שדות גולדברג - "היא ביטאה נאמנות ליושר, יושר שעלה לה ביוקר, כרגיל"

כשעל חורבות שפה עברית עשירה ורבת שכבות פורחת לה "ישראלית" עילגת בת כמה מאות מילים, לא תהיה זו הגזמה להגדיר את הולדתו של הספר "נערות עבריות" - כמעשה חתרני ואפילו מרדני. כי בימים שבהם הרייטינג מדבר, והיידע הספרותי מצטמצם לגבולות רבי-המכר ממבצעי ה"ארבע במאה" - ההחלטה של "ספרית פועלים", והעורכים יפעת וייס וגדעון טיקוצקי, להוציא לאור את מכתבי לאה גולדברג - היא מעשה נועז שישמח לב כל שוחר שירה ושפה עברית, ויאפשר הצצה נוספת לתהליכי החשיבה של המשוררת והסופרת הדגולה.

לאחר שהיומנים האישיים של גולדברג התפרסמו כספר (2005), מגיעים עכשיו, כרוכים בעטיפה צנועה ובכריכה קשה, כמאה מכתבים של התכתבות פרטית בין המשוררת לחברתה מינה לנדוי (בשנים 1923-1935), שלהם מצורפים נספחים המכילים עדויות, צילומים, מבחר רשימות של המשוררת, ואחרית דבר השופכת אור על התקופה, מספקת פרטים ביוגרפיים, ומנתחת תהליכים חברתיים ותרבותיים שעברו שתי החברות.

פרסום חליפת המכתבים הזו חשוב מאין כמוהו להכרת עולם ההשכלה היהודי במרכז אירופה של לפני עליית הנאציזם, וללימוד הדרך שעשתה גולדברג אל העברית. אבל הוא גם חושפני, וחודר לצנעת הפרט של אשה שהיתה קנאית לפרטיותה. בשיחה עם המשוררת וחוקרת הספרות פרופ' חמוטל בר-יוסף, עולה נושא החשיפה שלאחר המוות, דבר שהפך לתופעה, ובר-יוסף מאפיינת את הדברים: "יש רבים המתעניינים במשוררים משום שהם מפורסמים. בלי לחשוב שהפרסום אינו בשל פרטים קטנים ושגרתיים של חייהם, אלא בזכות היצירה, שזו הגדולה האמיתית שלהם. בעצם ככה רוצים להקטין אותם. להגיד: הוא היה גדול, אבל גם לו היו כל מיני דברים קטנים ומלוכלכים, אז הוא בעצם כמוני."

*ועדיין, אי אפשר להתעלם מהנטייה להבין את היצירה דרך הביוגרפיה של היוצר

"כאן אני במיעוט לעומת הנטייה ששטפה גם את האקדמיה - להתעניין בפרטי החיים של המשורר. זה טוב לחוקרים, אבל שירה היא לא תיעוד! אם סופר כותב בגוף ראשון, זה עדיין לא אומר שכל מה שכתוב בסיפור, באמת קרה לו. לקרוא את זה כהשלכה ביוגרפית זו קריאה שלא רואה את עבודת האמנות של היוצר.

"לדעתי יש דברים שחשובים להבנה. מה היתה השקפת העולם של הסופר, איזה ספרים קרא. אילו שיחות הוא שמע, איך הוא שמע שמדברים על דברים. ואני לא בטוחה שאפשר לענות על השאלות האלו דרך יומנים. דווקא ביומן של לאה גולדברג אפשר למצוא אמירות על השקפות-עולם, על בני-אדם, ועל רעיונות. אבל עדיין, אם הייתי רוצה להבין סופר, הייתי מתחילה בארון הספרים שלו, זה נראה לי הפרט הביוגרפי הכי חשוב כדי להבין אותו.

ארץ נוי אביונה

חוקר הספרות גדעון טיקוצקי שערך את הספר (יחד עם פרופ' יפעת וייס) נותן הסבר לחשיפה האישית: "הספר מצייר לאה גולדברג אחרת. שמחה יותר, ועם חוש הומור. שונה מזו שהצטיירה ביומנים, שם נמצא יותר צד הצל, בעוד שבמכתבים נמצא צד האור. וזה נובע מעצם הבחירה בז'אנר הזה. מכתב הוא כתיבה כלפי חוץ, לעומת היומן שהוא כתיבה כלפי פנים".

*מה תורמים המכתבים להבנת היצירה שלה?

"באמצעות המחקר על השנים האלו של גולדברג, אנחנו פוגשים לא את היוצרת המבוגרת והקאנונית שכולם מכירים, אלא את הנערה הצעירה עם כל האפשרויות שעומדות בפניה, מהן גם עצם הבחירה בעברית. הבחירה בעברית היא דבר מאוד לא מובן מאליו על רקע בית הגידול שבו היא צמחה".

