"בלי יצירתיות לא היה מוסד"

את המפגש עם שבתי שביט, ראש המוסד לשעבר, החלטתי להתחיל דווקא בחקירת שתי וערב על רעייתו, יעל. כיצד יכול להיות שבמשך שנים הייתה המחנכת הנערצת על בתי, ולאיש לא היה שמץ של מושג שהיא אשתו של ראש המוסד? לא בבית הספר, לא בשכונת מגוריה, ואפילו לא בקרב בני משפחתה? כיצד חיים עם הסוד? כיצד הוא חי עם הסוד? ומה אומרים לילדים?

שביט שירת במוסד בתפקידים שונים במשך 32 שנה, מהן שבע שנים עמד בראש הארגון (עד 1996). הוא היה ראש המוסד האחרון ששמו נותר חסוי, ועד היום הוא מתנגד חריף להסרת החיסיון: "בכדי למלא את התפקיד כראוי, ראש המוסד צריך להיות מעורב בכמה שיותר פעילויות מבצעיות, והכי קרוב ל'חיילים'", הוא מסביר. "היות ומגרש המשחקים של המוסד הוא בחו"ל, צריך לבלות הרבה בעולם, וזהות חשופה כמוה כאבנים על הרגליים, המקשות על הניידות הנדרשת". סיבה נוספת היא שבעולם המודיעין "אינפורמציה היא כוח, ועצם הסוד והזהות החסויה תורמים כוח ועוצמה לדימוי של הארגון".

אילו תכונות נדרשות מאיש מוסד טוב?

"בשביל להצטיין צריך סט של תכונות הכוללות יצירתיות, נאמנות לערכי הארגון, והכי חשוב - דיווח אמת, כי לכאורה אדם שחוזר ממשימה יכול לדווח מה שהוא רוצה. חשוב שיהיו גם שיקול דעת, כושר החלטה תחת לחץ, יכולת להבחין בין עיקר לטפל ובניית סדרי עדיפויות, ואלה רק חלק מהתכונות הדרושות".

מה הן התכונות שאתה אישית למדת להעריך בבני אדם?

"יושרה ואמינות. אדם צריך להיות שלם עם עצמו בכל דבר ועניין שהוא עושה ואומר. הפה והלב חד הם".

האם יש מנהג כלשהו מימיך במוסד שדבק בך?

"את הערנות לסביבה ירשתי בשירותי במוסד. אני יכול לומר לך בדיוק כמה אנשים יושבים ליד כל שולחן במסעדה, ומי הם. במהלך השנים העין מתאמנת בזיהוי חריגים. כשאני עולה על מטוס, אני מזהה כל אחד שישב בטרקלין לפני הטיסה והיכן ישב".

עבודה במוסד דורשת משמעת ויצירתיות. איך יוצאים מהקופסה מבלי לפגוע בכללים?

"אפשר לשלב בקלות בין המשמעת לבין היציאה מהקופסה, היות שהמשמעת במוסד היא וולונטרית. חייל לא ממושמע מועמד לדין, אבל במוסד אין בית דין על עברות משמעת. בארגון כזה, כשהמשמעת לא נכפית בחוק ותקנה, אין בעיה לפתח יוזמה יצירתית וחשיבה מחוץ לקופסה. זה הכרחי, ודווקא הולך טוב ביחד. בלי יצירתיות לא היה מוסד!

"אם כבר מדברים על יצירתיות, תתפלאי איזה אחוז גדול של כישרונות התגלו במוסד. שלמה כהן אברבנאל ז"ל, אחיו של השופט העליון חיים כהן ז"ל, היה סגן ראש המוסד וצייר מחונן שפעל בפעילות מבצעית בכיסוי של צייר. דוגמה נוספת הוא צביקה מלחין ז"ל, מאנשי המבצעים היותר מוצלחים בשב"כ ובמוסד, שכדי לא לשכוח מידע שאסף כקצין מודיעין נהג לתעד את הנתונים בצורה תמימה בציוריו ורישומיו".

אפרופו כישורים נוספים, מה הסיכוי שנראה אותך בפוליטיקה?

שביט משיב בשלילה גורפת, כי "לזה צריך סט מיוחד של גנים, ואני איני בנוי לזה. אבל כל הפוליטיקאים יודעים שאם ירצו בעזרתי - אעשה זאת מחוץ למערכת, ובהתנדבות".

מה פירוש כל הפוליטיקאים? מכל המפלגות?

"כן. בלאו הכי כולם אותו דבר".

"חשבו שאני אוטיסט"

שביט החל את חיי המסתורין שלו ב-1964, ושנתיים לאחר מכן עזב את הארץ יחד עם אשתו יעל. "יצאנו כזוג צעיר, וחזרנו ב-1972 כמשפחה בת חמש נפשות", הוא מספר. "רותי ואריק נולדו בגרמניה, אך מיכל, הבכורה, 'התבשלה' באיראן ונולדה בארץ". שביט היה אז הרחק אי שם, ורק אחרי 48 שעות, בדרך לא דרך, הגיע אליו המידע על הולדת בכורתו. במהלך הלידה, סירבה אשתו לקבל חומרי טשטוש, "שמא תפלוט מידע שעלול לסכן אותנו, ולהרוס את הכיסוי תחתיו חיינו".

