בבואך לסכם שנה במשפט הישראלי, אתה מביט לאחור, מנסה להיזכר באירועים המשפטיים הבולטים, בפסקי הדין, שהטביעו את חותמם, בצירופי מילים אלמותיים, שיצאו מאולמו של שופט זה או אחר. אם בסיומן של השנים האחרונות, ניתן היה להיזכר בנקל באירוע שכזה, השנה המלאכה קשה יותר. מפתיע לגלות, שבשנת 2008 לא קרה כל כך הרבה. שלא כבשנים עברו, מעטים הם פסקי הדין, שכבר זמן רב טרם פרסומם הורגשה דריכות במסדרונות המשפטיים בישראל בציפייה למוצא פיו של בית המשפט. ולא רק במהות מדובר, אלא גם בכמות. אף שהדברים נכתבים כאן בלי שנתבצעה קודם לכן חקירה סטטיסטית או אחרת, דומה שפסקי הדין, שיצאו השנה תחת ידי שופטי בית המשפט העליון (וגם תחת ידי הערכאות הנמוכות יותר), קצרים משמעותית, מאלה שמן העבר. התחושה היא, שהשנה נעשה מאמץ מוגבר להוציא פסקי הדין, העונים על ההגדרה "קצר ולעניין".
האם מקרה הוא? שמא יש קשר בין הדבר לבין התרחקותנו מ"עידן הנשיא ברק" והתבססות "עידן הנשיאה ביניש"? הייתה זו השנה השנייה, שמתחילתה ועד סופה כבר לא עמד הנשיא (בדימוס) אהרן ברק בראש מערכת בתי המשפט בישראל. הוכחה לכך, שרוחו/רוחה של הנשיא/ה שורה על המערכת כולה, וזו מתאימה את עצמה ל"קודקוד"?
אז מה היה לנו השנה? ומה לא היה לנו (לצד דיסרטציות משפטיות, שמקומן נפקד השנה)? אז כבר ציינו, שאהרן ברק לא היה לנו. ואם שנת 2007 הצטיינה בהחלטות רבות וחשובות, שעסקו בחוק תובענות ייצוגיות החדש ובדרך הראויה לפרשו וליישמו, הרי בשנה החולפת המינון פחת במידה משמעותית. היו תביעות ייצוגיות. היו החלטות בנוגע אליהן, ביניהן עקרוניות. אבל דומה שהסערה שככה. ניכרה רגיעה בגזרה. החוק החדש כבר אינו כה חדש. התייחסותם אליו של בתי המשפט מוכרת יותר. כללי המשחק ברורים יותר.
חובת השקיפות הציבורית
אם לאורך השנה הקודמת קנה לו "עיקרון תום הלב" שביתה בפסקי-דין רבים, דבר דומה קרה השנה ל"עיקרון השקיפות". פקיד השומה מצא עצמו, לרוחו או שלא לרוחו, תחת החובה לנקוט שקיפות מפליגה ביחסיו אל מול הנישום. הגיעו הדברים לידי כך, שהוטלה עליו החובה לשתף את הנישום בהסדרי עבר עם נישומים אחרים ולנמק בפניו מדוע כרת אותם (בש"א 11676/08). לא עוד "בחדרי חדרים". אור השמש שטף את משרדי רשות המסים. חובת השקיפות לא הוטלה רק על פקיד השומה. בתי המשפט הבהירו, למעשה, כי בכל עניין ציבורי, יש לחשוף את הדברים, לבד מאשר במקרים, שבהם חשיפה שכזו עלולה להזיק יותר מאשר להועיל. וגם אז, יימצא הפתרון, אשר יאפשר חשיפה מרבית, מחד גיסא, ומניעת נזק כתוצאה ממנה, מאידך גיסא. חובת השקיפות הגיעה עדי הליכי מכרז, בהם נוקטת רשות מנהלית (עע"ם 4757/08). והעיקר שכולנו נוכל לעמוד על זכויותינו בלי לגשש באפלה.
