לא עוד "יותר מאותו דבר"

ראוי להבהיר נקודות אלה: ראשית, כאשר הייתה נהוגה בארץ בחירה ישירה של ראש ממשלה, תלו בה רבים את הסיבה לשקיעת המפלגות הגדולות. עתה, כאשר חזרנו לשיטה הישנה, כבר ברור שתהליך זה הרבה יותר עמוק ורציני והוא מתעצם גם ללא ההצבעה בשני פתקים.

שנית, אין בישראל רשות מבצעת במובן האמיתי של המילה. יש הרבה סממנים של דמוקרטיה פרלמנטרית: יועצים משפטיים, חשבים, ועדות בדיקה, ועדות חקירה, עתירות לבג"צ - אך אין רשות מבצעת אמיתית. המבחן הפשוט הוא זה שהציג בועז אוקון: "האם יש ממשלה אפשרית שתסלק מאחז בלתי חוקי אחד?". התשובה היא לאו מוחלט, אף שבכך מפירה ישראל את התחייבותה לנשיא ארצות הברית.

שלישית, אם לא תשתנה השיטה, אנו צפויים, משך הרבה שנים, ל"יותר מאותו דבר": השליטים בכנסת יהיו לא נציגי הרוב, אלא נציגי המיעוט - "לשונות המאזניים" - שבלעדיהם אין קואליציה.

ויש מסקנה נוספת מתוצאות הבחירות - אנו חיים בשני עולמות נפרדים: עולם התקשורת והאקדמיה ועולם הקלפיות. בעולם הראשון, הרוב שמאל (שמאל במובן הישראלי) ואין כמעט ייצוג לימין. בעולם התקשורת מרצ היא מלכה ובעולם האקדמיה של מדעי החברה, הרעיון הציוני הפך להיות חצי-מחתרתי.

בעולם הקלפיות התוצאה הפוכה. אין קשר בין שני העולמות האלה, אבל בכל ימות השנה מדבר - לרוב בקול רם ומתנשא - העולם הראשון, ורק בעת בחירות לכנסת מדבר העולם השני. לא רק שאין קשר בין השניים, אלא הקשר הפוך: ככל שקול העולם הראשון בולט ויהיר יותר, כך הריאקציה נגדו ביום הבחירות גדולה יותר. זוהי מלכודת דבש שממנה סובלים הפוליטיקאים. מי שמנסה למצוא חן בעיני העולם הראשון, משלם מחיר בעולם השני.

מה עושים? הדרך המעשית והפשוטה היא שכל המפלגות הבינוניות - קדימה, ליכוד, ישראל ביתנו והעבודה - יעשו יד אחת למען רפורמה חיונית בשיטה הפוליטית הייחודית שלנו. שיטה שאין לה מקביל, המרסקת את יכולותיהן של הכנסת ושל הממשלה לתפקד. אם תפקידה של כל שיטה דמוקרטית הוא לעשות פשרה סבירה בין ייצוגיות למשילות, השיטה הישראלית הפקירה לחלוטין את נושא המשילות, וסירבה להסיק מסקנות מניסיונן של דמוקרטיות אחרות.

ההצעה שלי היא למתן את היחסיות הטהורה בארבעה אמצעים:

1. העלאת אחוז החסימה ל-4%, כמקובל ברוב מדינות אירופה.

2. ראש המפלגה הגדולה ביותר יהיה לראש ממשלה, וניתן יהיה לסלקו בהצבעת אמון ולבחור ראש ממשלה אלטרנטיבי.

3. חלק מחברי-הכנסת ייבחרו באזורי בחירה שבכל אחד מהם נבחרים שלושה-ארבעה נציגים (כך הערבים והחרדים לא ייעלמו מהכנסת).

4. המרת שיטת הפריימריז, שפגעה קשות בסמכות המפלגה, בשיטה ההולנדית שבה יכולים הבוחרים לשנות את הרכב הרשימה המוצעת להם. זוהי שיטה יותר דמוקרטית, מונעת שחיתות של חברי מפלגה, מגדילה מתינות שכן הציבור הבוחר קיצוני פחות מחברי המפלגה, ומותירה להנהגת המפלגה סמכות של ממש.

שיטת הפריימריז נהוגה בארצות הברית לגבי בחירות שבהן מתחרים מועמדים לתפקיד אחד. הניסיון הישראלי להנהיג שיטה זו לגבי רשימת בוחרים כשל לחלוטין וחיסל את המשמעת המפלגתית והקואליציונית החיונית כל-כך לדמוקרטיה אפקטיבית.

שינויים אלה, שאינם דרמטיים, עשויים למנוע את המשך הטרגדיה של הפוליטיקה הישראלית. *

הכותב הוא מרצה למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה, שר החינוך וח"כ לשעבר, חתן פרס ישראל לחקר המשפט (2006)