טיקוצקי מעלה את אחד הנושאים המדוברים ביותר היום: "המרכז והשוליים" כתיאוריה שסביבה בנוי הספר: "אפשר לראות את התנועה הבלתי פוסקת של שתי הנשים האלו; גולדברג ומינה לנדוי, בין המרכז לשוליים, ואיך הן כל הזמן צריכות להגדיר את עצמן ביחס למקום שבו הן נמצאות. ככה שעולות פה גם שאלות של זהות לא רק ספרותית אלא גם ביוגרפית. חשוב להדגיש ששתיהן מצטיירות בספר כאבטיפוס של אשה משכלת עברייה, נערה צעירה בין שתי מלחמות עולם שעשתה את הדרך ממזרח-אירופה למרכז-אירופה ואחר כך לארץ".

שתי הנערות שנפגשות במוסד שהופך מגימנסיה למסחר, לבית ספר עברי, מאמצות את העברית כשפת סתרים שבה הן מתכתבות ביניהן, ובאמת אפשר לראות במכתבים את התפתחות השליטה שלהן בשפה. טיקוצקי: "בזמנו קראו לליטא 'ארץ ישראל השנייה' במובן של מרכז תרבות עברי ציוני,

והקוראים נחשפים לתרבות העברית של התקופה בזכות שתי הנשים האלו. ככה הם זוכים בהארה מה זה להיות סטודנטית יהודייה צעירה בגרמניה הוויימרית רגע לפני (ומיד אחרי) עליית הנאציזם. וגם מה זה להגיע לפלסטינה ב-1935 כנשים צעירות שמייעדות עצמן לעסוק בתחום הרוח".

*מעניין מה היא היתה חושבת על פרסום היומנים והמכתבים שלה.

"לאה גולדברג, מעבר להיותה יוצרת, היתה גם חוקרת. ביומנים היא מזכירה כמה פעמים את החוקרים הצעירים שיבואו ויקראו אותה. גם בהתכתבות היא רומזת שיום יבוא וההתכתבות תתפרסם. אם אפשר היה לעשות איזה סיאנס ולשאול אותה, סביר להניח שדעתה היתה נוחה מהעניין. היא אדם ששמר בקנאות על פרטיותו, אבל בראייה רחבה של חקר הספרות היא הבינה היטב את חשיבות העניין הזה".

ופשוטים הדברים וחיים

ב-1935, כשהיא בת 24, גולדברג הגיעה לארץ, ומייד הצטרפה לחוג "יחדיו" של שלונסקי ואלתרמן. באותה שנה יצא לאור ספר השירים הראשון שלה, "טבעות עשן", שבו נמצאים השירים "לתמונת אמא" ו"ימים לבנים". בחבורת היוצרים שאיישו באותן שנים את שולחנות הסופרים והמשוררים ב"כסית", גולדברג היתה בין הנשים היחידות, אבל חשיבות מקומה בשירה העברית נקבעה די מההתחלה. כנהוג היום אפשר לדבר על כתיבתה האישית ככתיבה נשית. או שאולי לא.

בר-יוסף: "בעיניי, משורר צריך לכתוב מעבר לזהות האישית שלו. הטקסטים אמורים להיות הטקסטים של הקורא. אם הטקסט טוב הוא חורג מעבר למקום, לזמן, ולמין של המשורר... אני די בטוחה שלאה גולדברג לא התכוונה לכתוב שירה שהיא במיוחד נשית, כשם שהיא לא רצתה לכתוב את שירת זמנה, לעומת משוררים אחרים בני זמנה, שחשבו שיש לכתוב את 'עשן הזמן'. היא רצתה לכתוב שירה טובה. שתהיה נצחית ואנושית. לכל הזמנים, לכל בני האדם. זה אולי אחד ההסברים לכך שהשירה שלה לא דוהה. משוררים שרוצים לכתוב את הזמן שלהם או את המין שלהם או את העדה שלהם, ברגע שהבעייתיות העיתונאית הזו נעלמת, גם הכוח של השירים נעלם איתה".

