רו"ח אילן בירנפלד: "2009 תהיה שנה לא טובה, אך נראה התאוששות מרבעון לרבעון"

רו"ח אילן בירנפלד, שותף-מנהל בבריטמן אלמגור, אמנם חוזה שחורות לדו"חות השנתיים שייצאו בחודשים הקרובים - אך שלא כרבים אחרים הוא מסרב להספיד את 2009 ; וחוץ מזה, תניחו לרוה"ח - הם לא אשמים בכל

"כולם מדברים על השפל הגדול של שנות ה-30 ומשווים את המשבר הנוכחי למצב ששרר אז, אבל אני בתחושה שאנחנו לא נמצאים שם בכלל. העולם שלנו השתנה לגמרי. מהפכת המידע, האינטרנט, החיבור בין העולמות השונים והעובדה שחומות רבות - מדיניות, צבאיות ורגולטוריות - נפלו, עשו אותנו לכפר גלובלי. אנחנו לא בשנות ה-30, ואי אפשר להשוות את עוצמת המשברים.

"היכולת שלנו להתאושש ממשברים הרבה יותר מהירה היום, וגם הצורך שלנו לעשות זאת מהר משמעותי יותר. העולם הכלכלי לא נשלט על-ידי הממשלות כמו בשנות ה-30, הוא גלובלי, ולכן מאפשר, ומחייב, התאוששות מהירה יותר מבעבר. וכך, לדעתי, יהיה".

רו"ח אילן בירנפלד (46), שותף-מנהל בפירמת הייעוץ וראיית-החשבון דלויט-בריטמן-אלמגור-זהר, לא חושש לבטא דעות אופטימיות-משהו, גם כאשר הלך הרוח הכללי בשוק פסימי ומצב הרוח ירוד. זה לא שמשרדו לא חווה את המשבר יחד עם המשק. להיפך, לאחרונה הודיע בירנפלד לעובדי המשרד על הפחתת שכר רוחבית בשיעור 5%-10% משכרם, על-פי רמת השכר של כל אחד. זאת, בשל הערכה כי המשבר ילך ויחריף. אלא שהוא "מחפש תמיד את הצד החיובי בדברים, ולא את השלילי", כמו שהוא מעיד על עצמו.

כמנכ"ל הפירמה השנייה בגודלה בארץ (בדירוג פירמות רואי החשבון מבחינה מספרית), בירנפלד חי ונושם את המשק, ולא מתעלם ממה שקורה סביבו. "תמיד חגגנו את החגיגה הגלובלית, ועכשיו אנחנו חוטפים מאותה חגיגה. המשבר הזה הוא בעל עוצמות שלא הכרנו כמותן. במובנים עסקיים ההיסטוריה נכתבת לנו מול העיניים".

בחודשים האחרונים בירנפלד מסתכל לעמיתיו למקצוע ולאנשי העסקים הישראלים והזרים, שלצידם עבד משך שנים, בעיניים, ורואה איך הפחד השתלט על רובם. "הייתי בכנס שערכה דלויט העולמית בניו-יורק, וראיתי את ראשי התעשיות הפיננסיות המומים מכך שכל יום בנק אחר שלהם מתמוטט ואיך ענף בנקאות ההשקעות יורד לטמיון.

"אתה הולך ברחובות מנהטן ורואה את הפחד בעיניים. ישבתי עם אנשים בארוחות ערב במסעדה, שפעם היה צריך להזמין בה שולחן חודש מראש, ועכשיו הזמנתי שעה וחצי לפני הארוחה, ואמרו לי אתה 'More than welcome'. אני יושב עם אנשים שיודעים שהמחר שלהם לא ודאי. הם מפחדים מהמחר".

היום, כשרבים בשוק הגלובלי מדברים על "מה קורה למשק" ועל "מה קורה לכלכלה העולמית", בירנפלד חושב על האדם הפרטי. "אני מציע להסתכל מעבר לניתוח של מגמות כלכליות, לעיניים של האינדיבידואל. אני שואל את עצמי 'מה זה עושה לאינדיבידואל'. אני רואה את אי-הוודאות, את חוסר הביטחון וההשפלה שנגרמת לאנשים מפוטרים, כשהם צריכים ללכת הביתה ולומר לילדיהם שאין כסף ואין עבודה, וכואב לי. אם פעם עקבנו אחרי טבלאות של מיליונים שהציפו אותנו, באופציות ובאקזיטים ועוד, היום הטבלאות הן של מספר המפוטרים בחברות ושל דיפולטים באג"חים. זה מצב נורא".

