"תקשורת לא אובייקטיבית", "תקשורת מגויסת", "תקשורת מוטה", אלה החיים האמיתיים. אין אפשרות אחרת, לא יכולה להיות דרך אחרת, לא צריכה להיות דרך אחרת. עם זאת, הערנות והספקנות התקשורתית חייבות להתחזק דווקא בזמנים כאלה.
מי שמאשים ומנגח את התקשורת הישראלית על כיבוי אש העט ודעיכת להט המילים, בימים שבהם התותחים רועמים, עושה מעשה צדקנות והתחסדות.
מי שמאשים ומתמקח עם התקשורת על שימוש במונחים אישיים, סובייקטיביים, רגשיים, משפחתיים, כגון "חיילינו", "כוחותינו" או "חיילי צבא ההגנה לישראל", עושה זאת מטעמים זרים, לא עיתונאיים. בוודאי לא מעמדת דאגה נקייה לאובייקטיביות הנדרשת מדיווח עיתונאי. אלה אינם מונחים סותרי אובייקטיביות, זו האמת לאמיתה.
אין אובייקטיביות
גם מי שמוצא בימים אלה הזדמנות לבזות ולקטרג בטענה שהעיתונות הישראלית "מגויסת" לטובת הצנזורה הצבאית, נכנעת לה בחולשה ואיננה מחרפת נפשה על דיווח חופשי ומלא מקווי המלחמה, אינו עושה זאת מתוך קידוש הסיסמה "זכות הציבור לדעת". גם לזה טעמים אחרים.
כל עוד בכל רגע של מלחמה-מערכה נמצאים אבות, בני זוג, בנים, נכדים, קרובים, שכנים וחברים של כל אחד ואחת מתושבי הארץ, ביניהם של כל אחד ואחת מעיתונאי ישראל, יהיה דמיוני והזוי לדבר על אובייקטיביות מוחלטת. מה גם שמונח האובייקטיביות המוחלטת איננו קיים גם בחיי יום יום, איננו אנושי, ולא יכול להתקיים.
שמי תכלת זכים
אובייקטיביות מלאה ומוחלטת היא מטרת-על. אלה שמי התכלת הזכים. תמיד נשאף להגיע אליהם ותמיד נדע שלא נגיע. לא בגלגול הנוכחי.
מי שרוצה ל"אזן" את הטון, יכול לעשות זאת בכל רגע, אצל התקשורת האחרת. בין זו המשדרת "דיווחים" אוביקטייבים מהצד שצה"ל לוחם מולו, ובין זו המצהירה ומתגאה ב"אובייקטיביות שלמה", כמו הסי.אן.אן, פוקס, בי.בי.סי, סקיי ואחרים. גם שם כמובן לא תימצא אובייקטיביות, גם שם יושבים בני אדם. אבל שם לפחות אפשר לבחור את הכיוון הרצוי של האובייקטיביות. שכל אחד ישמע מה שהוא רוצה לשמוע.
ועם כל זאת, חוסר אובייקטיביות לאומית צודקת רק בתנאי אחד: שהתקשורת, כולה, כל אחד בתחומו, מקיימת מעקב ערני, צמוד ובעיקר ספקני אחר האירועים. חוסר האמון הבסיסי הטבוע, האמור להיות טבוע, עמוק בנשמתו של כל איש תקשורת, חייב להתחדד עוד יותר דווקא בזמן סערה והתגייסות לאומית לכיוון אחד.
לא לנצל את ה"שקט, יורים"
זה הזמן לשים לב לכל הדקויות בשוליים, במסגרת הכללית, של האירועים ומי שמחולל אותם. החשיבות המרובה של תשומת הלב הזו בלטה במלחמת לבנון השנייה: התנהלות הפוליטיקאים, אי-מוכנות הצבא, המחסור בציוד לחימה, מזון ומים, מקלטים מעופשים ומטונפים, אי תפקוד הממשלה והרשויות בצפון.
כשהצבא לוחם והלב תומך וכואב, זה בדיוק זמנה של התקשורת לשים לב, עוד יותר מאשר בזמני "שקט", שמישהו לא ינצל לרעה את ה"שקט, יורים". למשל, שהמלחמה, התנהלותה, התפתחותה וסיומה, לא יהיו כלי שרת פוליטי לקראת הבחירות הממשמשות ובאות.
שהמלחמה לא תימשך יותר מהזמן שהיא צריכה להימשך מבחינה צבאית, רק כדי לשרת מטרה זרה. שמישהו לא ינצל את האווירה הלאומית כדי למשוך תקציבים ותרומות, ולדרוש דרישות שלא יגיעו לאן שצריך. שלא נגלה, שוב, שמאות מזגנים שהועברו לטובת מקלטי הצפון במלחמת לבנון השנייה, לא הגיעו ליעדם. שכספים, מאות מיליונים שיגיעו מהממשלה-קופת הציבור, או מאנשים פרטיים, ונועדו לטובת מטרות נכונות לצבא או לעורף, לא יימצאו דרכים אפלות להגיע, איכשהו, למטרות זרות ופרטיות... *
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