דיני המסים זכו לעדנה מיוחדת בשנה החולפת. המדובר בתחום סבוך ומורכב, אשר העיסוק בו דורש מומחיות ובקיאות. כפי שרק עורכי-דין, המתמחים בתחום, מוכשרים דיים לייצג את לקוחותיהם אל מול פקיד השומה, כך גם לא רבים השופטים, אשר רכשו לעצמם מומחיות שכזו והיכולים לשבת בתיקי מס סבוכים שכאלה. כך, קם לו, בכל מחוז עיקרי, שופט אחד, שאליו נותבו התיקים: השופט יוסף אלון בבאר-שבע. השופטת מרים מזרחי בירושלים. השופטת שולמית וסרקרוג בחיפה. ודומה שהשנה בלט מעל כולם השופט מגן אלטוביה מתל-אביב. כולם יחד התוו כללים, וכיוונו את רשות המסים בישראל אל הדרך ראויה ללכת בה.
דנציגר בעד עורכי הדין
השנה האחרונה הייתה גם שנת "התבססות" לשני שופטי בית המשפט העליון, אשר זמן לא רב לפני תחילתה "הוקפצו" אל כיסאם היישר מן המשרדים הפרטיים המצליחים, אותם ניהלו. כדרכם של שופטים, לכל אחד מהם החל להסתמן נתיב, כיוון, מיוחד לו. והיה זה דווקא השופט יורם דנציגר, אשר לצד קריאת תיגר מעודנת (בינתיים) על "הלכת אפרופים" (יש המגזימים במשמעות, שהם מייחסים לה בשלב זה - ע"א 5856/05; ע"א 5925/06), מצא עצמו מחזק את מוסד הבוררות בישראל. התחושה היא, שמאז נטל הוא לידיו את מושכות ההליכים, הנוגעים לבוררויות, פחות פסקי בורר בוטלו ופחות בוררים הועברו מתפקידם.
היה זה אותו דנציגר, עורך-דין פעיל עד לא מזמן, שצמצם השנה את כוחו של לקוח לפטר את עורך-דינו ולהימנע בכך מלשלם לו את שכר הטרחה המלא, עליו הוסכם ביניהם. כ-15 שנים לאחר ייסודה של "הלכת ביניש-עדיאל" - לפיה לתוך הסכם שכר הטרחה, שנחתם בין הלקוח לבין עורך הדין, יש לקרוא תנאי מכללא, שלפיו הלקוח רשאי לנתק את הקשר עם עורך הדין, אפילו טרם הושלמה העסקה, שבקשר אליה נשכרו שירותיו של עורך הדין, וזאת בתנאי שיובטח שכר ראוי עבור השירות שכבר ניתן - קבע דנציגר, כי זכותו של הלקוח להשתחרר, באורח חד-צדדי, מן ההסכם שבינו לבין עורך הדין, לא תקום לו כל עוד לא מועלות על-ידו טענות מבוססות, בדבר חוסר שביעות-רצון מן הטיפול המקצועי, וכל עוד המטרה, שלשמה נשכרו שירותיו של עורך הדין, עדיין קיימת (ע"א 8854/06).
השופטים נ' עורכי הדין
ולא רק ב"גזרת עורכי-דין-לקוחות" צצו בעיות. היה גם "כסאח" של ממש. הגם שהסכסוך הישן-נושן, שהתגלע בעבר בין שופטי ישראל לבין לשכת עורכי הדין ושנבע מ"משוב השופטים", שהונהג על-ידי לשכת עורכי הדין ושבוטל לפני זמן רב, שכך-גווע, ניצתו לעתים קרובות מדי "קרבות רחוב". שוב ושוב נכללו בהחלטות, שיצאו תחת ידי שופטים בערכאות השונות, דברי ביקורת אודות התנהגותם והתנהלותם של עורכי-דין באולמות המשפט. לא נפרט כאן את כל המקרים. היריעה קצרה מלהכיל. זכורה במיוחד החלטתו של בית המשפט העליון, בה אושר חיובו של עורך-דין בהוצאות אישיות, ושבה הוגדרה התנהגותו בבית המשפט כהתנהגות של "תגרן בשוק" (ע"א 5090/07). זכורות היטב גם התבטאויות רבות של שופטת הפירוקים התל-אביבית, ורדה אלשיך, אשר זעמה על עורכי-דין, שבאו בפניה. לצד הבעת מורת-רוח מילולית, לא היססה זו אף לחייבם בהוצאות אישיות ולהתלונן עליהם בפני ועדת האתיקה של הלשכה (למשל, פש"ר 1242/02).