כשבר-יוסף מדברת על הכתיבה האוניברסלית של גולדברג היא מרחיבה גם לגבי מה שלא נמצא בשירתה - השפעות מסוימות מהתרבות הרוסית שניכרות אצל משוררים אחרים בני תקופתה. "מעניין לראות מה היא החליטה לא להכניס לשירתה, אילו השפעות לא לקבל, למרות שמשוררים אחרים כן קיבלו. היא לא נחשבת למשוררת אמיצה. אבל היא הרבה יותר אמיצה וחתרנית ממה שנוהגים לחשוב. יש לה נטייה פילוסופית חזקה גם בשירה, אבל זה בלט מאוד ברשימות שכתבה בעיתונות. שם היא אומרת דברים פוליטיים ופילוסופיים ביושר אינטלקטואלי ובחדות. ובעניין הזה אפשר לומר אולי שיש לה אומץ נשי. האומץ הסמוי, שמבחוץ נראה פשוט ותמים וכאילו נינוח, שהוא משותף לה ולרחל ולזלדה.

"גם הטקסט נראה פשוט בטקסטורה שלו אבל כשבודקים הוא עשוי להפליא. לא לעשות זיקוקי דינור ולא להיות אקסטרווגנטי וראוותני זה אולי הצד הנשי המסורתי. אבל אני לא חושבת שהיא התכוונה לבטא בזה את הנשיות שלה. היא ביטאה בזה את הנאמנות ליושר. יושר מאוד אמיץ שמאפיין אותה. יושר שעלה לה ביוקר, כרגיל."

רקומה מחושך ומאור

לאה גולדברג, זכורה כדמות מרוחקת שלא נישאה מעולם, חיה לאורך שנותיה בארץ עם אמה, ולא התגברה מעולם על אהבתה למשורר אברהם בן יצחק. בר-יוסף: "אידיאולוגית היא הזדהתה עם האדם הפשוט אבל משהו בחינוך ובטמפרמנט שלה היה מאוד מיוחס. וזו, הייתי אומרת, הייתה נקודת הקישור בינה לבין בן יצחק. מין נסיך שנשבה בין הגויים. מישהו שלא מוצא את מקומו בהמון העם. אני חושבת שהכתיבה היתה בשבילה דרך של התנתקות. ללכת למקומות יותר גבוהים. וזה קשה. למי שנמצא שם - קשה מאוד להיות מורה".

המשוררת שחיה ברח' ארנון בתל-אביב קיבלה ב-1950 הצעה למשרה באוניברסיטה העברית, ועברה לירושלים יחד עם אמה. ד"ר אורה סגל (פילוסופיה וספרות אנגלית), שהיתה תלמידתה במחזורים הראשונים, מתארת: "זה היה איזה קורס כללי של לימודי יסוד (לא רק של החוג לספרות) והגיעו המון, מהרבה חוגים. 200-250 איש, אז היא קיבלה את האולם הכי גדול. מאחר שהייתה מאוד רגישה, אם מישהו רק הזיז את הראש היא הייתה משתתקת בזעף כזה. מאדימה. אפשר היה לראות שהיא נורא כועסת".

*הייתה השפעה של המשוררת שבה על ההרצאות?

"היא הייתה טובה במיוחד בניתוח משפטים. היא נהגה לקחת משפט ולפרש אותו מילה במילה. ניתוח דקדקני של הטקסט, ובאמת היא מצאה שם כל מיני פלאים, ואנחנו מאוד אהבנו את זה. בשיעור זה היה כאילו היא נכנסת למין מצב היפנוזה כזה. כולה שקועה בעולם שעליו היא מדברת. ואנחנו היינו יושבים ושומעים בצמא את דבריה. ההרצאות היו פרונטליות, בלי מקום לשאלות ולהערות. אחרי השיעור מי שרצה יכול היה לבוא ולשאול שאלות. אני לא זוכרת שבאו הרבה לשאול. היתה יראת כבוד מהולה בפחד כי היא הייתה מרוחקת כזאת".

דוגמה ליראת הכבוד שחשו הסטודנטים אל המרצה המשוררת המפורסמת, אפשר לראות בתיאור של ד"ר סגל איך "כשהיא לימדה את האחים קרמזוב בחוג לספרות השוואתית, היא בדיוק עברה לדירה חדשה ברחביה וכדי לחסוך לעצמה להגיע לאוניברסיטה, השיעור התקיים אצלה בבית. אז לצלצל ולהיכנס - היינו נבוכים. אף אחד לא העז לדפוק ולהיכנס. היינו מחכים עד שהצטברה חבורה שלמה ואז היינו נכנסים כולם ביחד".

סגל מדברת שוב ושוב על תחושת המרחק שהיא כסטודנטית חשה, למרות שככל הנראה גולדברג היתה אשת רעים להתרועע עם חבריה המשוררים. "לנו היא נראתה מבוגרת ומרוחקת. היה לה מראה דהוי ועייף, אבל במהלך השיעור כשהיא דיברה, הפנים שלה זהרו. ממש כאילו היא עוברת טרנספורמציה. וכשהיא סיימה, זה היה כאילו כיבתה את האור". *