שכר-טרחה - לא פחות ולא יותר השאלה: מה הדין במקרה שבו פסק בית המשפט לתובע שכר-טרחה מעבר למה שהוסכם עם עורך הדין? התשובה: עורך דין זכאי רק למה שהוסכם עליו, לא פחות ולא יותר. כך מסכם בתמציתיות השופט אברהם טננבוים מבית המשפט לתביעות קטנות בירושלים, את המחלוקת שנתגלעה בין שושנה ירמיהו לעורך-דינה, ח. שמואל.
בשנת 1999 שכרה ירמיהו את עו"ד שמואל כדי שייצג אותה, ודיירים נוספים בשכונתה, בתביעה לליקויי בנייה. התביעה הוגשה בתחילת 2001, אחרי שהשניים חתמו על הסכם שכר-טרחה שלפיו ישולם לשמואל שכר-טרחה בסך 10% מע"מ מכל סכום כספי שיתקבל מהתביעה ו-5% מע"מ מעלות תיקון ליקויים אם יהיו כאלה. היות שירמיהו לקחה חלק פעיל בהליכי התביעה, באיסוף החומר, בארגון הדיירים ועוד, שמואל הקל עליה בהסכם שכר הטרחה - היא תשלם רק 10% בעוד שעם דיירים אחרים סוכם על שכר-טרחה בגובה 20%.
התביעה התנהלה יותר מ-6 שנים בבית המשפט המחוזי בירושלים. בשנת 2007 ניתן פסק-דין המקבל את תביעתם של ירמיהו והדיירים הנוספים, והיא זכתה בפיצוי בסך 106,005 שקל. מלבד הפיצויים, נפסקו לטובתה 5,270 שקל בגין החזר הוצאות, וכן שכר-טרחת עורך דין בסך 19,278 שקל. חשבון זריז מעלה שהסכום שנפסק לטובת שכר-טרחה הוא 15% מכלל הפיצויים שנפסקו, ולא 10% כפי שסוכם בינה לעורך-דינה. עורך-הדין העדיף את פסיקת בית המשפט וניכה מהסכום שהגיע לידיו שכר-טרחה בגובה 15%. ירמיהו, שהעדיפה לשלם את מה שסוכם בינה לעורך-הדין פנתה לבית המשפט לתביעות קטנות ליישוב המחלוקת.
"השאלה שלפנינו פשוטה היא וגם ההכרעה בה פשוטה", כתב טננבוים בפסק-הדין. הן על-פי החוק, הן על-פי כללי האתיקה של עורכי הדין, והן על-פי ההיגיון, שכר-הטרחה הוא מה שהוסכם לו בין הצדדים. עקרונית, הסכומים שנפסקים על-ידי בית משפט כהוצאות משפט ושכר-טרחה, הם סכומים המגיעים לצד שזכה ולא לבא-כוחו".
ומה היה קורה אילו שכר-הטרחה שנפסק היה נמוך מהמוסכם בין ירמיהו לשמואלי? טננבוים עונה גם על כך: "אין חולק שהעורך דין לא היה מוכן לוותר על מה שהוסכם".
דאבל פארקינג
איש לא אוהב למצוא דו"ח חניה על חלון רכבו. רבים מנסים להתחמק מתשלום הדוח בדרכים שונות ומשונות, שהפופולרית שבהן, כך לפחות בתל-אביב רבתי, היא לזרוק אותו לתא הכפפות, ולשכוח מקיומו בתקווה שגם העירייה תשכח. בדרך-כלל העירייה "לא שוכחת ולא סולחת", אבל מדי פעם מתמזל מזלו של מי שחנה "רק לרגע" במקום אסור, והוא מצליח להתחמק מרדאר העירייה, עד שהדו"ח מתיישן (לאחר 3 שנים, על-פי חוק).
כך קרה לג'ורג'ט רבינוביץ. ב-23.2.95, בעת שחנתה בתחום עיריית חיפה, קיבלה רבינוביץ דו"ח חניה. לטענתה, לא ראתה אותו מוצמד לחלון רכבה ונודע לה על קיומו רק ב-6.5.98, כשקיבלה הודעת דרישה ראשונה לתשלום. כיוון שחלפו 3 שנים מיום הנפקת הדו"ח ועד קבלת ההודעה, רבינוביץ הייתה רגועה. היה ברור לה שהדו"ח התיישן.
העירייה חשבה אחרת, והחלה בהליכי ענישה ועיקול נגדה. רבינוביץ, שהייתה משוכנעת בצדקתה, ביקשה מבית המשפט לתביעות קטנות בחיפה להצהיר על בטלות הדו"ח וחיוב העירייה בפיצוי בסך 2,500 שקל בגין הטרדות ועוגמת הנפש שנגרמו לה מהליכי עיקול שביצעה העירייה בדירתה.