"הרצפה כל הזמן יורדת"

הגישה הזאת הובילה, בין השאר, לבחירה בדרך של הפחתת שכר רוחבית בדלויט, במקום פיטורים. "בסוף היום, אני צריך להסתכל לעובדים שלנו בעיניים וגם, לא פחות חשוב, להסתכל על עצמי בראי. ברור לנו, שלעובדים שנשחרר היום אין לאן ללכת. כל יום מגיעים אלינו קורות-חיים של רואי-חשבון שפוטרו. זה לא מוצר שיש לו חיי מדף. אלה אנשים.

"מנועי צמיחה שהיו בתוכניות העסקיות שלנו, כמו שוק הון פורח והנפקות רבות, שמביאים לביטוי את חלקנו בשגשוג הכלכלי אינם היום, והסטגנציה בעשייה הכלכלית הגיעה גם אלינו. המשבר פוגש אותנו עם כוח-אדם שבחלקו אמור היה להתעסק עם מנועי צמיחה לשנתיים קדימה. כוח-האדם הזה אומר 'עלויות'. ברגע ששוקי ההון נמצאים בקיבעון, הדבר משפיע על העבודה שלנו, שלא מתקיימת בפועל, ועולה השאלה מה יהיה איתם. עמדו בפנינו שתי אלטרנטיבות, לפטר או לקצץ בשכר, ולא התלבטנו".

* דיברת על הצד השלילי של המשבר. מה הצד החיובי? לאדם אופטימי כמוך חייב להיות גם צד כזה.

"משבר הוא גם הזדמנות גדולה. לצד הטענות של מנהלי כספים ומנכ"לים בחברות שאין להם מקורות מימון, והם נאלצים להפחית בהוצאות לא הכרחיות ולשמר ולהתמקד ביכולות הליבה שלהם, הם גם מבינים שהמשבר מייצר להם הזדמנויות. גם בממדים העסקיים וגם ביכולת הצטיידות בהון אנושי שהיה במחסור גדול במעגלים מסוימים ב-2006-2008. היום, חברות שואלות את עצמן 'מתי יהיה הרגע הנכון להתחיל את פעילות המיזוגים והרכישות' ו'מתי לקפוץ על מציאות'".

* אבל איש עדיין לא עושה את הצעד הראשון.

"נכון. אנשים עדיין יושבים על הגדר למרות ההזדמנויות, כי הנחת העבודה היא, שהמחירים עוד לא ירדו לרצפה. יגאל בריטמן (יו"ר ומנהל העסקים הראשי בפירמה, א' ל'-ו') סיפר לי שהוא שאל בכיר בתעשיית הפיננסים העולמית אם הגענו לרצפה, והוא השיב לו 'כן, אבל הבעיה היא שהרצפה יורדת כל הזמן'. זו האמונה של הרבה שחקנים בשוק. שהגרוע מכל עוד לפנינו. אמנם אנחנו נמצאים בעולם כלכלי, אבל גם בו הפסיכולוגיה משחקת תפקיד עצום. אם משערים שהשנה יתפרסמו דו"חות רעים של הרבה חברות, אז הפסיכולוגיה עושה ותעשה את שלה, ומחירי העסקאות הבאות ירדו לרמה מסוימת, שתאפשר את חידוש הפעילות הכלכלית".

"שנת המפנה - 2010"

ל-2008 נותן בירנפלד ציון "עובר-מינוס", כיוון שאת חומרת המצב וההשפעה האמיתית של המשבר נראה רק בדו"חות הבאים. "ראינו את השפעת המשבר כבר ברבעון השלישי של 2008, אבל להערכתי הדו"חות השנתיים המבוקרים שייצאו תחת ידינו בחודשים הראשונים של 2009 יהיו רעים ביותר, ויבטאו במספרים את מלוא עוצמת המשבר. הרבה חברות יצטרכו, וצריכות, לשאול את עצמן אם יש המשכיות עסקית לפירמה, מאיפה יביאו מקורות מימון, מה עם תזרים המזומנים ועוד שאלות קיומיות אחרות".

