סודות ושירים

ג'ורג' הריסון נחשב תמיד לשתקן ולסגור מבין חברי הביטלס. מסתבר שבנו דאהני ירש ממנו הן את הכישרון המוזיקלי והן את החיבה העזה למופנמות. נדרשים מאמצי בילוש לא מבוטלים על מנת להגיע לאלבום הבכורה של ההרכב שלו, שנוצר, איך לא, תחת כותרת שלא תגיד כלום לאף אחד ואפילו אינה קלה להקלדה. "מספר2החדש" - שם שההשראה לו הגיעה מסדרת הטלוויזיה הבריטית הוותיקה "האסיר" - הוא צמד של הריסון עם אוליבר הקס, כששניהם מנגנים בשלל כלים, והריסון האחראי העיקרי לגיטרות ולשירה.

זה לא פרויקט מוזיקלי ראשון שלו, משום שהריסון השלים עם ג'ף לין את הקלטות אלבומו האחרון של אביו, וגם היה מעורב בקונצרט המחווה המרגש שערכו לזכרו חבריו הטובים של הביטל.

"אתה כאן", אלבום הבכורה של הריסון ושות', יצא כבר לפני ארבעה חודשים, אבל האזכור התקשורתי המודפס והיחיד שלו עד כה היה כמה מאות מילים במגזין ה"רולינג סטון". זה מעיד על נחבאות מכוונת מצד מי שכל כלי תקשורת בעולם המערבי היה שמח לשוחח איתו. אז נכון שהריסון יכול להרשות לעצמו, כלכלית, לייצר עבודות פרטיות עד סוף ימיו, בלי לדאוג מהיכן תוחזר ההשקעה. אולם, מרתק להאזין לאופן שבו השבלוליות משפיעה על היצירה עצמה, באלבום שאין שום כוונה לקחת את שיריו לבמות, ושיצא בחברת הפצה עצמאית, שמתאמצת שלא נדע על קיומו.

זה קצת חבל, משום שיש ב"אתה כאן" לפחות שיר אחד מצוין, "Idle lover". הריסון, הקס ושלל אורחיהם מייצרים רוק שאין בו רומנטיקה או מיניות, וגם מעט מאוד הערות חברתיות. זה מה שכונה בשנות ה-70 "מוזיקת ראש": רוק מתוחכם לאינטליגנציה, שמאזינה לו בליווי סמים רכים. לא חלילה אלכוהול שעלול לפתח תשוקות או אגרסיות, ולא רעלים אחרים. פשוט מוזיקה שנועדה להתניע מסע מעניין בחלל ובזמן תוך כדי שאתה נשאר לגמרי במקום.

ברגעיו המוצלחים הצמד נשמע כהכלאה סימפטית בין פינק פלויד לרדיוהד, או כאפשרות למפגש בין בריאן אינו לאייר. השילוב שלהם בין שלל מניפולציות דיגיטליות לבין גיטרות ולחנים מסורתיים ברוק עשוי טוב מאוד, וככל שהטמפו בשירים עולה, כך הם מצליחים גם להמריא מעבר לעצמם אל רצועות רוק שמתחילות לקבל עוצמה, והשיא מגיע ב"Idle lover" שהוא השיר הכי קצבי וסוחף כאן.

הקול של דאהני מזכיר קצת את זה של אבא ג'ורג', ומעניין שהצמד מודה בעטיפת האלבום ליוגיסטים מהרי ההימלאיה ולאמו של הריסון, אוליביה, ובין האנשים שהוא מוקדש לזכרם נמצא גם ניל אספינל, מנהל ההצגה והמפיק הצמוד של הביטלס שמת בשנה שעברה. אבל שמו של ג'ורג' נעדר, ולבטח שלא במקרה. ספק אם "אתה כאן" היה מקבל חשיפה תקשורתית עצומה לו יצרו אותו שני אנשים אלמונים, אבל ברור שהריסון ג'וניור מעוניין ליצור את המוזיקה שלו הרחק מסאון הציבור. מותר לשער שמישהו עובד אצלו ומקבל שכר תמורת הדיפת אינסוף הבקשות לראיונות ולכיסוי תקשורתי.