אך זכורה מכול פרשת הפסילה של השופטת פלפל. לא, לא השופטת פלפל נפסלה. הייתה זו היא, שהתיימרה לפסול עורך-דין מלייצג את מרשו בפניה. החלטתה זו של פלפל היא מאלה, שלא יישכחו בנקל. לאחר ש"הלמה" במילותיה בעורך-דין, שבא בפניה מטעמם של בעלי-דין, ולאחר שלא הסתירה את דעתה על כישוריו המקצועיים ועל נימוסיו הלוקים בחסר, פרשה פלפל את משנתה בנוגע לתפקידו של עורך הדין, המייצג בעל-דין בבית המשפט: "עורך דין הוא שכיר של מרשהו, אבל לא שכיר חרב או 'שכיר פה' לכל מטרה ובכל צורה; הטענות של עוה"ד אמורות להתבסס על הדין ועל הפסיקה ולא להיות קלוטות מהאוויר; טענות כלאחר יד כלפי בית המשפט, אינן כלולות במסגרת ההגנה הלגיטימית שלו על צד לדיון; טענות כלפי בית המשפט צריכות לעבור בירור, ליבון ושקילה, ולא לחמוק מהשרוול כלאחר יד, ללא כל אסמכתא בניגוד למצב המשפטי הקיים, ותוך רצון ליצור פרובוקציה... טענות צריכות להיות מופנות על דרך הטיעון לבית המשפט, ולא תוך פזילה ומתן הוראות, תוך כדי טיעון, למרשיו הנמצאים באולם".
פלפל לא הסתפקה בכל אלה. בזעמה כי רב, היא הציעה הלכה, שלפיה "כפי שלבעל דין (ובדר"כ לו ולא לעוה"ד) יש זכות לפסול שופט כדי שצדק ייעשה, כך נראה לי שלבית המשפט, יש סמכות להחליט שדלתותיו יהיו סגורות בפני עו"ד כזה, ובעל הדין יוכל להתדיין במידה ויחליף את בא-כוחו" (ת"א 2171/03).
החלטה חריגה זו של פלפל גררה קולות זעקה. תלונה שהוגשה נגדה לנציבת התלונות על שופטים נדחתה. ההחלטה אף באה לבחינתה של נשיאת בית המשפט העליון. זו אמרה "לא" לפסילת עורך-דין. ביניש הביעה הסתייגות מקביעתה הבעייתית של פלפל בנוגע לאפשרות "לפסול עורך-דין". כך עשתה תוך ששיגרה אל עורכי הדין מסר, שלפיו בעמדתה זו היא אינה מכשירה התנגדות קלוקלת של עורך-דין בבית המשפט, אף לא את זו של עורך הדין, ש"חטף" מפלפל. "פסילתו" זכתה להסתייגותה, אך התנהגותו זכתה לביקורתה (ע"א 2147/08).
"נגיסה" בתוקפו של השעבוד הצף
בל נטעה. מרבית ה"קרבות", שהתנהלו באולמות המשפט, היו משפטיים. ומבית המשפט העליון יצאו מספר השנה הלכות, או לפחות "מיני-הלכות". חלקן התקבלו בברכה. אחרות בביקורת והסתייגות.
כך, למשל, סטה השנה בית המשפט העליון מהלכה קודמת, בעייתית-משהו, ו"נגס" במעמדו של השעבוד הצף. כך, עד לשינוי ההלכה, היום הקובע, שבו רכשו הן שעבוד רגיל והן שעבוד צף, הכולל תניית הגבלה, תוקף כלפי צדדים שלישיים, היה יום מסירת פרטי השעבוד לשם רישום בפנקס השעבודים, המתנהל על-ידי רשם החברות, ללא קשר לשאלת רישומו בפועל בפנקס. הלכה זו הייתה עלולה להביא לתוצאות קשות. בעקבותיה היה עלול להיווצר מצב, שלפיו שעבוד צף, ובו תניית הגבלה, היה נכנס לתוקף למרות שבפועל הוא לא נרשם בפנקס השעבודים. כך, צדדים שלישיים לא היו יכולים לדעת אודותיו, מחד גיסא, אך היו מוצאים עצמם כפופים לו, מאידך גיסא.
