השפה העברית היא נס יומיומי

לקראת שידור הפרק הראשון בסדרה "לונדון פינת בן-יהודה", הערב בשעה 21:30 ביס דוקו

אני מקווה שלא מדובר בהכרזה פוליטית קיצונית מדי, פחות משבוע לפני הבחירות. אבל יש לעתים שהמעשה הציוני נראה אפילו לעיניי החילוניות כסוג של נס.

מרבית האנשים "מסוגי", נוטים בדרך כלל לשמור הצהרות אהבה שכאלה לימים מיוחדים כמו יום העצמאות, או "הימים הנוראים", השבוע בין שני ימי הזיכרון שקודמים לו, ימים שגורמים ללא מעט ישראלים לערוך מדי שנה חשבון נפש עם עברם ועם עתידם. לפני שנתחיל להדליק כאן משואות, אני מבקש לציין שבחיי היומיום אני מעט פחות פטריוט, ונוהג כמנהג המקום: מעט חמוץ ונרגן, קצת מתחכם בתור, פה ושם צועק ברמזור, כועס תדיר על הממשלה - ושמח באמת רק על ניצחון בדרבי.

יחד עם זאת, העברית בעיניי היא נס שמתרחש בכל יום מחדש.

העובדה שאני מסוגל לתקשר איתכם ברגע זה ממש, בשפה ששימשה רק לתפילה במשך אלפיים שנה, היא מצמררת ממש. אני מניח שזה היה הלך הרוח שהניע את ירון לונדון ליצור את הסדרה המשעשעת "לונדון פינת בן-יהודה". "התירוץ" של לונדון לצאת למסע בנתיבי העברית המתחדשת (ויש שיאמרו "המידרדרת") הוא כדי להתקרב לנכדיו, ששפתם התרחקה מאוד מהעברית השגורה בפיו. למרבה המזל, הוא עושה זאת מתוך סקרנות ולא מתוך נרגנות.

השפה העברית עוברת שני תהליכים מקבילים - האחד חינני ומשעשע, השני מעט פחות. התהליך הראשון הוא דו-ראשי ומורכב מהשתכללות השפה, שצריכה לחדש את אוצר המילים שלה כדי להתאים לרוח התקופה, ובמקביל מהעגה, ה"סלנג", אותם ביטויים שמתבלים את השפה, אך לא מוחקים אותה.

התהליך השני הוא התבססותה של עברית קלוקלת כשפת דיבור לגיטימית. כאן מתחיל חוש ההומור של לונדון (ושלי) להיסדק, לעתים באופן שעלול להתפרש כיהיר (למשל במשפט הבא): כשרוכל בשוק שואג בעברית רעה על לקוחותיו הפוטנציאלים, אני לא חש צורך לתקן אותו. כאשר עושה את אותו הדבר מורה לתלמידיה - אני מסוגל להכותה (על דרך המשל, כמובן).

ובכל זאת, גם ברגעים כאלו אני מעדיף למצוא את ירון לונדון בקבוצת התמיכה שלי. ביחד איתו - הייאוש נעשה יותר נוח. *

צרו איתנו קשר *5988