הבנקאי מרוויח לפי ביצועיו

בעשור האחרון ראינו בישראל את עליית שכר מנהלי הבנקים לנורמות אמריקניות. ראשון היה שלמה פיוטרקובסקי, אז מנכ"ל הבינלאומי. הוא התווה את הדרך וכולם אחריו, בעיקר בשני הבנקים הפרטיים דאז, מזרחי טפחות והפועלים.

השכר עלה וטיפס משנה לשנה. ב-2006 עמדה עלות השכר של עשרת הבנקאים המובילים על 88 מיליון שקל, ב-2007 גרפה העשירייה המובילה 105 מיליון שקל, קפיצה של 19.3%. ב-2006 היתה עלות השכר של שלושה בנקאים בלבד מעל 9 מיליון שקל, ב-2007 כבר היו שבעה כאלה.

הנורמות שניסו הבנקאים ליצור נשמעו על פניהן הוגנות מאוד - קשר ישיר בין ביצועים לתגמול. "הצלחתי, תנו לי בונוס (לפי נוסחה שנקבעה מראש על ידי דירקטוריון מיטיב)". כך הגענו למקרה של בנק הפועלים שחילק בשנת 2006 לבכיריו עלויות שכר של 20-33 מיליון שקל, רובן עקב בונוסים.

הבעיה היתה שחלק מהרווח היה לעתים קרובות חד-פעמי ונבע ממכירת נכסים. זאת ועוד, ב-2008 התברר שחלק אחר מהרווח היה על הנייר בלבד ונבע מנכסים מסוכנים ששוויים נופח על ידי השוק. כאשר האוויר יצא מהבלון התברר שהנכסים שווים מעט מאוד והבנקים רשמו הפסדי ענק. אבל כמו שאומר המפקח על הבנקים, רוני חזקיהו, "שיטת התגמול הקיימת יוצרת מוטיבציה ללקיחת סיכוני יתר וצריך לשנות את השיטה. מנהלים מקבלים בונוס שמן על רווחים אבל כשיש הפסדים לא לוקחים מהם את הבונוס על רווחי העבר".

לא פלא שהכנסת נדרשת לעניין וח"כ שלי יחימוביץ' מובילה חקיקה המנסה לקבוע קשר בין שכר העובד הנמוך ביותר לגבוה ביותר. למשל, אם השכר החודשי של העובד הזוטר ביותר יהיה 5,000 שקל המנכ"ל בעל השכר הגבוה ביותר לא יוכל לחרוג מ-1.8 מיליון שקל.

הלחץ על השכר של הבנקאים יקטן בשנתיים הקרובות. בשנת 2008 ובוודאי ב-2009 החגיגה תתמתן קצת ולו כי חלק מהשכר תלוי ביצועים ואלו לא טובים. אבל כמו תמיד השאלה היא האם ישכילו הבנקאים להטיל על עצמם מגבלות מרצונם או שיאלצו להתמודד מול חקיקה מגבילה.