השופטת דבורה ברלינר שינתה את ההלכה: "להשקפתי, תנאי מינימום להקמתה של החזקה כי צד שלישי בעל ידיעה קונסטרוקטיבית על קיומו של שעבוד צף או הגבלה בו, צריך להיות רישום בפועל של השעבוד ותניותיו, בפנקס הפתוח לעיון הציבור" (ע"א 2070/06).
משכנתא מסוכנת
פסק-דין מעניין, שיצא תחת ידיו של בית המשפט העליון בשלהי 2008, מדגים, שלא זו בלבד, שלא תמיד שופטי העליון תמימי-דעים בנוגע לסוגיה זו או אחרת, אלא שקורה ששלושה שופטים מביעים, בפסק-דין אחד, שלוש דעות שונות זו מזו. במקרה כזה, אגב, דעתו של אב בית הדין היא המכריעה ועל-פיה יישק דבר. המדובר היה במצב מוכר, שלפיו בין שניים נחתם הסכם למכירת נכס מקרקעין, אשר על הזכויות בו הייתה רשומה משכנתא לטובת בנק. לשם מחיקת המשכנתא וקבלת הנכס כשהוא "נקי", העביר הרוכש, כמקובל, ישירות אל הבנק, את יתרת חובו של המוכר, זאת כתשלום על-חשבון התמורה. ויהי ערב ויהי בוקר, והסכם המכר בוטל, אף ששני הצדדים לו נהגו בתום-לב. נשאלה השאלה, על מי ראוי להטיל את הסיכון במקרה שכזה? האם על הרוכש, אשר מוצא עצמו במצב, שלפיו הנכס אינו בידו, אף כספו כבר בידי הבנק, שכלל אינו צד להסכם ולביטולו, ואינו חב בחובת השבה? שמא יש לחייב את הבנק להשיב לרוכש את סכום הכסף, שהלה שילם לו על-חשבון התמורה?
כאמור, שלושה שופטים ושלוש דעות. השופט אדמונד לוי גרס, כי אין על הבנק להשיב לרוכש ולו שקל אחד. השופטת עדנה ארבל החילה על העניין את דין התשלום בטעות שבדיני עשיית עושר ולא במשפט, וקבעה, כי על הבנק להשיב לרוכש את מלוא הסכום, שהאחרון שילם לו על חשבון התמורה. השופטת אילה פרוקצ'יה, היא אב בית הדין במותב זה, נקטה ב"גישת ביניים". לדידה, בין הבנק לבין הרוכש נכרת חוזה, הניתן לביטול מכוח דיני הטעות. היא ראתה לאזן בין האינטרסים המתנגשים באמצעות פסיקת השבה חלקית. כך, הבנק חויב להשיב לרוכש מחצית מן הסכום, שזה שילם לידיו, על-חשבון התמורה, לשם סילוק המשכנתא של המוכר. הרי לך חלוקת הסיכון, שווה בשווה, בין הבנק החזק, שאינו צד להסכם המכר, לבין הרוכש החלש, שההסכם עליו חתם בוטל שלא בגינו (ע"א 1445/04).
