מחול החרבות

ייתכן שזו תוכנית הפריים-טיים האחרונה בנושאי מחול. צא ולמד עד כמה מהר חולפת לה תהילת עולם. הן רק אתמול בדקנו את לוח המשדרים השבועי וייחלנו שיפסיקו לרקוד שם בערוץ 2. "נולד לרקוד" הייתה היסטרית כמעט כמו "כוכב נולד" בקשת, ואילו אצל רשת רקדו עם כוכבים. זה לא היה רע כמובן, אבל זה היה די מוזר. כי אם תרבות בישראל היא מילה גסה, הרי שאת המילה "מחול" לוחשים כאן רק בחדרי-חדרים, ופתאום ככה, בפריים-טיים?

כשרצו חברי הגשש החיוור להעמיד את ה"אחר" המוחלט לישראלי הטיפוסי, זה שהיום הוא סייד ומחר אינסטלטור, הם העמידו מנגד את ד"ר ליכטיג בר-זוהר, ד"ר למחול: אשכנזי, משכיל, מאמץ סטריאוטיפים הומואיים מובהקים - והנה הפכו ה"דוקטורים למחול" לאנשים הכי נצפים בטלוויזיה.

אני מודה שאהבתי מאוד את "נולד לרקוד", שהייתה האחות החורפית והמופנמת מעט (עד כמה שתוכנית טלוויזיה בהנחיית צביקה הדר יכולה להיות מופנמת) של הכוכבים הנולדים ממלאי הפארקים לעת קיץ, אבל כבר בשיאה היה ברור שמדובר באפיזודה חולפת שלא תשרוד עונות רבות מדי. המלחמה בין סגנון ריקודי הרחוב, שמיוצג בידי אונה הולברוק וחבורת הרקדנים שלה, לבין המחול המודרני, בביצוע רקדניו של דוד דביר, הייתה יפה מאוד מבחינה טלוויזיונית, והניגודים בין המורים, בעיקר בגלל אישיותו המוקצנת והמוחצנת של דביר, הבטיחו שהעניין יישמר גם אחרי שהרקדנים דממו. אבל דווקא אז נוצקה העופרת בדרום, והרייטינג נדד אל סרטוני ההפצצות של דובר צה"ל, עד שאפילו שם הצהרתי כמו "לא נפסיק לרקוד" לא עמד לתוכנית החביבה הזאת, אחת מהקורבנות "הבלתי מעורבים" הראשונים של הלחימה בדרום.

אני מתנצל בפני הרקדנים הצעירים על שלא אצפה בהם הערב. תוכנית שבה מודחים עשרה מתמודדים היא בעיניי יותר הוצאה להורג מאשר מופע בידורי, ועל רקע דמדומי "לא נפסיק לרקוד", אני מבקש להביע קול מחאה רפה נגד בגידת זכייני הטלוויזיה, מי שהלעיטו אותנו במשך שבועות בתמונות של "כאילו-מלחמה" ועכשיו מתפלאים לקבל מדינה במצב של פוסט-טראומה, כזאת שצריך להעיר במכות חשמל של משדרים עתירי נצנצים, רק כדי לקבור בכבוד תוכנית בידור חביבה. מעניין כמה שנים ייקח שוב לאמנות במה גבוהה להסתנן ככה לפריים-טיים של ערוץ 2. *

משפחה בהפרעה

"הסימפסונים" - הסרט, א' 22:00, הוט גולד

תקצר היריעה מלדבר על חשיבותה של משפחת סימפסון בטלוויזיה האמריקנית. מההפיכה של סדרות מצוירות למשלים בני-זמננו, ועד לפיתוח ז'אנר שלם שקצוות שלו כמו "המלך היל" ו"איש משפחה" משודרות כאן בהצלחה כמעט מדי יום.

אבל לא נעמיס את כל אלה על סרט קולנוע אחד שתפקידו בסך הכל לבדר, ובדרך לגעת בלא מעט נושאים מטרידים, כמו צווארם האדום של חלק ניכר מהאמריקנים, החיבה שלהם למנהיגים מהז'אנר ההוליוודי, הקנאות הירוקה שהיא בעיקר מס שפתיים והרוחניות בגרוש. כל אלה ועוד נסקרים בעלילותיה של המשפחה הצהובה.

הכל מתחיל כאשר הומר סימפסון מזהם את האגם המקומי בצואת חזירים, ומאלץ את הממשל הפדרלי להקים מעל ספרינגפילד כיפת זכוכית עבה שתבודד אותה מהעולם (כשמי שמחליט על כך הוא ארנולד שוורצנגר מצויר, "בתפקידו" כנשיא ארצות-הברית). המשפחה נמלטת על נפשה לאלסקה, ושם חווה הומר סוג של הארה רוחנית שגורמת לו לשוב לעירו ולנסות להציל אותה מכליה.

כרגיל בצפייה חוזרת, מה שמסב עונג יותר מהפאנצ'ים הוא דווקא הדברים הקטנים שאולי חמקו מעיני הצופה בפעם הראשונה. מי שלא יצחק מהכלב העוקב באישונים מתגלגלים אחרי המשפחה שנעלמת לה במערבולת חול, כבר לא יצחק משום דבר. *