יעל הייתה אדם בוגר, אבל מה עם הילדים?

"יש תופעה בלתי מוסברת בקרב אנשי מוסד, שבדרך נעלמת, הילדים פשוט יודעים שצריך לשתוק. שאלתי לא פעם פסיכולוגים ובעלי מקצוע, ולא ממש נעניתי, אך ניסיון החיים מוכיח כי זה המצב אצל מרבית העובדים. הילדים קולטים: לא לדבר, וגם לא לשאול".

בספרות מתוארים אנשי השירות כאנשים קרים משוללי רגשות, המנהלים רומנים סוערים עם בלונדיניות זוהרות בבתי מלון. עד כמה התיאור קרוב למציאות?

"המציאות הרבה יותר דרמטית ומעניינת ממה שקוראים בספרים. עוד לא נולד הסופר שיידע להמציא מדמיונו את המבצעים שעשינו, שעושים ושיעשו. ובקשר לאנשים, הרי אי אפשר לעשות הכללות, אך אחד הדברים המאפיינים את אנשי הארגונים החשאיים זה שהם לומדים להיות עצורים, ולא להחצין את רגשותיהם או את תכונות האופי שלהם".

אני מניחה שזה נכון גם לגביך.

"מאז פרישתי ויציאתי לחיים עצמאיים, עברתי מהפכה. קודם חשבו שאני בכלל אוטיסט. היום אשתי אומרת שאני מדבר יותר מדי...".

לאחר פרישתו מהמוסד כיהן שביט במשך כחמש שנים כמנכ"ל קופת החולים מכבי. "זה היה בשבילי בית ספר לחיים האמיתיים", הוא אומר, "היות שהעבודה במוסד משולה לחיים בתוך בועה. הגעתי למכבי כדי ללמוד תחום חדש, ולעשות. קיבלתי לידיי ארגון ענק עם חופש ליזום וסמכויות כמעט בלתי מוגבלות, וגם תנאי שכר שאין מה להתלונן. תוך חמש שנים הגדלתי את מספר החברים מ-900 אלף ל-1.5 מיליון. עמדתי במבחן העשייה".

אם הכול היה כל כך טוב, מדוע לפרוש?

"כי מצאתי שיותר מ-50% מהזמן אני מבלה על הכבישים בדרך לכנסת, לאוצר ולמשרד הבריאות, כדי לגייס לובי, לנהל מלחמות ולבקש נדבות. כשמנכ"ל מתעסק כל כך הרבה בשטויות, זה מפסיק לעניין. אני זוכר שאמרתי לפקידי האוצר, 'קחו את המפתחות, אם אתם יודעים טוב ממני לנהל את הקופה'".

בתשובה לשאלתי על עיסוקיו הנוכחיים בתחום הביטחוני-עסקי, מסביר שביט כי כעובד מדינה עבד "עם תקציב שבו רק עמודת הוצאות, ולא הייתי צריך לדאוג לעמודת ההכנסות. במכבי הייתי צריך להתאמץ כדי לשמור על איזון בתקציב. כיום אני בשלב שלישי בקריירה - עברתי לעולם עסקי, שהקריטריון להצלחה בו הוא שעמודת ההוצאות תהיה קטנה מההכנסות.

"מאז פיגוע התאומים הקמתי את חברת אתנה, המספקת פתרונות ביטחון אינטגרטיביים ללקוחות שונים כגון ממשלות, גופים ציבוריים וסקטורים פרטיים. אני קורא לזה חברת בוטיק, היות שלכל לקוח תופרים חליפת ביטחון התואמת את צרכיו. אני גם מעורב בכמה חברות היי טק שמפתחות טכנולוגיות הקשורות לעולם הביטחון, ומשמש כיו"ר הוועד המנהל של המכון הבינלאומי למדיניות נגד טרור במרכז הבינתחומי".

כאדם כל כך מנוסה בתחום הביטחון, מה מלחיץ אותך?

"היום אין דבר בעולם שמלחיץ אותי, אבל בתקופתי במוסד היו הרבה דברים מלחיצים. ההחלטות שעשיתי כראש המוסד ובתפקידיי הקודמים שם היו החלטות שעסקו בפיקוח נפש. אחרי שפרשתי, גם בניהול קופת חולים מכבי וגם במיזם הגז (של קבוצת מרחב, שבה הועסק שביט) הכול עסק בכסף, ולאיזה לחץ כבר אפשר להיכנס כשמשוואת הסיכון היא להרוויח או להפסיד כסף?".

