אי שם, במקלט קטן בקטמונים

גם אלי לוקסנבורג יודע שהשדים בראש של ניקיטה לא יירגעו יותר בחיים. אפילו הוא השלים עם זה שהמקרה של ניקיטה הוא מקרה אבוד. שהטופ שיוכל להגיע אליו איתו זה זמזום זבובים בלתי פוסק בראש הקירח והאליפטי שלו. ככה הוא עמד עכשיו בפינה המרוחקת של הזירה, עשר דקות שלמות בלי תזוזה, בעיניים עצומות לרווחה וידיים פרושות לצדדים על החבלים, כולו בתוך מדיטציה. כמו ואלוייב הנפיל הרוסי שהוליפילד נראה לעומתו כמו חגב, רק בקטן. מוטת ידיים שני מטר ושמונים יש לניקיטה עם אף פחוס וקרניות אכולות מקרינה עוד מהימים שינק נשורת רדיואקטיבית מהשד של אמא שלו בכפר, ארבעים קילומטר מצ'רנוביל. עד כדי כך המבט של ניקיטה מאיים, ובזכות המבט הזה ניקיטה שלוש פעמים אלוף ישראל במשקל כבד.

"ניקיטה הוא מאוד אגרסיבי, ויש לו מכה קטלנית בשתי ידיים. לא פעם הוא כבר ניצח בנוק-דאון ובנוק-אאוט. אתה יודע מה ההבדל בין נוק-דאון לנוק-אאוט, כן?", מעיר לוקסנבורג על בכיר החניכים שלו, ומפרקי אצבעות כף היד שלו, פלסטר על כל מפרק, חורקים עם כל מילה שהוא מוציא. את כל המסובבים הכי קיצונים אוספים לוקסנבורג ואחיו גרשון למקלט הציבורי בקטמונים שם הם מריצים את מועדון האגרוף שלהם.

עקיבא, המשחית מבית-אל

במקלט שלהם הלוקסנבורגים עושים את מה שהם הכי טובים בו כבר שלושים שנה: משייפים לתלמידים שלהם את השריטה ככה שינתבו אותה למקומות הנכונים, ומאמנים אותם שיהיו מתאגרפים. ילדים בני שמונה עם ציציות עובדים על מכת הוו שלהם, לצד רוסים שברחו מהבתים שלהם. זה המקום הכי משוגע שראיתם עלי אדמות, במובן החיובי של המלה. יש שם ציור שמן בגובה קיר שלם של גרשון לוקסנבורג בתור דמות ימי ביניימית מנגן בגיטרה, ויש גם תמונות סטילס מכל התחרויות של החניכים שלהם לצד רוקי בלבואה ומוחמד עלי. בקיר אחר סמל המנורה, לצד הפרצוף של איווט הדב הרוסי. קצת מתחת לפנים הכי מבטיחי שלווה במזרח התיכון מודבקים לקיר גזירי עיתונים עם תמונות של ערבים תוקפים במכות חרדי, ובגזיר אחר ערבי אחר משכתב את הפרצוף ליהודי אחר, ולא סתם יהודי, זה החייל אסף מיארה שטעה לפני כמה שנים בניווט ומכל המקומות בעולם הגיע במכונית שלו לרמאללה.

כל הקולאז' הזה נועד כדי שלאף אחד לא יהיה ספק למה הוא פה, כולל הערבים משייח' ג'ראח וצור באחר, שבמקרה לא באו לאימון היום.

"הסיסמאות שלנו זה להפוך בנאדם לחייל קרבי, כמו גרשון שהיה חייל במלחמת יום כיפור תשעה חודשים אחרי שעלינו ארצה, ואחרי זה נלחם גם בלבנון. הוא היה שיריונר ונפצע, שכב בבית חולים בצפת והוא ממש גיבור ורומנטיקן. את קונייטרה הוא הפציץ, אבל גם כתב שירים. הרבה שירים הוא כתב, על המלחמה, על זכרונות, על אהבה. שירים מרשימים ממש, ומרוב שהיו מרשימים, גרשון היה שנתיים ברציפות המנצח בתחרות לשירה רוסית והשירים שלו מאוד מאוד מוכרים ברחוב הרוסי. שני ספרי שירה הוא הוציא והוא מנגן מאוד מרשים", מסביר אלי.

ארבעה אימונים בשבוע מעבירים האחים, שניים כל אחד. היום התור של גרשון, אז אלי יושב בצד ומדבר. "הייתי אלוף הרפובליקה אוזבקיסטן ופעמיים אלוף רוסיה, בימים שהיתה ברית המועצות, 240 מיליון תושבים, אבל לתחרויות בינלאומיות לא לקחו אותי בגלל שאנטישמיות שם משתולל. חיינו בעולם אנטישמי, ואם היתה בך גאווה עצמית ולא רצית להיראות מושפל וחתיכת זבל בעייני הגויים, ואני באמת לא רציתי שגויים יגידו לי ז'ידון, אז הייתי מרביץ להם בכל פעם שקראו לי ככה והגנתי על עצמי ועל בני העדה שלי. הייתי אגדה בטשקנט, סיפורי אגדות שלמים התרוצצו עליי, כמו הגולם מפראג, וככה הפכתי את האגרוף למקצוע של חיי, וככה גם גרשון. זה הייעוד של חיינו".

