אלה הקטנים גדולים יהיו

ערב גאלה עם תזמורת בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה, מנצח: זובין מהטה

אם היה בעברית שם תואר מתאים לתרגום המילה "Formidable", הוא היה המתאים ביותר לתאר את הערב הזה. בהיעדר שם תואר כזה, נראה שאפשר להשתמש ב"מפעים" או ב"מעורר השתאות" בלי להגזים. תזמורת בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה היא אולי תזמורת סטודנטים, אבל איכותה המוזיקלית מתקרבת לזו של תזמורת בינלאומית מובילה. בעידן בו מוזיקה קלאסית ותרבות גבוהה נדחקות לשולי העיסוק התרבותי, טוב להיווכח שיש עדיין בישראל מצוינות תרבותית במובן הפשוט ביותר. הקונצרט הזה הדגים זאת בצורה מרגשת ממש, כשהציג עשרות נגנים צעירים, בשנות העשרים לחייהם ואפילו פחות, שמנגנים באיכות ובעומק של גדולים.

תזמורת בית הספר נשמעת אמנם פחות מהודקת ומגובשת מהפילהרמונית, והצליל התזמורתי שלה קצת פחות חם, אבל היא מצלצלת נפלא והעבודה העצומה שהושקעה בהכנה ניכרה היטב.

תזמורת בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה פועלת במסגרת אוניברסיטת תל-אביב, ונועדה במוצהר לספק עתודת נגנים לתזמורת הפילהרמונית. לנגנים השוקלים קריירה בתזמורת זה מצוין, כי הפילהרמונית היא התזמורת היחידה בארץ שמבטיחה לנגניה קיום כלכלי מכובד והזדמנות לעבוד עם מנצחים מהשורה הראשונה בעולם. כמה מנגניה הבכירים של הפילהרמונית פועלים במסגרת בית הספר כמדריכי סקציות תזמורתיות, כך שהקשר בין שני הגופים הדוק מאוד. נגנים-מדריכים אלו השתתפו גם בקונצרט הנוכחי, שעליו ניצח זובין מהטה.

מהטה נראה בקונצרט כחתן בחופתו: אחרי הכל בית הספר נושא את שמו, וללא ספק היה לו כאן במה להתגאות. כפי שהוא ציין, הוא לא נזקק להרבה עבודה. את עיקר ההכנות עשו מדריכי הסקציות ומנצח התזמורת זאב דורמן, ולמהטה נשאר לעשות רק כמה חזרות ולקטוף את הפירות. עם זאת, אין ספק שנוכחותו נתנה לנגנים הצעירים הרבה עידוד והשראה.

הקונצרט התחיל עם "תעלוליו העליזים של טיל אוילנשפיגל" מאת ריכרד שטראוס, יצירה לא קלה שזכתה לביצוע חי ועשיר. בהמשך בוצע הקונצ'רטו מספר 2 של פרוקופייב, עם הסולנית ברניקה גליקסמן, תלמידת תואר שני בפסנתר בבית הספר. גליקסמן נראתה נרגשת למדי בהתחלה, אבל לאחר שנכנסה לעניינים הפגינה פסנתרנות וירטואוזית ומלאת אנרגיה. לאחר הפרק הראשון היה ממש צריך להחניק את מחיאות הכפיים, שהתבקשו למול היכולת המצוינת שהפגינה. עם זאת, כדי להפוך לפסנתרנית גדולה באמת עליה לוותר על המניירות שלה, במיוחד התנועות הקופצניות על הכיסא ואופן ההבעה הדרמטי. יש פסנתרנים כמו לאנג לאנג או מיצוקו אושידה שאצלם שפת הגוף המוגזמת נראית טבעית, כזו שנובעת מתוך המוזיקה; אצל גליקסמן זה נראה קצת מלאכותי, והיא פסנתרנית מספיק טובה כדי לא להזדקק להם.

החלק השני האיר אמנית מצוינת נוספת, נגנית המרימבה נויה שליין. היא ביצעה יצירה מודרנית של היפנית קייקו אבה (Keiko Abe) למרימבה והרכב כלי הקשה, עם קבוצה של נקשנים צעירים מבית הספר. היצירה לא מדהימה והייתי מקצר אותה בכמה דקות, אבל היה תענוג לראות את המוזיקאים הצעירים מבצעים אותה בדייקנות, התלהבות נעורים והרבה כישרון ואהבת מוזיקה. נפלא.

את הערב חתמה הסימפוניה הרביעית של ברהמס, היצירה היחידה בתוכנית שאפשר להגדיר כלהיט רומנטי שגם קהל שמרני יכול לעכל בקלות. זה היה ממתק מענג לסיום, עם צליל תזמורתי עשיר ואיזון מעורר התפעלות בין החטיבות. גם הפעם זה לא היה ביצוע ברמה של הפילהרמונית בכל הנוגע לגיבוש או לאחידות צלילית, אבל קשה היה להאמין שמדובר בתזמורת סטודנטים. אם זו העתודה המוזיקלית שלנו, אולי המצב לא כזה רע. *