לא ברור לאן עבודתו תתפתח, כצמד או לבד, אבל שווה להמשיך ולעקוב אחריו, לפחות ככל שיואיל להרשות היורש, ששמו מורכב מחיבור בין שמות שני תווים בסולמות ההודיים, "דאה" ו"ני". גם בגלל הכישרון המוכח, וגם משום המקרה הנדיר של יוצר רוק גיטרות, שכותב לחנים מתקשרים ושירים ברורים, ובוחר במודע, מראשית הקריירה שלו, שלא לבוא במגע עם העולם שמחוץ לעולמו הפרטי.

רוצה לדעת איזה אלבומים שווים יצאו לאור בקרוב? הירשם עכשיו למדריך התרבות המקוון והאיכותי של גלובס

מכה אפורה

חברי להקת פרנץ פרדיננד, שהיו בעת פריצתם כנופייה צבעונית זוהרת, הם כיום פועלי גיטרות אפרוריים. כך נעלמה לה ה"מאגניבות"

"טייק מי אאוט", להיט הפריצה שלה מלפני חמש שנים, הפך את הרביעייה הסקוטית לאחד השמות הלוהטים ברוק, ונותר אחד מחורכי הרחבות מבוססי הגיטרות המוצדקים של העשור. אלא שהמעריצים, ובתוכם כמות עצומה של תקשורתנים, שנתלו בפרנץ פרדיננד כאופציה בריטית טרייה לרוק זוהר עדכני, מודע, ממזרי ולהיטי, גילו כבר באלבומם השני והקודם, שלחבורה הזו פשוט אין את זה. כלומר, הם להקת רוק טובה, טובה מאוד אפילו, אבל מליגה ב' או ג'.

השלישי של פרנץ, "הלילה...", מחדד עוד יותר את זהותם כפחות להקה גדולה, חדשנית, מטלטלת ובלתי צפויה, ויותר כהרכב קטן ואמין בתחומו, תחום יחסית מצומצם. הרבה יותר קרובים, למשל, להרכב רוק עכשווי אך מסורתי כמו "הקוראל", מאשר למאורות תמיד נוסח הקינקס או דיוויד בואי, שהוזכרו בצמוד לשמם לפני חמש שנים.

אלבומם החדש מיילד אכזבות בעיקר בקרב מי שראו בהם בעבר כיותר מסך כישוריהם ויכולותיהם, ושמיהרו לקשור להם כתרים לא מוצדקים. דווקא מי שמגיע עם מינימום ציפיות יכול למצוא פה אלבום רוק בריטי אמין מאוד. אלכס קפרנוס ושות' מנסים עדיין לשחזר את החילופים הקצביים ואת הסאונדים של להיטם הכי גדול, אבל, ייאמר לזכותם, הם נשמעים כמי שחשים נינוחים בעורם. הלהקה שלהם כנראה כבר לא תכבוש את העולם, לא בשנית, והאנחה של מעריציהם הוותיקים נוגעת ללב - במקום כנופייה צבעונית ויצרנית כותרות, הם נתקעו עם פועלי גיטרות די אפרוריים.

אז כן, אין פה הרבה מדי אקשן מסעיר, וקפרנוס של הסיבוב הזה לא יהיה חביב המגזינים שהיה פעם, אבל "Twilight Omens" ו"Send Him Away" הם שירים מצוינים שהיו מקבלים מקום של כבוד אפילו בקטלוגים של כותבי שירים דגולים כמו בואי או ריי דיוויס מהקינקס. הקטע החלש באלבום, "lucid dreams", מתפתח כמעט בכוח למעין ניסיון punk-funk אלקטרו-רוקי ארוך בנוסח אל.סי.די סאונדסיסטם, אך נשען על לחן מהחלשים באלבום וקורס ממחסור ברעיונות הפקתיים חדשניים או מעניינים.

לסיכום - הלך הקטע, נעלמה ה"מאגניבות", אבל חלק מהשירים לגמרי שווים.

רוצה לדעת איזה אלבומים שווים יצאו לאור בקרוב? הירשם עכשיו למדריך התרבות המקוון והאיכותי של גלובס