הבינלאומי יפצה יהלומנים בגין מסירת מידע מוטעה אודות שותף לעסקה

הרקע לתביעה הוא התמוטטות היהלומן ברני איינהורן וחברת אי.וי. דיאמונדס שבבעלותו בשנת 2000. איינהורן ניהל את עסקיו בחוסר אחריות ובהיעדר יושר אישי, וגרם נזקים ליהלומנים ולבנקים.

פסק הדין חושף את ההתנהלות השערורייתית והחמורה של הבנק ביחס לחברת אי.וי.: חשבונה היה ביתרת חובה החורגת מהמותר; אושרו לה חריגות אשראי בלא אישור כתוב וזאת בניגוד לנוהל; הביטחון העיקרי לחשבון היה ערבות חמיו של איינהורן, שכבר פקעה לאחר פטירתו ועוד.

כן התברר כי הבנק התיר לחברה להפקיד יהלומים לביטחון בסכומים שהיא קובעת בעצמה ולעצמה, ללא פיקוח, "עד כדי כך שאיינהורן מרשה לעצמו להתל בבנק ולהפקיד מעטפות ריקות לביטחון. חמור מכך", קבעה השופטת אסתר שטמר, "ייתכן שכי דבר נעשה בידיעת מנהלת הסניף (דאז, רחל קגן), שביודעה על ביקורת צפויה מזרזת את איינהורן למלא את המעטפות ביהלומים לצורך הביקורת".

בפסק הדין נקבע כי קיים נוהג שהבנקאי של המוכר בודק עם הבנקאי של הרוכש את איתנותו הפיננסית, מאחר שעסקאות יהלומים מבוצעות באשראי למספר חודשים. לפי הפסיקה, בנק המחווה דעה בתחום מומחיותו (לרבות חוות-דעת אודות לקוח עבור צד ג') יהיה אחראי ברשלנות אם מקבל חוות-הדעת הסתמך עליה באופן סביר ונגרם לו נזק, והבנק צפה כי תהיה הסתמכות כזו.

לפני שנודע מצבו הכלכלי של איינהורן, חברות היהלומים י.קרונפלד, תירוש לייזרים, יהלומי דוכס ויהלומי אליעז והיהלומן יצחק לבבי, מכרו לו יהלומים באשראי כנגד צ'קים דחויים. העסקאות בוצעו לאחר שהבינלאומי מסר כי החברה ואיינהורן הם לקוחות טובים, מצבם הפיננסי איתן והם עומדים בהתחייבויותיהם.

מידע שקרי

באמצעות עוה"ד רני אהרון כהן ויגאל שפירא טענו היהלומנים כי הבנק וקגן מסרו מידע שקרי ביודעין והמליצו לבצע עסקאות עם החברה, כדי להגביר את הביטחונות בחשבונה.

השופטת שטמר פסקה כי אילו מסר הבנק לתובעים נתוני אמת אודות החברה, הם לא היו שמים כספם על קרן הצבי. כן נקבע כי חשבונה של החברה התנהל באופן שצריך להחשיד את הבנק, לאור הממצאים האמורים.

הבנק וקגן חויבו להשיב ליהלומנים את הסכומים שציפו לקבל אילולא מצג השווא, בצירוף 200 אלף שקל הוצאות משפט ושכר-טרחת עורך דין. (ת"א 07-08-5764).