בדומה לרבים מעמיתיו למקצוע, גם בירנפלד נוקט גישה זהירה בכל הנוגע לתחזיות 2009. היום איש כבר לא מוכן להתנבא. "הנבואה ניתנה לשוטים ואני לא הייתי רוצה להתנבא. אני לא יכול להתייחס לתחזיות שאני שומע במידה מוגזמת של רצינות, אבל אני כן יכול לומר מה אומרים לי השכל הישר ומשאלות הלב שלי - ש-2009 תהיה שנה לא טובה, לצערנו, אבל נראה התאוששות של המשק מרבעון לרבעון".

* איך ההתאוששות הזו תבוא לידי ביטוי?

"ההתאוששות תהיה הדרגתית. ברבעון הראשון של 2009 המידע הנדרש ייחשף בדו"חות השנתיים. ברבעון השני והשלישי אנשים יתחילו לנצל הזדמנויות פוסט-משבר. איפשהו ברבעון הרביעי תעלה השאלה: האם אנחנו מגיעים להתייצבות מסוימת של האונייה הגלובלית, והולכים לקראת נקודת המפנה, שתחול אי שם בשנת 2010. זה בלי להיכנס לניואנסים של איך, למה וכמה. 2009 תהיה שנה לא טובה, אבל היא תהיה שנה שבה תתחיל גם פעילות כלכלית שלאחר ובעקבות המשבר. היום יש סטגנציה כלכלית, ובהמשך השנה נראה תהליכים שמובילים להתאוששות. אך שנת המפנה תהיה 2010".

"לא נביא של חשבון"

בירנפלד נמצא בדלויט כבר 15 שנה. ב-1999 התקבל לשותפות, ומ-2005 הוא מנהל את הפירמה שצמחה בקצב מסחרר בשנים האחרונות, ומעסיקה כיום יותר מ-1,000 עובדים. על קיר משרדו בקומה ה-45 במגדל העגול בעזריאלי (מתחת לתמונת אחד משותפי הפירמה הוותיקים, רו"ח מוטי בר-לבב, ז"ל, שהביא אותו למשרד), ממוסגרת ציטטה של אחד הנשיאים הבולטים ביותר בהיסטוריה של ארה"ב, אברהם לינקולן - "אילו ניסיתי לקרוא את כל ההתקפות עלי ואף להשיב עליהן, לא הייתי מספיק לעסוק בשום דבר אחר. אני פועל למיטב שיקולי, ובדעתי להמשיך בכך עד לאחרית. אם יוכח בסופו של דבר שצדקתי - הרי כל שנאמר נגדי יהיה שווה כקליפת השום. אך אם יתברר שטעיתי - גם עשרה מלאכים שיישבעו כי הצדק היה איתי, לא יהיה בכוחם לעשות דבר".

הציטטה הזו מזכירה לו כל יום, ובמיוחד בתקופות משבר, שהוא יכול להרשות לעצמו שלא להגיב לכל ההתקפות והעליהום על רואי-החשבון, שמתעוררים כל פעם שמתגלה בעיה בחברה ספציפית או במשק. "רואה-חשבון לא זוכר חשבון ולא נביא של חשבון. אני צריך לראות מה הנתונים אומרים לי, ולפעול לפי מיטב שיקול הדעת, כמו שלינקולן אמר. אנחנו פועלים לפי ההכרה המקצועית, ניהול הסיכונים ואיכות העבודה הכי טובים והכי רלבנטיים שאנחנו יכולים. ואם מישהו רוצה להאשים את רואי-החשבון במה שקורה במשק, אין לי אלא להצר על כך".

בירנפלד מקבל בהבנה-יחסית את הצורך האנושי בחיפוש אשמים נוכח המשבר. "טבעי שכשחברות יקרסו אנשים וגופים שמושקעים בחברות אלה ושאיבדו את כספם, יסתכלו שמאלה וימינה ויחפשו איך להשיב את כספם, ולו חלק ממנו. ואז, סביר שהם יחפשו את הגורמים שנראים להם כבעלי 'כיסים עמוקים'".

