מעט מדי מאוחר מדי

התוכנית אומנם מטפלת בבעיה הכי כואבת של הענף - קשיי המימון. אך השאלה המרכזית היא האם אותם 10% של ערבות מדינה להון העצמי הנוסף הנדרש בשל חששות הבנקים, הם שיעשו את ההבדל. בסופו של דבר הפרה (הבנקים) צריכה לרצות להניק, העגל (הקבלנים) לחזור לרצות לינוק, והציבור הרחב לרצות לשתות את החלב (הדירות שיוקמו). בינתיים חוסר הביטחון הכלכלי והתעסוקתי של הרוכשים הפוטנציאליים עשוי להוביל אותו לישיבה ממושכת מהצפוי על הגדר למרות העלייה בהתחלות הבנייה.

עד לפני כחצי שנה נהנה ענף הנדל"ן משנתיים של אופוריה ומכירות תזזיתיות. בחודשים האחרונים גילו היזמים כי המשבר הכלכלי העולמי לא מדלג גם על שוק הנדל"ן המקומי. הקונים לא רוכשים דירות יד ראשונה או שנייה כי הפחד הגדול ביותר של הישראלי הממוצע הוא לצאת פראייר, והרי כולם מאמינים שמחירי הדירות יתרסקו (הנחה שמוטלת בספק גדול).

הבנקים מסתכלים מעבר לים ורואים קריסה של בנק ועוד בנק, ולא ממהרים לתת מימון גם לפרויקטים הנמצאים במקומות הטובים ביותר בישראל. ירידת הריבית לא מותירה עליהם רושם רב והמשכנתאות ממשיכות לטפס, גם אם הן נמצאות עדיין בשיעורים סבירים. היזמים, ולא רק כאלה שיש להם אג"חים שלא ברור איך ניתן להחזירם לאור המכירות האיטיות, לא קופצים למים הקפואים ומעטים מעזים לקדם, לשווק או להתחיל בבניית פרויקטים חדשים.

לפי הנתונים היבשים, האוצר הולך בכיוון הנכון וברצונו למנוע עליית מחירים טבעית ואינפלציה עם היציאה מהמשבר (כזו שהתרחשה לפני כ-3 שנים לאחר היציאה מהמשבר הקודם). מאידך, צעד זה רחוק מאוד מהאג'נדה הרגילה של "כוחות השוק יעשו את שלהם". למרות הכוונות הטובות, לאור עומקו של המשבר, מדובר בטיפה בים ובתגובה מאוחרת מידי. ייתכן ששוק הדיור כבר נכנס להלם עמוק מדי ויהיה קשה לעורר את עיני העגל שלו. *