הכי סתם שיש

אז ככה: שי ודפנה, שהם זוג בני 30 פלוס, איבדו את הילד שלהם לפני שנה וחצי, כשזה (נדמה לי ששמו באמת לא מוזכר לאורך כל המחזה) היה בן שנתיים וחצי. מה זה "איבדו"? הוא מת. איך מת? את זה לא יודעים, כלומר לא מגלים לנו, אבל ברור שאיכשהו דפנה אשמה. איך יודעים? כי יודעים ששי לא היה בבית שזה קרה, וכבר מהתחלה יש רמזים דקים (כלומר אומרים את זה בפירוש) שהיא הייתה אמא לא טובה. עכשיו לא נותר אלא לחכות שעה וחצי, אם לא יותר, לקבל בדרך עוד כל מיני רמזים, ורק ממש בסוף-בסוף לקבל את הווידוי "קורע הלב" של דפנה, כולל בכיות וצרחות, כדי לדעת מה באמת קרה באותו לילה, ולהבין שבעצם למרות מה שקרה היא לא אשמה (מי הוא זה אשר יזככה לומר "את לא אשמה, דפנה, את לא אשמה"?), ולסלוח לה ולהתחיל מחדש וכל זה.

עד אז, בין השלכת המוות על הבמה כפצצת זמן בתחילת ההצגה לבין פירוק הפצצה והשלכת המוות מחיי הזוג בסיומה, צריך מאוד לסבך את העניינים מצד אחד ולהצחיק, הרבה להצחיק, מצד שני. קומדיה עם מוות, אומרת השמועה, היא הקומדיה הכי מצחיקה. אין על המוות, אין עליו, מנצח הכל. שים מוות בהתחלה ואז יש לך גם מתח, גם עומק, גם כאב, גם משמעות, הכל. המוות נותן משמעות לחיים. לחיים ולהצגות. מי אמר את זה? צודק, במאה אחוז צודק.

לכן, אם יש לך קומדיה, לא משנה, שתהיה הכי עלובה ורדודה שיכולה להיות, כל מה שאתה צריך כדי שהיא תקבל יעני ממד של עומק, של אמירה, של רצינות, זה לדחוף לתוכה מוות. אבל לא סתם מוות. זה צריך להיות מוות שמפלג ואחר-כך מאחד, או שמאחד ואחר-כך מפלג, את המשפחה. אבא גוסס זה מצוין. וגם תינוק שמת, לא חשוב באשמת מי, זה חזק. אלו מיתות מאוד טובות. אפשר לבנות עליהן מחזות וסרטים שלמים.

וחשוב שבסוף החיים ינצחו. למה? מה למה? כי זה מה שהקהל אוהב. אי-אפשר שהמוות ינצח. תיאטרון וקולנוע זה לא החיים, חביבי. צריך לתת לאנשים שמחה, תקווה, עופרת יצוקה. והכי טוב זה ניצחון בקושי, שהחיים אמנם מנצחים, אבל בקושי, שהמוות ממש-ממש מוליך לאורך כל המשחק, אבל בסוף בא איזה מראדונה או איזה מסי ועובר באיזה ג'עג'וע את מלאך המוות ו... בפנים! החיים מנצחים! הידד! הללויה! ואיפה מחיאות הכפיים?

הצרה עם כל הנוסחה המחורבנת-המצוינת הזאת, שצריך למלא אותה במשך שעה בחצי בשלושה דברים - בדמויות מעוררות הזדהות, בסיפור מעורר עניין ובבדיחות מעוררות צחוק.

הבדיחות, אין מה להגיד, יחסית בסדר, פה ושם אפילו מצחיקות. הסיפור אמנם מופרך, אבל מצד שני נורא מסובך ומפותל, אתם יודעים - כולם בוגדים בכולם וכל זה, וגם זה איכשהו עובר. אבל הדמויות, הו הדמויות, הן כל-כך קרטוניות, כל-כך קלישאתיות, כל-כך סתמיות, כל-כך נוסחתיות, כל-כך נבובות, כל-כך לא אנושיות, כל-כך לא אכפת להן מעצמן ומזולתן, עד שבסופו של דבר כל-כך לא אכפת לך מהן ומבגידותיהן ומהילד המת שלהן, וכל מה שנותר לך זה לצפות לעבור את הבדיחות ואת הבכיות כמה שיותר מהר, ולחזור הביתה כמה שיותר בשלום, ושלום על ישראל.

לעתים הביקורת החריפה ביותר על יצירה מצויה דווקא בתוך היצירה עצמה. וכשאחת הדמויות בהצגה, ואל תישאלו אותי מי, אומרת לאחרות, במשפט שגם נתן להצגה את שמה, שמה שקורה ביניהם זה "כמו סרט צרפתי, שכולם בוגדים בחברים שלהם ולאף אחד לא אכפת", היא מנסחת בחריפות נוקבת את הבעיה המרכזית של ההצגה הזאת - שלמרות הילד המת והבדיחות והבגידות, הרי שלאף אחד, לא על הבמה ולא באולם, לא באמת אכפת. *