עם זאת, הוא אינו מקבל שבין 'הכיסים העמוקים' האלה, האשמים העיקריים הם רואי-החשבון. בתקופה שבה רבים מהקולגות שלו מרגישים ש"מחפשים" אותם, שמנסים לטפול עליהם את האשם והאחריות לקריסת חברה כזו או אחרת, בירנפלד אומר "די", חייבים לשים קץ לתופעה הזו. "רואי-חשבון נתפסים כ'כיסים עמוקים', אבל צריך לזכור שתפקידנו הוא לבקר את הדוחות הכספיים. אנחנו לא מייצרים את התוצאות הכספיות ולא קובעים את תנאי השוק. אנחנו בודקים את הדוחות ומחווים את דעתנו אם הם משקפים באופן נכון ובהתאם לכללי חשבונאות מקובלים את המצב העסקי של החברה".

* וזה פוטר אתכם מאחריות?

"בוודאי שלא, אבל אל תפנו אלינו אצבע מאשימה, אלא אם יש לכם יסוד סביר להניח שלא עשינו את מלאכתנו נאמנה. הבעיה היא, שתמיד שופטים את העבודה המקצועית שלנו בדיעבד, בשלב שבו לאנשים יש נתונים שלא היו לרואה-החשבון בזמן אמת. הנתונים שנמצאים היום בפניי בנושא של מה שנקרא תחזיות קדימה וציפיות לעתיד וכיוצא-בזה, דומות ליכולות של כל אדם אחר. בגדול, היכולות שלי להסתכל קדימה והיכולות של אדם אחר שאינו רואה-חשבון להסתכל קדימה, הן שוות. לכן, עליי להפעיל את מיטב השיפוט ושיקול הדעת. וזה מה שאני אצטרך להוכיח אם יפנו אליי אצבע מאשימה, שברגע נתון פעלתי לפי מיטב שיקול דעתי לפי הנתונים שהיו בידי".

לא רק האצבע המאשימה מטרידה את בירנפלד. לדבריו, גם העובדה שהאחריות של רואה-החשבון אינה מוגבלת גורמת עוול לאנשי המקצוע. "אין שום קורלציה בין גובה שכר-הטרחה לעובדה שהאחריות היא אנלימיטד. איך יכול להיות כזה דבר".

* אתה לא חושב שעל טעויות גדולות צריך לשלם, ובגדול?

"הנחת העבודה שלי היא, שמי שלא עושה לא טועה, ושעל טעויות צריך לשלם. איני חולק על כך. השאלה היא כמה צריך לשלם. איך ייתכן שלקוח משלם לי 10,000 דולר לשנה, ולמחרת אני יכול להיתבע במיליונים ויותר? לא יכול להיות, לא סביר, ולא מתאים לעולם המערבי. חייבת להיות קורלציה בין החשיבות שמייחסים לעבודת הביקורת לשכר-הטרחה עבורה. האם זה הגיוני שפירמת רואי-חשבון תתמוטט בגלל נושא של הגבלת אחריות מקצועית? זה חסר פרופורציות, והרגולטור ייטיב לעשות אם יתייחס לנקודה הזאת".

בעיה נוספת שמטרידה את בירנפלד היא הקיצוץ בשכר רואי-החשבון, שמתבצע היום בתאגידים ובמכרזים ממשלתיים. "יש בעיה של פער בינינו לבין ציבור המשתמשים, הלקוחות, במה שקשור להערכת האיכות של עבודת הביקורת והערך המוסף שלה". עם זאת, הוא ממהר לציין "כי מרבית לקוחות הפירמה מודעים לשווי העבודה", ו"לא ניתן לדבר בהכללות".

הביקורת הזו, שאינה ייחודית לבירנפלד, נשמעת ונטענת כבר זמן רב, אך נוכח המשבר, היא מקבלת משנה תוקף. בירנפלד: "המשבר חושף את הבעיות בהתייחסות לרואי-החשבון, בהן - חוסר התאמה בין השכר לעבודה והבעייתיות שיש באי-הגבלת האחריות. אנחנו יכולים למנף את זה, ולומר 'עכשיו אולי תבינו מה החשיבות שלנו לשוק, ותתנו לנו את הכלים הנכונים, את שכר-הטרחה הנכון ואת כל מה שצריך כדי שנוכל לסייע למשק מה שיותר, וכדי שמצבים משבריים ותרמיות לא יקרו או יצטמצמו מאוד'".

