החבילה הגיעה

"ערגליות" ממולאות דובדבן, מסטיק "עלמה", ופלים "מנעמים", פיצוחים, חלווה וקפה שחור "לנדוור" - כך נראתה חבילה סטנדרטית שנשלחה לחיילים בזמן מלחמת יום הכיפורים. היום, לעומת זאת, מקבלים החיילים ממתקים או חטיפים אישיים שאותם ניתן לשאת בכיסי המדים, רבים מהם תוצרת חוץ. מורשת קרב מהזווית הקולינרית

"קול ישראל מירושלים...", רעם קולו של הקריין אריה גולן בשעה 14:00 ב-6 באוקטובר 1973 ובישר לעם ישראל על פתיחתה של אחת המלחמות הקשות ביותר בתולדותיה.

את ה"פיפסים" המפורסמים של אותה מהדורת חדשות לא תשכח נגה רובין לעולם. כמו נשים רבות, שבעליהן גויסו באותה שבת ארורה, היא נשארה בבית עם שני ילדיה הקטנים והתפללה בלב קפוץ מדאגה לשובו המהיר של בעלה דוד משדה הקרב.

מהיר זה לא היה. רק לאחר שלושה חודשים מורטי עצבים ולילות חשוכי שינה, הופיע דוד לראשונה בפתח הבית - עטור זקן, לגופו מדים מאובקים ובעיניו מבט שהסגיר מראות קשים. לאחר 24 שעות הוא שוב נעלם, ושב לחיק משפחתו רק לאחר שלושה חודשים נוספים.

"בסך הכל", מסכמת נגה 35 שנים אחרי, "הוא לא היה בבית חצי שנה. על מסרונים סלולריים בנוסח 'הכל בסדר, לא לדאוג', המשמשים כגלולת ההרגעה של החיילים כיום, לא היה מה לדבר וגם קשר טלפוני קווי לא היה. את דרישות השלום מהחזית הביתה, היינו מקבלים דרך אנשים זרים שראו אותם במקרה בדרך לתעלה או לרמה, מצוותי ההווי, שבאו להפיח מעט שמחת חיים, והתקשרו לבתים המודאגים (למי שהיה טלפון), עם גלויה שהפציעה מעת לעת או באמצעות 'הדודות הטובות' שהיו פוגשות את החיילים בדרכים, מפנקות עם כריך אוהב ומעבירות בדרך לא דרך פתקים עם מסרים מרגיעים למשפחות הדואגות".

תחתונים וגופיות

גם לאוטוסטרדת המידע האינטנסיבית המאפיינת את המלחמה כיום לא היה זכר. המידע במהלך המלחמה הגיע דרך שמועות שעברו מפה לאוזן, שידורי "קול ישראל" שבקעו מידי שעה עגולה מהטרנזיסטורים, בכותרות העיתונים שזעקו אודות קרבות כבדים ובשידורי טלוויזיה מהוססים בתחילת דרכם.

בין דיווח אחד למשנהו החיים התנהלו תחת שגרה מתוחה. ילדים הלכו לגנים ולבתי הספר והנשים לעבודה. בערבים, עם חלונות סגורים ותחת "האפלה", היו מתכנסות הנשים באחד הבתים וסורגות "שמרבצ"ים" שאותם טמנו בחבילות ששלחו ליקיריהן. שמרב"ץ למי שתוהה, הינו "מגן אשכים". על התרגום המילולי מראשי התיבות, תעמלו כבר לבד.

תכולת החבילות של אז כללה בין הפריטים המחממים הנוספים, כמו תחתונים ארוכים, גרביים וגופיות גם קצף הגילוח וסבונים, מיני פינוקים שנועדו לשמח מעט ולהזכיר ללוחמים טעם מתוק של בית. "את הקניות לחבילות היינו עושים במרוכז בחנות השק"ם שברחוב אבן גבירול בתל-אביב", נזכרת נגה ומפרטת את תכולת החבילות, כפי שהשתמרו בזיכרונה: "ערגליות" ממולאות שוקולד או דובדבן, מסטיק "עלית" אוכמניות ומסטיק "עלמה", סוכריות גומי צבעוניות מצופות סוכר, ופלים "מנעמים", פיצוחים, חלווה וקפה שחור "לנדוור".

המבחר דאז לא היה מגוון ומשופע כמו היום. את שוק הממתקים ייצגו חברות ספורות כמו "עלית", חברת השוקולד "צד", "פרומין", "מנעמים" ו"אסם". את החבילות נהגו לשלוח דרך הדואר הצבאי עם פתק מתגעגע ועם תקווה בלב, שהן בכלל יגיעו ליעד.

בוא חייל של שוקולד

מלבד כמה פריטים נוסטלגיים מאותה תקופה, שעד היום לא נס ליחם בקרב החבילות לחיילים, כמו ופלים "מנעמים" ו"ערגליות" שנשארו כמעט עם אותה אריזה בניואנסים קטנים, הרי שחבילות לחייל, המוצעות כיום בכל רשת סופרמרקטים ובאתרי אינטרנט רבים, השתנו לא מעט. בשלושה עשורים הפכה ישראל למעצמה צרכנית, שאינה מביישת אף מדינה מודרנית, בטח לא בתחום הממתקים.

תכולת החבילה ששולחת כיום נגה לחתנה שמשרת כרופא במבצע הנוכחי בעזה, כוללת פריטים עם רציונל חיילי מובהק: אריזות משותפות שאת תכולתן ניתן לחלוק עם החבר'ה (שיטת הרטבת הוופל במים כדי שלא ישמעו את הנגיסות כנראה פסה מהעולם) כמו ביסקוויטים בגליל, עוגיות בשקית, מסטיקים וסוכריות בחפיסות. עיקרון נוסף בשיקולי הבחירה הוא אריזות נפרדות השומרות על טריות, כמו עוגיות הנארזות אישית בצלופן, חטיפי שוקולד וכו'. כמו כן, נשלחים ממתקים או חטיפים אישיים שאותם ניתן לשאת בכיסי המדים. רבים מהממתקים והחטיפים בחבילות כיום הינם תוצרת חוץ, אבל עם מקום של כבוד, השמור בפנתיאון החטיפים הישראלי, ל"במבה", ל"ביסלי" ,ל"פסק זמן", ל"טעמי" ול"כיף-כיף".

"את חושבת שזאת תהיה החבילה האחרונה שאת שולחת?", אני שואלת את נגה והיא נאנחת. וכמו שיהורם גאון הבטיח בשירו של חיים חפר לאותה ילדה קטנה שזאת תהיה המלחמה האחרונה, קצת קשה להאמין שזאת תהיה חבילת הממתקים האחרונה שנגה עמלה עליה. *