הנה הייעוד של האחים לוקסנבורג לובש בשר ודם והופך לעקיבא, המשחית מבית-אל, בקושי בן 14, מלה לא תוציאו ממנו, אבל כשהעיניים החולמניות שלו נתקלות בכפפות, משהו במגעים בגולגולת מסתדר ככה, שעקיבא שולח אגרופים שקיר הבטון במקלט נסדק. "עקיבא הוא חיה טורפת", מתגאה אלי לוקסנבורג, "שלוש פעמים אלוף הארץ, נסע אפילו לברלין לאליפות ברלין והפסיד שם לאלוף גרמניה, ויש בזה משהו מאוד משמעותי שיהודי מתחרה בעמלקים האלה, וגם אם הוא הפסיד לו - לא נורא. פעם הבאה כבר יראה להם מה זה. מה בדיוק הסיבוב של עקיבא בחיים אני לא יודע, אבל כל מי שמגיע לפה יש לו איזה סיבוב. הרי לפה כולם באים עם רגשי נחיתות, בנפש יש להם פגם ומשהו בלב שלהם מושפל, והם מחפשים באגרוף קומפנסציה".

וזאת חנה. כולם רצים עכשיו מסביב לזירה, וגם חנה רצה מסביב לזירה. היא בכלל חיה עד לפני כמה חודשים בניו זילנד ומפה לשם המשפחה שלה התגלגלה לפה, ועכשיו כולם במרכז קליטה. "ראית את הסרט מיליון דולר בייבי? איזה סרט מרשים. לחנה יש את כל הנתונים להיות כמוה, אבל צעד ראשון בדרך לשם זה לנצח אליפות הארץ בעוד חודש. אם תנצחי חנה, את תיכנסי לתוך המעגל", אז חנה רצה עכשיו במעגל.

להריח את הפחד

כדי למסד את כל העסק הזה, האחים לוקסמבורג גם מסונפים לאיגוד האגרוף. מכבי אלפא ירושלים קוראים לאגודה שלהם, והיא אגודה אחת מתוך בערך 60 הפעילות בישראל. למרות העבודה הקשה של הלוקסנבורגים, רוב האלופים מגיעים וימשיכו להגיע מאזור הצפון, ממג'ד-אל כרום, כפר יאסיף, נצרת, עכו ושפרעם. אבל פה ושם הוא מצליח לייצר אלופי ישראל. למשל, עקיבא, שלקח בשנה שעברה את אליפות ישראל לנערים במשקל 40 קילו.

כולם במקלט של הלוקסנבורגים או שותקים או כותבים שירים. ככה הם מתחלקים לפי זנים. ניקיטה ועקיבא הם מהזן של השותקים. חגי, שהוא ילד דתי בן 11 עם ציציות באורך שרוול שמתאמן עכשיו עם לירון שהוא בכלל ילד בן שמונה עם הטיית גוף בהתאם למשקל הכפפה, הוא פוטנציאל גדול אבל עוד מוקדם לדעת לאיזה זן הוא משתייך. כמו גבר אמיתי גם הוא מתפתח לאט, אבל הלוקסנבורגים בונים עליו שיגיע רחוק. בינתיים גרשון אומר לו שאם הוא עושה שלושים שכיבות סמיכה הוא יקבל עשרה שקלים, אז חגי תוקע בו מבט נונשלנט ואחרי דקה כבר יש לו כסף לפלאפל.

מה שמדהים בסיפור של האחים אלי וגרשון לוקסנבורג, שמקבצים סביבם את כל הקרקטרים הכי טוויסטד במזרח התיכון, זה שהם כבר אנשים בני 69 (אלי) ו-64 (גרשון), ויש אנשים שבגיל הזה כבר עולים על היאכטה שלהם ונוסעים להקיף את העולם. אבל לאלי וגרשון יש עוד סיפור לא פתור שהם צריכים לסגור אותו, משהו שהתחיל עם הגויים ונמשך גם כאן.

"טעם ניצחון זה טעם שאין להשוות אותו עם שום טעם אחר בחיים", מפרמט אלי את הפסיכולוגיה של האגרוף, "הרגשה של קרב לא שוכחים בכל ימי חייך. גבר חייב לפחות פעם בחיים לדעת מה הוא שווה ואיפה הוא עומד. רק אם תטעם את הטעם הזה, אתה יכול להגיד מי אתה. כי אם לא השתתפת בתחרות, לא תדע איפה אתה עומד ויש כאלה שמשקרים את עצמם ומתאמנים בבית מול המראות או עושים קרב מול צל במחתרת, אבל קרב אמיתי זה לצאת מול קהל, להרגיש את הפחד ולשכנע את עצמך שאין פחד. כי יש מתאגרפים שיש להם כל מיני תחבולות, והם מנצלים את הפחד שלך וממזרים מספרים על עצמם סיפורים, אחד הוא כזה ואחר הוא כזה, אבל בוא אני אראה לך מה זה אגרוף אמיתי ואז תבין איך זה נגמר".

הירשם לניוזלטר והתראות ספורט