"רציתי להיות רמטכ"ל"

בירנפלד, נשוי ואב לשלושה, הגיע כמעט במקרה למקצוע ראיית-החשבון. הוא גדל בתל-אביב של פעם, לאב מנהל בחברת חשמל ("חולצה כחולה לגמרי", הוא אומר) ולאם בעלת עסק עצמאי לקוסמטיקה. הדבר העיקרי שהעסיק אותו כנער היה תנועת הצופים, שבה התקדם בסולם הדרגות עד לתפקיד הנכבד של "מרכז צוות צעיר".

כשהתגייס לצנחנים הוא חלם על קריירה צבאית, ובעיקר חמד את כיסא הרמטכ"ל. "הייתי קרבי מורעל ורציתי לפקד, להוביל ולהיות בשפיץ של הצבא. רציתי להיות הרמטכ"ל", הוא נזכר. אלא שפציעתו במלחמת לבנון גדעה את החלום. "התעוררתי בבית-חולים והתברר לי שהרגל שבה נפצעתי כבר לא תהיה מה שהייתה, ושהפרופיל שלי כבר לא קרבי". לכן, כשהשתחרר מהצבא חזר מיד לזרועותיה האוהבות של תנועת הצופים. אחרי 4 שנים ומספר תפקידי ניהול, השתלב במדור תנועות הנוער של עיריית תל-אביב. רק אז, כשהגיע "לעולם של המבוגרים", הרגיש שחסרים לו כלים מקצועיים וכלכליים לניהול. "הייתי אידיאליסט, אבל הרגשתי שחסר לי משהו מהעולם האמיתי".

בירנפלד, אז בן 26, נשלח ללמוד כלכלה. אך חבר שהתחיל ללמוד חשבונאות פיתה אותו "לצאת עם מקצוע ביד", וכך החל ללמוד חשבונאות. אם עד עכשיו הכול קרה לו במקרה, סיפור ההצטרפות לדלויט לא שונה. "כדי לקבל רישיון רואה-חשבון נזקקתי לסטאז'. אחותי, שהייתה שותפה במשרד עוה"ד יוסי אברהם, סידרה לי ראיון במשרד פרידמן-שפירא. התראיינתי והתקבלתי לעבודה. כדי לחגוג את האירוע, קבעתי ללכת איתה לנגב חומוס בלונדון מיניסטור. באתי לאסוף אותה ממשרדה ברחוב דניאל פריש. על הדלת שמול משרדה ראיתי שלט של משרד בריטמן. משרד קטן יחסית, שהעסיק 40 איש.

"במעלית, בדרך למטה, ירד איתנו השותף במשרד, רו"ח מוטי בר-לבב, ז"ל. אחותי הכירה בינינו ואמרה לו שהתקבלתי לסטאז'. בר-לבב שאל אותה 'ככה את דואגת לנו? למה לא שלחת אותו לראיון אצלנו?' אחרי 3 דקות, כבר ידענו שאנחנו רוצים לעבוד ביחד, ומאז אני כאן".

היום, לצד היותו שותף-מנהל בפירמה, משמש בירנפלד כשותף-מלווה (Advisory Partner) לקבוצות שונות, בהן קבוצת עזריאלי, אלוני-חץ, אלקטרה נדל"ן, אלביט הדמיה, חברת החשמל, נשות הדסה וחברות מקבוצת אי.די.בי. הוא גם מלווה ויועץ עסקי של מנהלים רבים בקהילה העסקית, חבר באיגוד קרנות ההון סיכון הישראליות, וחבר בוועדה המייעצת של המסלול לחשבונאות של המכללה למנהל.

למרות כל עיסוקיו, לא נפרד בירנפלד מהצופים ומהפעילות ההתנדבותית-חברתית. הוא מכהן בהתנדבות במספר עמותות, חבר הנהלת וראייטי ישראל, חבר הנהלת צופים תמיד, יו"ר ועדת ההשקעות והפיתוח העסקי של עמותת "קשת" (למען אוכלוסייה מבוגרת) וקשת אפוטרופסות.