אלטוביה יטפל
אחד מפסקי הדין הבולטים השנה, יש שיאמרו הבולט מביניהם, הוא זה, שנהוג לזהותו כזה, שהכיר כהוצאה מוכרת הוצאות למטפלת. פסק הדין יצא תחת ידיו של שופט בית המשפט המחוזי בתל-אביב, מגן אלטוביה. כן, אותו אלטוביה. באורח אמיץ ויוצא-דופן קבע אלטוביה, בניגוד לעמדתו הנחרצת של פקיד השומה - עמדתה של המדינה - כי בעת שבה נמצאת אם עובדת בעבודה, הוצאות ההשגחה על ילדיה משמשות אותה בייצור הכנסתה. "ראיית הוצאות ההשגחה כהוצאה בייצור הכנסה אינה מצריכה פרשנות 'יצירתית'", התיימר אלטוביה לפסוק את המובן מאליו. כך לאור זאת ש"מציאות החיים מכתיבה את הצורך בהשגחה על ילדים כתנאי בלתו לא ניתן להפיק הכנסה מיגיעה אישית". "השגחה על ילדים, מגיל תינוקות דרך גיל פעוטות, ועד לגילאים מבוגרים יותר, בין במסגרת של מעונות יום, פעוטונים, מועדוניות אחר צהרים, מטפל/ת או שמרטף/ית, כל מסגרת שהיא, הן לא רק כורח המציאות של המשפחה העובדת אלא יש בהן, בהתאם לגיל הילד, למסגרת, להכשרה של נותן השרות, וכדומה, גם צורך לשם התפתחות הילד", קבע אלטוביה והכיר רק בהוצאות ההשגחה, שאינן הוצאות העשרה ישירה (עמ"ה 1213/04).
ערעור על פסק-דינו של אלטוביה תלוי ועומד בפני בית המשפט העליון. נראה שבפועל ממתינה רשות המסים להכרעת בית המשפט העליון, ובינתיים היא אינה מיישמת, הלכה למעשה, את פסיקתו של אלטוביה. יכול והיא מאמינה, באמונה שלמה, בסיכויי הערעור להתקבל. משאכן מדובר בפסק-דין חדשני יוצא-דופן, קשה להעריך את סיכוייו "לשרוד" בערעור. ימים יגידו.
שנת הפנסיונרים
גם הפנסיונרים יכולים להביט בסיפוק לאחור, לעבר השנה החולפת. ביומה הראשון, ממש באותו היום, שבו נכנסה לתוקף חובת המעבידים להפריש כספים לקופות פנסיה של עובדיהם, פורסם פסק-דין, אשר בו עשה שופט בית המשפט העליון אליקים רובינשטיין צדק עם אלמנות של גמלאים, אשר בשנותיהם האחרונות הן לא חיו עמהם תחת קורת-גג אחת. התקנון האחיד של קרנות הפנסיה הוותיקות, אשר ניצלו מהתמוטטות, הוציא מהגדרת "אלמנת פנסיונר" את בת-זוגו של פנסיונר, אשר לא גרה עמו ברציפות לפחות שנה או שנתיים (לפי העניין) לפני מותו. בכך נגרעו זכויותיה של אלמנה שכזו לתשלום הפנסיה, ולפתע היא גילתה שאינה עוד "אלמנת פנסיונר". אלא שאותה הגדרה קבעה עוד, כי בת-זוג, אשר בן-זוגה בנפרד - הפנסיונר - חויב בתשלום מזונותיה, על-פי פסק-דין של ערכאה שיפוטית מוסמכת, תיחשב כמי שהתגוררה עמו במהלך התקופה, שבשלה הוא חויב כאמור.
בפני רובינשטיין בא עניינה של מי שלאחר 40 שנות נישואים מוצלחים עם פנסיונר של "אגד" נפרדה ממנו כשנה לפני מותו. משטרם פטירתו היא לא גרה עמו במשך תקופת הזמן הדרושה, כאמור, ומשבעת פטירתו לא היה בידיה פסק-דין, שחייבו בתשלום מזונותיה, אלא רק פסק בוררות, שבו הוא חויב להבטיח לה את זכויות הפנסיה שלה כאלמנת פנסיונר של "אגד", נקבע כי היא אינה "אלמנת פנסיונר" וכי היא אינה זכאית לפנסיה. רובינשטיין סירב להשלים עם רוע הגזרה. הוא לא הסתיר, שתחושת הצדק היא שמכוונת אותו בדרכו. דרך זו הורכבה משתיים: מהקביעה שלפיה דינו של פסק הבורר, שבו חויב פנסיונר המנוח לדאוג לאישה לזכויות הפנסיה שלה כאלמנתו, כדין פסק-דין למזונות, ומהקביעה שלפיה במקרה הנדון אין ליתן תוקף להוראת התקנון האחיד, שקבעה כאמור מיהי "אלמנת הפנסיונר", וזאת מחמת היותה מפלה ופוגעת פגיעה בלתי מידתית (ע"א 7654/06). נכון, קביעתו של רובינשטיין התבססה על נסיבותיו המיוחדות של המקרה. עם זאת, ניתן לראות בה בשורה לכלל הגמלאים.