העירייה, כמנהגן של עיריות רבות, לא התקפלה. בבית המשפט טען נציגה, כי כבר ב-30.5.95, שלושה חודשים לאחר ביצוע עבירת החניה, שלחה העירייה לרבינוביץ הודעת תשלום ראשונה, יחד עם 12,170 הודעות גבייה נוספות שנשלחו לנאשמים שונים. ואולם, מעבר לדף ריכוז הודעות שהוגש לבית המשפט, לא סיפקה העירייה ראיה נוספת לשליחת ההודעה בתוך תקופת ההתיישנות.
עובדה זו הכריעה את הכף עבור השופט אהרון ורבנר שדן בתיק. השופט אמנם לא השתכנע מטענתה "הסתמית" של רבינוביץ, שלפיה לא מצאה דוח על חלון רכבה ביום הנפקתו, אך זה לא מנע ממנו לפסוק לטובתה בשאלת ההתיישנות.
ורבנר האמין לרבינוביץ, כי לא קיבלה דרישה קודמת לדרישה שהגיעה לביתה במאי 1998, אך יותר מכך דחה את הודעת ריכוז המעטפות שהוגשה לו כראיה מטעם העירייה, מהטעם שאמינותה מפוקפקת. בעניין זה הפנה לאחד מפסקי הדין המהפכניים של השופט טננבוים בענייני חניה (בתיק של יפעת כהן), שבמסגרתו ביקר טננבוים את התנהלות עיריית ירושלים ואת העובדה שניתנו לרשויות "אמצעים דרקוניים" לגביית חובות מתושביהן. הבעיה העיקרית, קבע טננבוים אז, היא ש"אין לעיריית ירושלים אישור על כך שדבר דואר רשום ספציפי נשלח לתובעת".
ורבנר הסתמך על קביעה זו, כשקבע שעבירת החניה התיישנה, שהעירייה לא הייתה רשאית להמשיך בביצוע העונש והעיקולים, ושנגרמה לתובעת עוגמת נפש והטרדה שלא כדין, המזכים אותה בפיצוי בסך 1,000 שקל.
דילמה הלכתית
הרב יהודה גמליאל ואשתו הרבנית, טסו לאמריקה באמצעות חברת ישראייר. בעת הזמנת הטיסות הזמינו בני-הזוג אוכל כשר למהדרין "גלאט כשר" וכן ביקשו לקבל כיסא גלגלים עבור הרב גמליאל עקב בעיות גב שמהן הוא סובל. אולם במהלך טיסתם חזור מניו-יורק לישראל, לא קיבלו כלל אוכל. כשניסו לברר מדוע אינם מקבלים את מנות הגלאט כשר שהזמינו, נענו כי שמותיהם אינם מופיעים ברשימת הגלאט כשר.
לאחר הנחיתה בארץ, כאשר יצאו הרבנים משרוול המטוס, במהלך הירידה במדרגות הנעות, התעלפה הרבנית גמליאל, נפלה לאחור ונחבלה. במהלך נפילתה נפל לה כיסוי הראש ושמלתה עלתה באופן חושף. בני הזוג, שחשו בושה עזה ועוגמת נפש בעקבות האירועים, ביקשו פיצוי מישראייר.
הסיפור התגלגל לבית המשפט לתביעות קטנות ברחובות, ובני הזוג דרשו פיצוי של 17,800 שקל, המרב שניתן היה לבקש בערכאה זו בעת הגשת תביעתם.
ישראייר ניסתה להתחמק מאחריות. תחילה טענה, כי נפילתה הרבנית לא אירעה במהלך הטיסה, ולכן היא אינה אחראית לנזקיה מכוח אמנת ורשה. עוד טענה, כי גם אם התובעים הזמינו אוכל גלאט כשר, היא לא מחויבת לספק להם מזון כזה, וכי הם יכלו לאכול מזון כשר רגיל שהוגש במטוס, ושבכל מקרה, סכום הפיצוי הנתבע הוא מוגזם ומופרז ומגיע לכמעט פי שניים מעלות כרטיסי הטיסה הלוך ושוב.
השופט גדעון ברק בחר ללכת בשביל הזהב, "דרך האמצע" העוברת בין שתי הגרסאות. ראשית, קבע, כי ישראייר אינה יכולה על דעת עצמה להחליף אוכל מוזמן לאוכל מזדמן אחר. לדבריו, "היה על הנתבעת להיערך כך שיהיו לה מספיק מנות גלאט כשר ולא להעמיד את התובעים בפני הדילמה ההלכתית: האם לאכול מה שיש - גם אם הוא כשר ולא גלאט - או לא לאכול כלל עד הגיעם לישראל". עוד קבע, כי פציעת הרבנית נגרמה מנפילה שהיא תוצאה של מקרה תאונתי הקשור קשר ישיר לטיסה, ולכן לישראייר אחריות לנזקים שנגרמו לה.
עם זאת, הסכים כי סכום הפיצוי המבוקש גבוה מדי, וחייב את ישראייר לשלם לבני הזוג 3,000 שקל, בתוספת הוצאות משפט בסך 800 שקל.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
