסרטיביות, השנאה, הכעס. זה תמיד קיים, רק שהיא לא מסוגלת לבטא את זה. לכן שתי הדמויות קצת דו-ממדיות כשהן עומדות בפני עצמן. עד לסצנה האחרונה במחזה".

*גילמת בעבר דמות גברית?

"על הבמה? לא. זה היה תהליך מרתק. עברתי הרבה מאוד סוגי גברים עד שהגעתי לשוי טה שראית. כרגע אני מאוד שלמה עם הגבר שיצא. הבנתי שמה שמניע אותו זה שהוא בא כדי להגן על שן טה. זה המקור לאסרטיביות ולדורסנות שלו. רק דרך שוי טה היא יכולה לכעוס. דרך שוי טה היא יכולה להגיד 'אתה לא אוהב אותי'. המקום של ה'לא' קשה לכולנו בחיים. גם לשמוע לא וגם להגיד לא. זה לא נעים לאף אחד. ולה זה לא נעים באופן מיוחד. כי היא, נו, היא הזונה הטובה. וקורעים אותה לגזרים".

מי מפחד מהזאב הרע

את מושא האהבה חסרת הגבולות של שן טה, יאנג סון, הטייס המובטל, מגלם אסף פריינטא. בניגוד לשור-סלקטר, פריינטא התקשה מאוד להתחבר לדמות. "יאנג סון הוא הזאב הרע. והוא הדוגמה האנושית לשורד, לסורבייבר אמיתי. לאדם שנע בחיים שלו מנקודה לנקודה לא מתוך רצון או תודעה מכוונת. הוא עסוק בשאלות כמו 'כמה מגיע לי? למה אני לא מקבל?'. הוא סומך על המראה שלו כדי לשרוד, הוא מאוד יהיר, והוא לא קשור אלי בשום דבר. כשאני מסתכל במראה אני עדיין רואה ילד שמן. אבל יאנג סון הוא סוג של מתנה. לשחק גבר-גבר כזה זה דבר שמאפשר לך לבחון את הקצוות שלך. ולא היה לי קל למצוא את הדמות הזו בתוכי".

פריינטא מספיק מתחבר לדמותו כדי לחוש כי המסר שביקש ברכט להעביר הוא שהישרדות גרידא, תוך ויתורים קטנים או גדולים על השאיפה לשלמות מוסרית, היא מנת חלקו של האדם בעולם הזה. בהתאמה, ניתן לחוש את שן טה דוברת מפיה של שור-סלקטר כשהיא טוענת כי "הדבר החשוב הוא איך האדם מסתדר בכל האסון הכלכלי הזה. עבור נשמות עדינות מדי, למי שרוצה פיוט, למי שמחפש, העולם הוא די פרוזאי. אז אתה לא יכול להיות פיוטי בלי להיענש על זה. אתה לא יכול להיות תם באמת בלי לשלם על זה מחיר. מוסר ההשכל הוא שאנחנו חייבים לשלם מחיר. בין אם נפשית ובין אם כספית. המחיר ישולם". *