לא חלפה אלא מחצית השנה ועוד פסק-דין, שיצא תחת ידי בית המשפט הגבוה לצדק (מפי השופטת אסתר חיות ועוד 6 שופטי בג"ץ), שמר על האלמנים וביטל את האפליה הפסולה, ממנה הם סבלו כתוצאה מהוראות בתקנות הפנסיה הוותיקות ובתקנון האחיד שלהן. המדובר היה בתקנות קרן הפנסיה "מבטחים הוותיקה", אשר אומצו על-ידי התקנון האחיד לקרנות הפנסיה, ושהעמידו את פנסיית השארים, להם זכאים אלמנים של מי שהיו עמיתות הקרן, על מחצית מפנסיית השארים, שמקבלות אלמנות של מי שהיו עמיתים בקרן. חיות קבעה, כי תקנות אלה פוגעות בשוויון, שיש לקיים בין גברים לבין נשים, ומהוות אפליה מגדרית פסולה, וביטלה אותן (בג"ץ 4948/03; בג"ץ 2911/05). תקנות חדשות, שהותקנו בעקבות פסק הדין, נכנסו בימים אלה לתוקף.
החתימה של שר המשפטים
עוד פסק-דין, שהתבלט השנה מעל לחבריו, היה זה, שעסק במערכת היחסים שבין נשיא המדינה לבין שר המשפטים, בכל הנוגע להענקת חנינות. פסק הדין הגדיר את תפקידו של שר המשפטים בנוגע לכך ואת גדר סמכותו. בית המשפט הגבוה לצדק הבהיר בו, למעשה, כי הסמכות הבלעדית בכל הנוגע להענקת חנינות נתונה בידי נשיא המדינה, וכי שר המשפטים אינו מוסמך לטרפד החלטה שלו לחנון עבריין כלשהו. ואם כן, מה משמעותה של "חתימת הקיום", אשר על-פי הדין על שר המשפטים לחתום לאחר קבלת החלטת הנשיא בדבר הענקת החנינה? האם שר המשפטים הנו בבחינת "חותמת גומי"? "קישוט"?
הסוגיה התעוררה בעתירה, שהגיש אסיר ושבה הוא טען, כי יש לשחררו ממאסרו לאחר שנשיא המדינה החליט להעניק לו חנינה. זאת ועוד: הנשיא נימק את החלטתו בשיפור, שחל בהתנהגותו של האסיר. כך למרות שבחומר שהועבר לו לשם קבלת החלטתו לא נאמר דבר אודות שיפור שכזה. לפיכך, סירב שר המשפטים לחתום על החלטת החנינה והאסיר נותר בכלאו. בפסק הדין הבהיר בג"ץ, בדעת רוב, כי תפקידו של שר המשפטים בהליכי חנינה הוא תפקיד פרוצדוראלי בעיקרו. עליו לוודא שכל החומר הרלבנטי יובא בפני נשיא המדינה וכי בהחלטתו לא ייפלו פגם או טעות טכניים. לאחר שיעשה כן, אין שר המשפטים רשאי לסרב לחתום על החלטת החנינה, וסירובו לא יבטל את החנינה (בג"ץ 10021/06).
עסקת הטיעון עם קצב
אי אפשר לסכם שנה בלי להזכיר, ולו במילים בודדות, את פסק-דינו של בית המשפט הגבוה לצדק בעניין עסקת הטיעון של הנשיא לשעבר משה קצב. פסק הדין זכה להתייחסות רבה הן באמצעי התקשורת והן בשיחות סלון. בדעת רוב, ובניגוד לעמדתה של הנשיאה ביניש, נדחו העתירות לביטול עסקת הטיעון.