חצי דקה של אתנחתא, ושביט מתקן את דבריו. "יש חריג אחד: בתקופת היותי מנכ"ל מכבי, כשהיו באים אליי עם מקרים של חולים שהחלטותיי היו מכריעות את גורלם, נהגתי לומר לעצמי, 'למה אני צריך לעשות החלטות של אלוהים?!'".

"איברי מין של שוורים לכוח גברא"

את שביט אני פוגשת ב"רוקח 73", בניצוחו של השף אייל לביא. שביט מעדיף ארוחות דגים, אך למרות ששמו הטוב של מרק הדגים כאן עשה לו הדים, בחרנו שנינו במרק ביסק הסרטנים, שהגיע מהביל וטעים במיוחד. כמנות עיקריות בחרנו בקלמרי קריספי בציפוי פריך ברוטב איולי ופלפלים, ובמנת פלמידה לבנה בבצק פילו בקרם כרישה וזעפרן. "מנות מצוינות", פסק שביט, לאחר שטעם מהשתיים. אחר כך גילה שהוא נוהג לאכול ארוחה אחת ביום, ואינו מרבה לצאת לסעוד במסעדות.

במהלך השירות במוסד, הוא מספר, נחשף ללא מעט הרפתקאות קולינריות. "פעם הוזמנתי לצהריים על ידי פקיד מאוד בכיר במערכת הביטחון הסינית, שסיפרו על אביו שהיה אבי פצצת האטום הסינית. לשולחננו הוגשה פלטה גדולה במיוחד עם מכסה תואם, וכשהסירו המלצרים את המכסה התגלה לנו צב ענק ללא השריון, שנראה כמו ג'לי. זה היה מרק צבים טעים ביותר.

"המנה העיקרית הגיעה גם היא על מגש ענק, ונראתה ממבט ראשון כצלי נקניקיות. שותפיי לשולחן נעצו בי עיניים, לראות כיצד אתייחס למנה. כששאלתי ממה עשוי הצלי חייך המארח, הזכיר לי שרעייתו היא זו שבחרה במנה, וגילה שמדובר באיברי מין של שוורים צעירים, המהווים גם סגולה לכוח הגברא".

נו...

"כמובן שאכלתי. היה טעים. מאוד טעים".

האם במהלך השירות צברת מזכרות מיוחדות?

"לפי התקנות, מתנות שמקבלים בתפקיד מחויבים למסור למשרד, ויש אופציה לפדות אותן. מעולם לא היה לי ראש להתעסק עם הפדיון הזה, ולכן לא נשאר לי כלום, אבל ברשותי מזכרת אחת היקרה ללבי במיוחד - צילום ממוסגר של המלך חוסיין והמלכה נור, עם הקדשה ליעל ולי בכתב ידו של המלך. פגשתי את שניהם פעמים רבות, הרבה לפני שהתמניתי לתפקיד, ופעמים רבות במסגרת שיחות השלום. הוא היה איש נפלא ומופלא. אדם שהוכיח פתיחות גבוהה יותר משמצאתי אצל איזשהו מנהיג ערבי אחר".

שביט, שבמסגרת תפקידו היה מעורב במבצע העלאת יהודי אתיופיה לארץ, מעורב כיום באופן פעיל בפרויקט ייחודי במכללת רופין, שבו מדי שנה 30 בוגרי צבא בני העדה האתיופית "מוכנסים לכור היתוך, שמטרתו לייצר את המנהיגות העתידית של העדה". מזה שנתיים הוא פוגש את המורים המלמדים בתוכנית, מבקר ומשוחח עם התלמידים עצמם, ובכאב מביע את עוגמת הנפש מכך ש"מדינת ישראל לא השכילה לקלוט עדה זו כמו שצריך".

כסב לנכדה סוכרתית הוא פעיל באגודה לסוכרת נעורים, ובנוסף משמש כיו"ר מוזיאון הרצליה וחבר בהנהלת תיאטרון עיתים. "לא יודע איך נסחבתי לשם, אבל גיליתי את רנה ירושלמי, שהיא אחת היוצרות החשובות והמוכשרות בעולם התיאטרון", הוא מספר.

מה לך ולאמנות?

"הקשר החל עוד בתקופת המוסד. אחרי ביקור בגן הפסלים בתפן חשבתי שהחצר שבמוסד אינה פחות יפה, ובעזרתם של יוסף פורת ז"ל (שהיה עובד מוסד), ואוצרת האמנות דבורה שוקן, הוקם גן פסלים בחצר המוסד. רבים חשבו שפסלים לא יהיו מעוניינים להציב את עבודותיהם ב'בית סוהר', אך המציאות הוכיחה את ההפך, ובין היוצרים הרבים שפסליהם במקום ניתן למנות את יגאל תומרקין, מנשה קדישמן, יחיאל שמי, אורי ליפשיץ ורבים אחרים".

מסעדת רוקח 73, רוקח 73, תל אביב. מחירי העסקיות: 78, 98, 118 שקל.