הנשיאה ביניש והשופט לוי סברו, במיעוט, כי בהליך קבלת ההחלטה בעניין עריכת הסדר הטיעון, בנוגע ל-א' ממשרד התיירות, בתנאיו ובפרטיו נפלו פגמים מהותיים, היורדים לשורשה והמחייבים את התערבותו של בית המשפט. השופטים ריבלין, פרוקצ'יה וגרוניס, בדעת רוב, קבעו כי אף שבהליך קבלת ההחלטה נתגלו כשלים כאלה ואחרים, הרי לא היה בהם כדי לפגוע בחוקיות ובסבירות ההחלטה הסופית של מזוז. לדידם, מזוז לא סטה ממתחם שיקול הדעת הרחב, הנתון לו, ולא התקיימו במקרה עילות ההתערבות של בג"ץ. באשר למתלוננת א' מבית הנשיא קבעה אף ביניש, כי אין להתערב בהחלטתו של מזוז על סגירת התיק (בג"ץ 5699/07).
העליון בעד סובלנות
פסק הדין המרשים ביותר, הן מבחינה משפטית והן מבחינה ציבורית, שיצא השנה תחת ידי בית המשפט העליון, היה בשבתו כבג"ץ, בעתירות למניעת בנייתו של מוזיאון הסובלנות בירושלים. המדובר במבנה מרשים ומיוחד, שכמותו לא נראה עדיין בישראל, פרי תכנונו של האדריכל הנודע פרנק גרי, ואשר מתוכנן להיבנות בירושלים. כפי ששמו מעיד עליו, המדובר במוזיאון, שמטרותיו נעלות. לצד עשייה מבורכת למען הסובלנות, אמור המוזיאון לתרום רבות לעיר ירושלים ולמדינה גם בהיבטים כלכליים ואחרים. המוזיאון נהגה על-ידי שמעון ויזנטל ובנייתו, ללא צורך בהשקעת משאבים ציבוריים, התאפשרה תודות לתרומה נדיבה ביותר של אנשים טובים.
אלא שבמהלך החפירות נמצאו במתחם עצמות אדם ושרידי קברים. עקב כך הוגשו, על-ידי גורמים מוסלמיים בירושלים, ובהם החברה לפיתוח נכסי ההקדש המוסלמי בא"י, עתירות שנועדו למנוע את המשך העבודות ולסכל את בניית המוזיאון באותו המתחם. בפסק-דין ארוך ויפהפה (בכל הכבוד) דחתה השופטת אילה פרוקצ'יה (בהסכמת השופטים עדנה ארבל ודוד חשין) את העתירות. פרוקצ'יה מצאה את שביל הזהב שבין הערכים המתנגשים - החובה לשמור על כבוד המת, מחד גיסא, והחשיבות הלאומית והבינלאומית, הנודעת לבניית המוזיאון והמתיישבת עם ערכי המדינה, מאידך גיסא. בסופו של פסק-דין היא דחתה את העתירות וקבעה, כי באותו המתחם, אשר בעבר כבר נבנה עליו, ללא כל התנגדות, חניון למכוניות, ייבנה מוזיאון הסובלנות (בג"ץ 52/06).
יכול והגשת העתירות האמורות, אשר מאז הגשתן ועד דחייתן חלפו כשנתיים ימים, עיכבה את הקמתו של מוזיאון הסובלנות. עיכבה אך לא מנעה. הסובלנות תנצח. אך סמלי הוא, שדווקא בעניין זה ראה בית המשפט העליון להפליג בדברים ולהוציא תחת ידיו דיסרטציה משפטית מרשימה לעילא ולעילא. כאילו ביקש לשגר אל הציבור מסר, שלפיו הסובלנות היא ערך עליון והיא תנצח. כך בעת שפקיד השומה שומר על שקיפות ובא בדברים עם הנישום. כך בעת ניהול הליכי בוררות. כך ביחסים שבין עורך הדין לבין לקוחו, וגם באולמות המשפט, ביחסים שבין עורכי הדין לבין השופטים. ניתן להמשיך ו"להחיל" אותה בכל הנושאים, בהן עסקה רשימה זו.
כתבות
ני"ע
